יש דרכים גרועות מזו להתעורר בבוקר, היא חושבת כשהחיה הקטנה שאספה פעם בגינה ציבורית קופצת עליה ומלקקת את פניה. אוזניה של החיה ארוכות, חומות ושמוטות, והיא מלטפת אותן בעייפות. החיה משתרעת לצידה, נשימותיה, בטנה העולה ויורדת חמה, נצמדות אליה וממלאות בה תחושה שהיא יכולה לכנות, באופן זמני, "חיים".

אחר כך השעון מטרטר מהשידה והיא מתהפכת לכיוונו וחובטת באפו, שהרי היא ערה כבר, ואין צורך להזכירה שעוד עליה לקום ממרבצה, לגשש ברגלה היחפה הקורנת חום עמום של שינה, אחר נעלי הבית המונחות פזורות למרגלותיה, כפי שהושלכו בערב, כשחפזה פנימה עם ספר. אצבעות רגלה הימנית מגששות את דרכן אל תוך גוש הפרווה הזה, נעל הבית, ומתמקמות בפנים.

כעת היא מושכת את כל משקלה אל מעל הרגל הנעולה ומזדקפת. היא חסידה עכשיו, תרה במבט זריז אחר הנעל השניה, שנמצאת במהרה בגישוש אצבעות מתחת למיטה, ונמשכת החוצה ללא טענות, וגם היא מתפשקת להכיל את כף רגלה בטרם ינשוך קור הרצפה, מרצפות עירומות היונקות את הקור שלהן משכבת החול הלח והבטון והאדמה החורפית עליה הן מונחות.

היא צועדת מרחק פסיעה אחת אל הארון המצהיב, ופוערת את דלתו. אינה מביטה פנימה באפלולית אלא מושכת אליה באקראי מערימת החולצות. מבלי להביט בצבעה, היא עוטה אותה בזריזות על גווה, שכבר החל חש ברוח הנושבת מתריסי הפלסטיק המאובקים והעקמומיים, שיותר משהם מסתירים את העולם ממנה, הם מסתירים אותה מן העולם. ממגירת התחתונים הזהים, לבנים דהויים אפרפרים משלל כביסות, היא מזמנת אחד, ולאחר שאיבחנה את כיוון פניו ואחוריו, היא מושכת אותו עליה.

גרביים היא בוררת לפי הצבע. הם מונחים בלתי מקופלים במגירה, מעורבבים זה בזה, והיא מלקטת שניים בירוק כהה ומתיישבת על חיספוסו של ריפוד הכיסא בכדי לחלוץ את נעלי הבית ולגרוב אותן לרגליה במהירות, שלא תספיק לחוש את הקור. אחר כך היא מחזירה ברישול את כפות הרגליים אל נעלי הבית, גוררת אותן אל הפינה בה זרקה את מכנסיה, מנערת אותם ודוחפת פנימה קרסול ברך ירך שמאל, קרסול ברך ירך ימין, ואז משחילה אותם על אגנה תוך קפצוץ קל, לדחוס פנימה את אחוריה, ורוכסת מתחת לחולצה את הכפתורים אחד אחד, והם נוגעים מתכתיים קפואים בבטנה ומזקירים בצמרמורת את הפלומה השקופה שעל עורה החיוור.

התרגשות מתחילה לפעום בבטנה. היום, היום, היום יהיה ה-יום. כמעט שאין לה ספק בכך. מן הפינה היא מושכת זוג נעלי עבודה כבדות, משחררת בהקפדה את שרוכיהן, תוחבת כף רגל אחת אחרי השניה בפנים, מותירה את נעלי הבית יתומות תחת הכסא, ושורכת בהקפדה את שלל העיקולים ומסיימת בקשר שטוח כפול לכל נעל. היא נושפת הבל חם על אצבעות ידיה, שכבר ספגו מנה הגונה של אויר קר, והתנועות מכאיבות להן.

היא מתרוממת ופותחת את דלת חדר השינה שלה. אור נורא מציף את אישוניה, המגיבים מיד בהתכווצות מגוננת וברתיעת הגוף לאחור, והיא עומדת שם רגע אחד המומה ואז פוסעת בנחישות אל קיטון המטבח, שלחלונו אין תריסים, ומפנהו מזרחי, וכך הוא מוצף אור רב, אפרורי ובוהק. הרצפה דביקה מעט, היא מבחינה, ואין זה פלא, שהרי לאחרונה נתפנתה לנקות את הבית לפני כחודש.

היא אינה רעבה, ברם יודעת שתזדקק לכוחות מרובים היום, וכמו ששיננה לה אימה, אין אדם מתחיל את יומו ללא ארוחת בוקר הגונה, היא מושיטה יד נחושה ומושכת אליה את דלת המקרר, שנפתחת בלחישה מאיימת של גומי הנפרד מגומי אליו דבק והפך לבשר מבשרו. האור אינו נדלק במקרר מזה זמן מה, אך המטבח מואר דיו כדי שתזהה את הגופים הדלים הפזורים בתוכו.

בחוסר חשק היא דולה ביצה קטנה ממרבץ הביצים בדלת המקרר, ביצה שמסרבת להיפרד בתחילה מן הקן הנוח, והיא מפרידה אותה משם בעדינות, שלא תיסדק ותדמם קורי חלבון דביקים אל הרצפה. אחר כך היא מכה בביצה בדופן קערת קרמיקה ושוברת אותה ומגירה את תוכנה אל הקערה ובוחרת מזלג שנראה נקי מערמת הכלים שבכיור ומבחינה שגם המחבת מונח לו שם, רטוב, מלא עיסה צהבהבה דבוקה בדפנותיו, והיא משנסת את ידיה ומקרצפת אותו תחת זרם מים קרים המשתק את תחושת הידיים שלה. היא מניחה את המחבת על הכיריים, דוחפת את המצת תחתיו ומצליחה להדליק בנסיון שלישי. היא מניחה כך את המחבת לאדות בחום את שאריות מי השטיפה שנותרו בו, ובינתיים היא מערבבת במזלג את הביצה שבקערה, ואף מוסיפה קצת מלח לתערובת הנוזלית, ונזכרת במרגרינה ופותחת שוב את המקרר ומושכת מדלתו מעטפת נייר שמנונית מפוספסת כחול וצהוב חיוור ובעזרת המזלג הנוטף ביצה חופנת כמות מהשומן הלבנבן שבתוך הנייר ומניחה אותו במחבת שהחל להתלהט והוא מקבל את השומן בלחישת תסיסה ובבועות קטנות שעולות בו מיד ובקצף לבנבן בשוליו והיא אוחזת בידיתו ומניעה אותו מעט בתנועות סיבוביות והשומן המקציף מצפה בשמחה את קרקעיתו השחורה של המחבת ואז היא מטילה לתוכו את הביצה המעורבבת ומקשקשת אותה עם המזלג בהיסח הדעת תוך שהיא מביטה החוצה מבעד חלון המטבח, שסימני אדים מתחילים להופיע בשוליו, וברחוב מולה אנשים חופזים במעילים ובמטריות, מכורבלים בתוך עצמם, וגם שיעולי מכוניות מתניעות בשפע עשן לבן המתפשט מאחוריהן וסימפוניה קצרה של אזעקות והיא מריחה בבהלה שהחביתה מתחילה להישרף וברגע האחרון ממש גואלת אותה במשיכה זריזה של המחבת הצידה ובכיבוי הגז.