נכנסת למיטה אחריו, מגלה שהוא שרוע באמצע, נצמדת כדי שתחושת הדוחק תביא אותו לפנות קצת מקום במאורת הכותנה החשוכה, גופו פולט חום כְנוּרה גדולה, מריחה את נשימתו, שפתיו משמיעות קול לח כשהן מגששות אחרי מצחי באפלה. מנשק אותי מתוך שינה. הריאות והלחיים מתמלאות בתחושה שפעם ידעתי את שמה.

כמה שעות קודם לכן: הוא אומר, שהוא מבלה לאחרונה יותר ויותר כאן, ואולי כדאי שיביא כמה דברים.

תגובה ראשונה, אוטומטית, מחויכת: מה, אתה רוצה לעבור לגור איתי?

מיד אחר כך: נחרדת. ומה יהא על המרחב הקדוש.

הוא נבהל בעצמו וממהר לסייג, לא, רק להביא קצת בגדים (הו, מעברים זוחלים, גם אתכם מכירים פה)

עדיין בתמרוני בהלה: אם ככה, צריך דירה גדולה יותר, חדר לי וחדר לך, ולא חייבים להיות כל הזמן יחד. מחשבות רודפות מיידית, אבל אני אוהבת את הדירה הזו. ולעבור דירה, אני מעדיפה עקירת שן בינה כלואה (עניין פעוט שאני דוחה כבר ארבע שנים).

הוא מהנהן בשקט. אני אוספת קוּרי מחשבה עכבישית מן הפינות ומהדקת לפקעת.

יש לנו אהבה והיא תנצח? המיתוס האולימפי הזה מטריד אותי.

אהבות ג'וגינג ברחובות, לא לוקחות את עצמן ברצינות, רק לתרגול האיברים.

אהבות מירוץ שליחים, מחליפות זו את זו במיטות סדינים מוכתמים,

אהבות ספרינט מיוזעות, אדומות פנים, נלהבות אדרנלין, מתמוטטות אל קו סיום קרוב.

אהבות משוכות, כל מהלך מדוד, צעד מוטעה יגרור תגובת שרשרת של הפסדים,

אהבות הליכה מהירה, רגליים חייבות לגעת בקרקע בכל רגע נתון,

אהבות מרתון, איטיות, נושמות במחושב, זהירות במשאביהן.

היו זמנים שלא חשבתי שאפשר יהיה לי לאהוב שוב. (עד כדי כך אפשר להיות טיפשה. או מיואשת. או שוכחת)

יש אנשים שבוערים גם כשלא בנוואדה. תצלומים מעובדים של חולפים ושבים בפסטיבל אמנות הארץ.

הוא אמר לי פעם, שהשם לכל הסתייגויותי הוא אחד,

פחד, הוא אמר.

ייתכן. אבל זה לא משהו שאפשר לעצום עיניים ובאמון מלא ליפול אחורה אל זרועותיו ובזאת לגמור עם הסיפור, אין זו אלא תחבושת רגעית. אולי צריך לנסר חתיכה קטנה כל יום, ללעוס היטב ולבלוע, ובעוד כך וכך זמן להתעורר בלי שעון ולגלות שהפחד נעלם. לדמיין יום כזה. לשאול אם אפשרי במובן האנושי הרחב. ובמובן הפרטי. מי אני ללא הפחדים שלי, איך אכיר אותי בכלל.

נדמה לי שפחד הוא החומר המשמר של אהבה, נחוץ קורט בלתי מורגש בטעמו בקופסת הפח הזוגית,

(עניין של מינון, אמרו הסוגריים הבנאליים אך נחוצים ביותר בכל הקטע הזה), והיעלמותו היא החשודה העיקרית בכך שאהבות נוטות להתעפש לי בטווח הרחוק.

איני רוצה להתעפש שוב. (וגם זה פחד. מכאן, שצורתו הגיאומטרית של הפחד היא טבעת) לא יודעת איך לפעול (עצם תפיסת הפעולה עלולה להיות בעייתית) כדי שהפעם זה יקרה אחרת. ההגיון אומר, לעשות הכל הפוך. אני תוהה אם הפוך פירושו גם לא להתמסר, ואולי כבר מאוחר מדי לזה, כן, מאוחר לגמרי. אבל להתמיד בסירוב. לא להיסחף אל חופי המוכר. לא להרשות, להתגבר על החלל הפעור בחזה שהוא מגנט גדול, שכל מאווייו להיצמד להיצמד להיצמד, עוד עוד עוד. נוגע. קרוב. חם. בפנים. כן, לשכוח את שמי. סביבו ובתוכי. להיעלם.

לעצור לרגע את זרימת הדברים ולהביט מן המרחק האנתרופוסוציולוגי, הפסיכוביולוגי, או כל שם אחר לניסיון התחקות כאילו מדעי. אלה פני-המגע של הרעב חסר השם, המקנן לעד בליבה. הוא שיש לטפחו כחיית מחמד תוקפנית, להאכיל במשורה, במנות זעירות, תוך שמירה על האצבעות. אם ישבע, יירדם, ובשנתו יכבו פניו האחרים. פני ניצוץ החיוּת בעיניים, השתקפותו. אם ימות, אמות גם אני. אמשיך להלך, אבל מה טעם בהליכה שכזו. לכן, לשמור לבל ירחק מדי ויישכח.

מוּעד, נשך כבר בעבר, לא אוכל להחזיקו בחיקי. אינו מבחין. מכרסם את בשרי. לכן בזהירות וביראה, בכבוד ובהכרה, כל עוד יש הכוח המאפשר להרחיקו מן הצוואר, לשמרו בטווח נגיעה,

להביט בו ולחשוב, הנה הדבר היקר והמסוכן ביותר שאיננו ברשותי.