נכת עיניים אני. רואה את העולם בטישטושו (יש בסיס טוב להניח שכך הוא גם רואה אותי). ומשתמשת באמצעי מלאכותי כדי לשפר את הראיה ולהתאימה למטלות תובעניות של העידן החדש, כמו קריאה, נהיגה, גלישה ברשת, אבל זה אינו משנה את העובדה שבשוכבי ובקומי, אשה, ואחת די עווארית.

מצולמת איקס: מראה מן הגשר (זה של האף, לא זה של האנטרפרייז)

להשערתי, זו אחת הסיבות המרכזיות בגללן אני אוהבת את השחרור המוחלט מעריצות הפוקוס שגילתה בפני הקוריאנית. אף פעם לא אהבתי פלאש, הברק הממוכן שאין רעם אחריו, המקפיא המלאכותי שזיזיו שורטים החוצה את שאריות החיים מן הפריים (אני מגזימה ואני יודעת את זה, אבל נהנית, אז מה אכפת לכם?) התוצאות שמייצרת הקוריאנית, בשרירותיות המוחלטת שלה, בצילום הכי פשוט, בלילה, בתאורה חלקית, תוך כדי תנועה, האקראיות שבהן שובה את ליבי.

להקפיא את המציאות כפי שהיא נראית לשבריר שניה, כמו בתרגילי משחק כשצועקים "freeze" והעולם עוצר ממהלכו לרגע, אין זה מענייני, זו המציאות החיצונית, ואני אוהבת יותר את הפנימית, הכאוטית, הבלתי צפויה, זו שיש לחשוף בעדינות מכחולית של ארכיאולוג המוציא אמפורה פיניקית מתוך גוש העפר שהוא הכאן, העכשיו, האנחנו. האני, בעיקר.

אפקט פוטו-קוביסטי נותן הטשטוש הזה.

מצלמה מהודקת אל עצם החזה, או מוחזקת מול הגוף, עיניים מדמיינות את הפריים, הדיגיטליות, עם מסך התצוגה שלהן, שינו לחלוטין את מוסכמת תנוחת הגוף של הצלם, שניתן לזהותה ממרחקים, קל יותר לצלם אנשים עכשיו, שכן הם רגילים להסוות עצמם רק מול הקלאסיקה של מהו צלם ומהי פוזיציית צילום, ואינם רגילים עדיין להתנהג בפרנויה של עידן שבו כל דבר יכול להיות מצלמה: טלפון סלולארי, מחשב כף יד, עט, מצית, קסדה, משקפיים.

הרבה זבל מקבלים כשמצלמים ככה, מבלי לכוון כמעט, אבל כאמור עצם העובדה שאין קנס כלכלי על צלמנות יתר, מביאה אותי להמשיך ולחקור את העולם הנמרח, שהוא העולם שבו אין דבר שהוא מוחלט, שבו חפצים ואנשים מתמוססים זה לתוך זה, זולגים מפה לשם, מראים צדדים סודיים שלהם, של מהות התנועה שלהם, זו שאינה נתפסת לא כשמצלמים אותם בוידאו, כרצף, ולא כשחותכים לחלקים חדים וברורים, בסטילס כפי שלימדו אותי בבית הספר. צדדים שלא היו קיימים קודם לכן אלא כקוריוז, והופכים כעת לעולם בפני עצמו, בעל חוקים משלו, עולם שאת האסתטיקה שלו יפיצו כולם, כל אוחזי המצלמות הדיגיטליות, ילדים, קשישים

(כלבים, אם יקשרו להם לקולר מצלמה שתצלם במרווחי זמן קבועים או על פי הטלטולים?)

כשחושבים על הצילומים המפורסמים של מייברידג', בחצי הדרך לצילום בתנועה, אי אפשר לי אלא לתהות, ומה היה לולא היה משתמש בפלאשים? ולו היתה בידו טכנולוגיה שמסוגלת לתפוס את תנועת הרגליים כגל ארוך, מתמשך? אולי היה מסובך יותר לפתור את שאלת הרגליים על הקרקע, ואולי המצאת הראינוע היתה מתעכבת מעט, אבל מצד שני, ייתכן מאוד שהצילום היה שונה ממה שאנחנו מכירים כיום.

מצולמת איקס בתפקיד נער ליווי מתוך ספר של פאזוליני

אני מתעניינת בתצלומי סטילס שחותרים תחת ה"דוממות" של עצמם. אני אוהבת יותר מכל את שובלי התנועה הפשוטים שנוצרים כשאובייקטים של אור חורכים את דרכם על פני העין המלאכותית שלי.

הפוקוס הוא מעשה של כפיה: על העולם להציג את בבואתו המשוכפלת כפי שנגלתה לעיני ברגע בו לחצה אצבעי על הכפתור הקטן (שהסימנים סביבו כבר שחוקים מרוב שימוש, עובדות קשה הקוריאניות הללו). לעומת זאת, כשאני מצלמת ללא פוקוס, אני מוותרת על שליטה מוחלטת בתוצאה, אני מניחה למקריות לקבוע את גורל התצלום, והמקריות, יש לה טבע הפכפך, לעיתים נוטה חסד, לעיתים הורסת.

מצולמת איקס בשעת ההתבהרות (החלקית)

בצילום ה"רגיל", יכולתי לדעת שתצא תמונה טובה, מתוך תחושת הבטן בשבריר השניה לפני שצילמתי, כשהרגשתי שזה הרגע הנכון. כיום אני לעיתים נדירות יודעת מראש מה לכדתי בעדשתי (אוקיי, בעיקר בצילומי התנועה, פה ושם אני כן מכוונת ומתכננת מראש צילומים, לא אתכחש), התהליך האמיתי מתרחש אחר כך, בחיפוש התמונות המעניינות מכל צביר תמונות שצילמתי. למעשה, במקום שהבחירה תיעשה ברגע הלחיצה על ההדק (שתמיד יהיה בו יסוד מקרי, גם בצילום המתוכנן והמוקפד ביותר), הבחירה נעשית מול שלל נדיב של תוצאות – והיות שצמצמנו את עלויות ההפקה למינימום, אני לא מוצאת כל פגם רציונלי בשיטת הצילום הזו, שמעבירה את האחריות מן העין המקפיאה אל העין הממיינת.

הצילום, בדומה למילים, בעצם (למרבה הפליאה), יכול לבחור לתאר את הקיים, כמיטב יכולתו, בהתאם למטרותיו. והוא יכול לבחור לתאר את העולם שיכול היה להיות, או את זה שלא יהיה.

ואחזור לשלב השאלה הלא זהה, ברשותכם. (אליסיה, אגב, הקדימה אותי) האם האמנות צריכה (עדיין?) לחקות את החיים? מה אנחנו, כקהל, מצפים מן האמנות שלנו והאם רצונותינו צריכים לשנות אותה או שמא היא זו שאמורה לשנות אותנו?

האם המיקוד הוא מה שמבהיר את התמונה? או האם עליה ליצור חיים חדשים, אלטרנטיבה בדויה?

(במקרה, לגבי פורטרטים שאני מראה כאן, חיבתי לטשטוש מסתדרת היטב עם העדפותיהם של מצולמי ומצולמותי, ביישנים בני ביישנים ברובם.

הקוריאנית כל כך אהבה את מצולמת איקס, שהייתי צריכה לנעול אותה בתיק (את הקוריאנית, לא את מצולמת איקס) שלא תברח איתה בסוף הצילומים).

 [שנת לימודים חדשה מתחילה, ולא הספיקותי דבר בחופש הזה. לא לסיים את עבודות השנה שעברה, לא לעבוד על המיצג הגדול, וגם לא להתחיל לכתוב את הדבר ההוא שאין לנקוב בשמו. בדיעבד זה די מצחיק שחשבתי שיהיה זמן פנוי, אני וההערכות שלי. ולא, לא שכחתי את הדברים שלא סיימתי כאן. אני פשוט בשלב שבו אני קצת מתנערת מכל מה שנותן הרגשה של "חובה" וקשור לכאן. אבוא לפה רק מאהבה, כי אחרת, מה הטעם]