היא שוכבת על המיטה שלי. היא אוהבת לבוא אלי עייפה, לצנוח אחורנית אל הסדינים הצבעוניים. השפתיים החיוורייניות שלה פעורות קצת, הריסים מרפרפים, היום היא התאפרה, לכן אינם שקופים עכשיו. לפעמים היא נרדמת קצת לרוחב המיטה. ויש אד דק באויר, אד של תהייה ושל קיץ שמחכה להתנפל עלינו מבחוץ.

אנחנו חברות. לפני שנתיים, חבר לשעבר שלה שהוא ידידי אמר שאנחנו פשוט חייבות להיפגש. שאנחנו מתאימות. הוא פסיכולוג, עם פסיכולוגים אני נוטה להתווכח פחות. חשב שנהיה זוג. יצאנו. היה נעים, התחבקנו, התלטפנו, הזמן זרם שוקולדי, סמיך, מסביב, והיא עצמה עיניים כשהעברתי יד מלטפת על העורף שלה, ברכות.

הרגשתי שהיא לא שלמה עם זה. לא שהתנגדה, להיפך, התמכרה כמו חתולה מלוטפת. היא כמוני, מגרגרת כשנעים לה. אבל משהו בנגיעות שלה היה יותר ליטופי מאשר מיני. ידעתי מראש שהיא סטרייטית, לא היתה לי כוונה ללחוץ. אם תרצה, תבוא מרצונה. בזמן שטיילנו על חוף הים בדייט ההוא שלנו, הפסיכולוג צלצל. סיפרתי לו שאנחנו בדיוק ביחד, על חוף הים, אחרי השקיעה. היא צחקקה ברקע והשעינה עלי את הראש. הוא אמר שהוא נורא מקנא. הבטתי בשיער בצבע חול שלה פזור לי על הכתף, וחשבתי שאולי זה משהו שנדמה לה שהיא רוצה לנסות, אבל לי נראה שהיא היתה רוצה רישום פיקטיבי שניסתה יותר מאשר את הנסיון עצמו, כמו הרבה נשים סטרייטיות שפוחדות לחצות את הקו, למרות הטרנד. שהיא אספה אומץ ושהוא נוטש אותה לאיטו, עם האור שהלך וכהה בקו האופק, מולנו.

אחר כך דיברנו המון בטלפון. חשבתי שהיא פוחדת מפגישה שניה, שבה עלולים דברים להתגלגל למקומות שהיא אולי מוכנה לפנטז עליהם, אבל לא לחיות אותם. היא טענה שזה לא העניין ושהיא פשוט לא יודעת עדיין מה היא רוצה. המשכנו לדבר. הוא צדק, באמת מאוד התאמנו. אבל בלי שנאמרה (אז) מילה נוספת בעניין, נהייתה בינינו חברות. במובן הרגיל. בפעמים הבאות שנפגשנו עוד היה קצת מתח מיני באויר, אחר כך הוא התפוגג. אף פעם לא לגמרי, אבל רובו נעלם.

הקרבה הגופנית בינינו קטנה מזו של נאהבות, אבל גדולה משל חברות. שתינו אוהבות להתחבק, כך שבכל פגישה אנחנו נצמדות לפחות לעשר דקות, וזה חיבוק שהוא יותר מידידותי. אני מלטפת אותה, את עורה, מנשקת את הכתף, את הצואר, נשיקות רכות כאלה. במשורה. שתיים שלוש, לא יותר. זו אינה מתקפה. בעדינות. זה נעים לה, ולא מלחיץ, ולפעמים היא מחזירה לי באותו המטבע. יש לנו ריתמוס חיבוקי דומה. התחושה של הגוף שלה על שלי, תחושה דקה, תחושה ענוגה של סימטריה. כשאני מתחבקת עם גוף גברי, יש תמיד איזו הישענות, מעין הכניסני תחת כתפך, משהו מגונן שגם מתכופף מעלי.  ויש בחיבוק עם גבר משהו מן האחיזה, ויש עניין של יחסי כוחות גם כשלא באמת מופעל כוח. החיבוק שלי איתה מנוטרל מזה. הגוף שלה פעוט יותר משלי, אבל אנחנו באותו הגובה, ונצמדות אחת לשניה באותה העוצמה. אולי בגלל זה אני מעדיפה גברים רזים ונמוכים במיוחד.