אני כותבת, משמע אני רוצה שיאהבו אותי. הכתיבה היא אקט טהור של האגו. בכתיבה עצמה, בדחף, יש משהו פשוט ולא ייחודי. הביטו מסביבכם, ותראו. כמעט כולם רוצים לכתוב. אפשר למצוא אותם כאן בכל פינה. אנחנו ממש בתוך טרנד תרבותי ארוך מאוד, שהאמצעים הטכניים של היום מעצימים ללא הרף. היום אפילו לא נדרשת יומרה בכדי לכתוב.

כולם ראויים לכתוב, לא כולם ראויים להיקרא.

הכשרון, כרגיל וכצפוי, הוא העושה את ההבדל. נכון, הכשרון המכונה כשרון כתיבה מורכב למדי. יכולת התבוננות, אינטואיציה, דמיון, יכולת להבין את הזולת, יכולת ניתוח, יכולת ניסוח. באורח מצער מאוד, הכשרון אינו מחולק בהתאם למידת הסימפטיה והאמפתיה של האדם, וזו חוויה מעניינת במיוחד להיחשף ל"אני" שונים, ולגלות, שעם כל הדמיון הבסיסי של החוויה האנושית, יש מגוון גדול למדי של מבנים נפשיים. מה מושך יותר? להשתקף בנפשו של האחר, כלומר להיתקל בדומים לך מאוד ולחוש את ההזדהות העמוקה, או להציץ דווקא בתוך הנופים הנפשיים הזרים יותר? מנגנוני ההזדהות מיידיים יותר בסיפוק שהם נותנים, אבל מידת העניין יכולה להיות גדולה יותר בשוני.

עניין של אישיות, אני חושבת. יש שייסעו בכל שנה לנופש באותו המקום, ויש כאלה שיחפשו את המקומות האקזוטיים ביותר.

מעשה הכתיבה של יומן אישי, (בלוג הוא יותר הגדרה טכנית בעיני), הוא מסוג ראשוני במיוחד. ראשית רוצה האדם לספר על עצמו, להיאהב בזכות מי שהוא. רק כותבים מוכשרים באמת ניחנים במידות גדולות מספיק של אמפתיה ודמיון בכדי להמריא הלאה, אל סיפורים שאינם מכילים אותם. אבל רוב הכתיבה הבלוגית אינה כזו. ואין לטעות, גם כותבי הדמויות הפיקטיביות למיניהן בסך הכל חיפשו ומצאו דרך בטוחה לדבר על עצמם, כשהם נתונים במסיכה. מובן שכאן ישנו הקונפליקט בין הרצון להיאהב כפי שאתה ובין הצורך האנושי מאוד לתקן פגמים זעירים, להציג את מיטבך, ובעיקר - לשכנע את עצמך שזהו האני האמיתי שלך.

בגיטאות המכוערים  והצפופים של מחשבותינו, הבלוג הוא טרייזינשטאט. חלון ראווה. (כן, אני מתנצלת, הדימוי בוטה במכוון, רציתי את מלוא תשומת הלב) אין לטעות בו. גם כותבי הבלוגים האינטימיים ביותר, אלה שנדמה להם שהכנות היא אבן היסוד של כתיבתם, אינם יכולים לכתוב אלא כתיבה מוטית אגו. אנחנו נידונים להציג את החלקים המושכים ביותר שלנו.

ההגדרה מה מושך משתנה כמובן, בהתאם להגדרות הפרטיות. אפילו הצגה פרטנית של כשלונות, מבוכה, בלבול, היא חלק מטרנד פסיכולוגיסטי שבו אופנתי מאוד להיות פגום. גם ללוזר הגדול ביותר יש עונג מסוים מהצגת עצמו ככזה. עדיין, המכלול מיועד להציג את האני כפי שהוא תופש את עצמו, והוא תמיד תופש את עצמו במרכז, והוא תמיד צודק. לכן, גרסאות המציאות שתימסרנה לנו כדין וחשבון, גם מפיו של האדם הישר ביותר, לעולם לא תהיינה אובייקטיביות, ובכך אין לטעות, כי כשקול המספר מהימן עלינו, הנטיה הטבעית היא לקבל את האמת שלו כאובייקטיבית. איך אמרה ג'וליה רוברטס? ביג מיסטייק.

את השיעור המעניין ביותר אפשר ללמוד מהשוואת האני המדומה (זה הכתוב), לאני האמיתי, ומהשוואת המציאות המדומה, זו המתוארת בבלוג, למציאות ה"אמיתית" (מסתרבל כאן העניין, ואני רוצה להשאיר אותו פשוט ככל האפשר. סוגיית האמיתי עצמה, חוששתני, תסבך אותנו קשות אם רק נרצה, אבל אפשר להחליט להזניח אותה כטריוויאלית אך ורק לצורך ההרהור הנוכחי).

הפער, המירווח, שאנו חותרים להבינו או לפחות להביט בו, הוא מידע שרק לכותב עצמו תהיה גישה מלאה אליו, ודרושה מידה רבה של מודעות ושל רצון להתמודד עם השאלה הזו כדי להגיע אל השיעור עצמו, שאינו שיעור שקל ללמוד, אבל שווה. הפער הזה הוא המערומים האמיתיים, לא כל אותם וידויים אישיים ברמת פירוט רכילותית.

כקוראים מן הצד, אנחנו צמאים לפיסות רכילות מחייו של הכותב (דחף אנושי שלא ניתן להתכחש אליו, הרכילות היא החומר ממנו עשויים הסיפורים הטובים ביותר, כמובן בתנאי שפורקו והורכבו מחדש ע"י אמן), להתייחסויות לפרטי מציאות שגם אנחנו נחשפנו אליהם, כדי שניתן יהיה להבין במשהו את טיבו של השיקוף שעוברת התפישה שלו בדרך אל הכתב, ובכך לתת גם לנו מושג על טיבו של הפער הזה, בין האמיתי למדומה. בכך אנחנו מקווים שיינתן לנו הכלי להבנת מידת "מהימנותו" של הכותב בתיאור המציאות.

ומהימנותו של הכותב חשובה, גם כשהוא כותב שקרים ספרותיים. עדיין, עלינו להאמין לו, כדי שנוכל לבטוח בו, כדי שנוכל לאהוב אותו.

אצל הכותבים המוכשרים ביותר דומתני שהמתח בין הוא גם הגדול ביותר. הרי החיים עצמם, מעצם הגדרתם, מעט אפורים יותר (גם אם מתרחשות בהם פעולות צבעוניות מאוד, עדיין, מרבית פרטי החיים שלנו הם שגרה), ואחרי שמסיימים לכתוב אותם קצת יותר מתוקים או זוהרים או דכאוניים (כל אחד בהתאם לסולם הערכים הפרטי שלו), איך ניתן להכיל את החדגוניות המאכלת של המציאות? איך להכיל בתוכך אני שניוני, הלא הוא האני הכתוב, זה שאינו יכול להיות תואם במאה אחוזים את המציאות, ובכל זאת הוא חופף את האני הראשוני במספיק מובנים בכדי להיקרא כשיקוף שלו?

וככל שהכותב טוב יותר, כך יהיה לו יותר קהל, וככל שיהיה לו יותר קהל, כך הוא יתרחק יותר מן האני האמיתי שלו, שהרי הוא הולך ונעשה מחויב יותר לאני המדומה, הכתוב. ואחרי שסיים לפרוש בפנינו את נוצותיו המבהיקות, הוא אנוס לשוב ולהקשיב למחיאות הכפיים של קהלו, ואז לחזור ולהסתובב בחוסר נוחות בתוך המציאות שלו, שבה אין איש המוחא לו כפיים, שמעבר לה פרוש כתהום הפער שבין האני שלו לבין האני הכתוב שלו, ולכן הוא נדחף במהרה אל הסיבוב הבא, הפוסט הבא של הבלוג. זה טיבה של התמכרות, וככל שאדם מרוצה פחות מחייו האמיתיים, וזקוק יותר לאהבה, כן תחריף התמכרותו זו (בתנאי שהקהל משתף פעולה, כמובן).