ליד השער עוצרת. הכלבים נובחים מבפנים, עמומים. רגל נשלחת בעל כורחה קדימה.

כל מה שהוא מים בגופי נמלט לאחור, אל שדות הממשי. עוברת בחרבה, אני שוכחת את שמי.

אמרת שהזמן משרטט על גופינו

את תוואי השבילים אל עמקי שיכחה,

אמרת שנזכרת שגם את היית פעם

רכה בשנים, ובשאר - מוצקה,

אמרת שלעתים בלילות את לוחשת

את שמה הסודי של אותה מועקה.

(עוד שיר ישן. לרינה, באהבה)

 


נועלת את הדלת מאחורי, מתגנבת שקטה בחשכה הממוששת,

מסירה את הכפפות, הנעליים, המשקפיים, פושטת במהירות עליונים ותחתונים,

משליכה אותם לערימה, מרימה את שולי הפוך וזוחלת לעברו,

מצמידה אל גבו קורן החוֹם את ירכי-החוץ הקפואות שלי.

זה כמו שַיִש, הוא אומר, אבל רך.

מה שבּל-יירָאה הופך לאיטו בלתי נראה –

האוטו-פשיזם שולח אותנו בקרונות נייר כרומו
אל רציף עץ גבוה, צידיו מבזיקים אותות;
אנו טופפים זהירים, ריחנו השועלי מזנק
אל נחיריהם הממורטים של כלבי מַראוֹת.