כמה בילבלתי לכם במוח על החלל, החלל, החלל, ואפילו לא התכוונתי להוא, החיצון.
נשארו עוד שלושה ימים לתערוכה (וזאת בתקווה שמחר בבוקר נצליח לתקן את המחשב) מסתבר שביום שישי המחשב לא עבד, והרבה אנשים שהגיעו במיוחד, חלקם בשלושה אוטובוסים (!) באו והתאכזבו, (עימכם הסליחה )
שזה מתסכל קשות. מישהו, או כוח עליון, (או כוח עליון שהוא מישהו) כך זה נראה, פשוט כיבה את העבודה, אי שם בין יום חמישי ליום שישי. (ואף אחד מהמדרשה לא חשב להתקשר להודיע לי).
זה לא כל כך נעים לראות אמבטיה סגורה.

מראה דרך החלון

אז מה היה לנו שם?
חדר, סגור ביריעות מצלילות אפרפרות, חדירות למחצה. במרכזו תלויה אמבטיה הפוכה, אחת שטעמה ממוראות החיים והשיפוץ, ושרדה בקושי. פעם ערבבו בה בטון, רגע לפני שנזרקה למזבלה אספתי אותה, ומאז היא משתתפת בעבודות שלי: הגוף שלה, כמו שהזכרתי פעם, מתכתב עם זה שלי.

את האמבטיה, ואת החלל, ניתן לראות מבחוץ, דרך חלון ביריעה הקדמית. זו ראיה חלקית בלבד, כפי שמרמז הקול העולה מן החלל. מן החלל יוצא צינור ביוב אפור, ועליו ספק מיטת טיפולים תכלכלה, ספק משטח נייד. על הקיר תלויות הוראות השימוש, מדריכות את הצופים לשכב על העגלה, גבם לכיוון הרצפה, כמו מוסכניקים, ולדחוף עצמם פנימה, אל מתחת לאמבטיה, שם יוכלו לראות סרטון קצר (ההזמנה מלפני שני פוסטים היא פריים מתוך הסרטון).

אני לא אוהבת לדבר על העבודות שלי, אני מעדיפה שמי שהיה יגיד מה דעתו ומה חווה (או חוותה), אבל היות שבכל אופן התכנסנו פה שוב לפי הבטחתי לפרט יותר, ומכיוון ששמעתם אותי גועה הלוך ושוב אודותיה, אכתוב בכל אופן כמה מלים
(מבלי לקרוא, לערוך, או להגיה אותן, כי אז הן תתכווצנה לשני משפטים. לא, אני מניחה לפניכם מיד תשפוכת מקלדת מהירה ואסוציאטיבית, ובוודאי אשכח כמה נקודות שרציתי להתעכב עליהן, אבל סלחו נא: זו הדרך שלי לעקוף לרגע את המנגנונים המציקים של הביקורת העצמית. נו ובסוף הגעתי בדיעבד וכמובן שערכתי כמה תיקונים, כמה ימים אחר כך. משגרה משחרר רק המוות.)

מראה מלמטה

במישור הראשון, רציתי לדבר על הגוף שלי, דרך התפיסה שלנו את גבולות היופי, ועל איך "היפה אינו אלא תחילתו של הנורא, בו נוכל לעמוד רק בקושי" (אחד הציטוטים הכי אהובים עלי. רילקה) אבל בדרך מצאתי את עצמי עוברת שינוי, שנובע מתוך התפישה שלי את הצופה כמישהו (ובמיוחד בתערוכה כל כך עמוסה, שהקשב בה מראש מינימלי) שאני רוצה שיהיה משתתף בחוויה, לא חולף פסיבי, אלא ננגע.

הצופה צריך להסכים להיכנס אל תוך החלל, שנע על הגבול שבין המאיים (היו אנשים שסירבו להיכנס פנימה, בטענה שזה מפחיד), לבין הנעים (אחת הביקורות שקיבלתי אמרה שזה נעים מדי, רך מדי. והיו אנשים ששאלו אם אפשר לעבור לגור שם). זה צעד של אמון מצידכם, כצופים, להסכים לוותר על המוסכמה שלכם כגוף שעומד (או יושב. ובתערוכות סופשנה: בעיקר חולף) אל מול היצירה. להסכים להיחשף בפוזיציה שמבטאת חולשה, ואפילו כניעה: על הגב, מתחת למאסה הזו שספק מבטיחה ספק רובצת מעל.

התנועה הזו, של חדירה לתוך החלל, מבלי להתעכב על הסימבוליקה הפאלית, אלא יותר על הסימבוליקה הקלינית: משל הייתם מובלים לתוך מכונת שיקוף רפואי. הכניסה קלה מן היציאה: היתה אפשרות להקל את היציאה בעזרים שונים, אבל דווקא חשבתי שטוב שאחרי הרגע ההוא שבו אני מראה משהו מעצמי לצופה, שכבר אמור להימצא בנקודה שבה הוא מבודד מן ההמון, פגיע יותר, ולכן נכון יותר לחמלה, לאמפתיה, להבנה, להקשבה אל האחר; הסרטון, שאפשר לבחור לראות בו צורות מופשטות ולכן פחות מאיימות, או לראות בו גוף, שמציג את עצמו בעזרת עיבוד אסתטי שאמור להקנות לו יופי או לפחות נסבלות-לעין, ועדיין הוא מאתגר בהיותו הגוף האחר, המושפל, המבוזה – ועם זאת מרחף כמעט במלאכיות מול ראשו של הצופה; ואחר כך הקושי בלצאת, האמירה לגבי הטובענות/תובענות של הסיטואציה, המבוכה המסוימת שיש כשמתפתלים למשוך את עצמכם בחזרה ולהתמזג בקהל, לא עוד להיות חלק מהעבודה, כן להרגיש גם את החולשה והבוגדנות של גופכם שלכם.

וכך התחלתי בגוף ומצאתי את עצמי מדברת בכלל על היחסים שבין צופה לבין יצירה, על המעורבות של האמן כמתווך, על התכונות שנדרשות ממנו, על מידות הכנות, הכאב, האישיות, שצריך להקיז, אם צריך להקיז, כדי לעשות משהו בעל משמעות.

אני (כמעט) שלמה עם העבודה הזו. (כשהיא עובדת, זאת אומרת). וזה עניין נדיר.

(בעצם נכון לאמר: שלמה, אבל עם תובנות לאחור).

המראה הטבעי: כך היתה נראית העבודה לולא היתה מוצגת בחלל ובו אילוצי תאורה של עבודות אחרות, אשל מדגמן צופה.

קצת טריסטס של פוסט קויטום – להתחיל לחשוב איפה שמים לעזאזל את כל החפצים, (אמבטיה מעוכה ומחוררת? אין אצלי מקום אפילו לכיור זעיר נוסף!) [לתהות אם היא טובה מספיק בכדי להיות מוצגת במקומות אחרים, ואם כן, היכן הם האוצרים הנבונים שיושיטו לה יד - נו, תמיד התמחיתי בבדיחות סרות טעם]

ובעיקר: להתנער מאבק החלומות, לחזור ולשאוף את אבק הדרכים.

ראשית, פרטי הגעה למעוניינים – מי שלא, מוזמן לדלג לפסקא שאחרי התמונה:
התערוכה פתוחה בימים א'-ה' בין השעות 10:00-19:00, וביום ו' בין השעות 10:00-13:00,
במכללת בית ברל, בית הספר לאמנות המדרשה (קלמניה). המדרשה נמצאת ליד כפר סבא, והוראות נהיגה אליו אפשר למצוא כאן (כיתבו בית ברל). היות שהסתבר שהמפות שאני מציירת לא מצליחות להתחבר הגיונית וגיאומטרית אל המציאות, פשוט אסביר איך מגיעים משם עד העבודה שלי: כשמגיעים לבית ברל, עוברים את השומר (עקרונית יש תשלום בכניסה אבל אתם לא אמורים לשלם אם באתם לתערוכה), בכיכר שאחר כך פונים שמאלה אל המדרשה, נוסעים בשדרת עצים יפה שמוקפת בגדר מכוערת משני צידיה, עד שמגיעים לבניין שנראה כמו כפר נופש בדרום ספרד – זו המדרשה. מולכם תראו טנק, שהוא עבודתה של אהל עדן, אחת הסטודנטיות המסיימות. מכאן יש שתי דרכים: אם אתם רוצים להתחיל בעבודה שלי, אתם לא נכנסים לחניה הקדמית אלא פונים בדיוק לפני הטנק עם הכביש ימינה, והוא מקיף את המדרשה מסביב, ונוסעים איתו עד שהוא נגמר בחניה (בקטע שהוא מתפצל לוקחים את הדרך השמאלית שממשיכה הלאה). בקצה החניה עומד בית גדול על משטח מתקפל, עבודה מופלאה של עוד סטודנטית, מאשה פרשקובסקי (או שהוא מקופל ואז אתם רואים רק משטח קרטון גדול מוקף גדר). חונים ליד, וליד הבית ממש יש מעבר מקורה שבו הכניסה לסדנת עץ/מתכת שם נמצאת העבודה שלי (אפשר להיכנס משם ואפשר מפתח שנמצא דלת אחת ימינה). אם לעומת זאת אתם רוצים לראות את התערוכה תחילה, חונים בחניה הקדמית ליד הטנק, נכנסים בשער המדרשה, מגיעים לכיכר גדולה ובה עצים, ומתחילים לסייר מסביב. יש שילוט די ברור. כדי להגיע משם, חוצים את הכיכר ויוצאים דרך שער אחורי דומה לזה שבו נכנסתם, משמאל יש פסל של דמות לבנה, פונים שמאלה ויורדים קצת מדרגות, ומגיעים למעבר מקורה שאם ממשיכים ישר יוצר צומת טי עם עוד מעבר מקורה (אלה מרחקים קטנים מאוד). פונים ימינה, חולפים על פני פיסול עץ/מתכת, עד שמגיעים למדרגות מתכת, מול המדרגות משמאל ישנו השלט חדר מס 910, עליו שלט בריסטול ירוק "סדנה פתוחה" ושם נכנסים.

הסאונד לא עבד בפתיחה. והיו יותר מדי אנשים, ואני הרגשתי תלושה לחלוטין. ומרוקנת. ולחוצה.
והסאונד לא עבד, כבר ציינתי? והיה לי קשה עם כל כמויות האנשים הללו ששעטו דרך העבודה. ועם החום. והלחות. היה לוהט בחוץ, ועוד יותר חם בפנים, בלתי נסבל ממש. הרגיז אותי שחסמו את הדלת האחורית של הסדנא ואיתה את זרימת האוויר המועטה שהתאפשרה, החלל התחמם הרבה יותר מהמתוכנן, ואני, יש לי מחשב ומוניטור כלואים בתוך אמבטיה, והם הולכים ומתבשלים. וכנראה שמשהו ברמקולים נשרף, או כרטיס הקול, ולכן, כפי שאולי שמעתם, הסאונד לא עבד.

אני עצמי הייתי במצב דומה: עצבנית וחרוכה בתנאים של חום ולחות. עד מהרה נהייתי די היסטרית, ופשוט התחלתי לבכות. אשל עטף אותי בחיבוקים באיזו פינה אפלולית, וכל שיכולתי לאמר היה: אני רוצה הביתה.
כן כן, פתיחות הן לא בשבילי, (הייתי צריכה לנחש מראש) ופשוט נמלטתי. לא לפני שפגשתי שניים מקוראי בלוג זה – לפחות כאלה שהזדהו - אתם יודעים מי אתם, הייתם נקודות קטנות של אור באוקיינוס ההביל שעשיתי בו תנועות של שחיה קלושה (סליחה שנמלטתי בחפזון). חוששתני שלא הייתי אשת שיחה נעימה במיוחד, הודיני של ההמון שכמוני.

[אני גם שואלת את עצמי אם אין איזה מנגנון איפשור פנימי, שהתיר את העניין. כלומר, איך זה שלא התמוטטתי לפני, אלא דווקא אחרי (טוב, התמוטטתי בקטן, למחרת כבר התאוששתי, יחסית), כשזה לא פוגע במהלך העבודה עצמה? ממש כמו פולניה שמנקה אבק מהרצפה לפני שהיא מתעלפת עליה בחן. אולי. לא יודעת]

עובדה היא שהפתיחה, שאמורה להיות דבר של מה בכך אחרי הביקורות, היתה זוועתית לי. והסאונד לא עבד (נדמה לי שהזכרתי כבר) ולשלושה ורבע רגעים זה נראה כמו סוף העולם (להתראות זוש השקולה והבוגרת, שלום זוש הנוירוטית-היסטריונית). כל הדרך הביתה בכיתי, ואפילו אין לי מושג על מה. אולי זה פשוט היה שחרור לחצים, דקומפרסיה של הנפש.

ובכל אופן, חשבתי למחרת בבוקר (ובדיוק מת לי דג, אכן פתיחה נאה לבוקר שבו אני מנסה להתאושש תוך כדי כאב ראש צפוי אבל חודר),

זה לא עד כדי כך גרוע. העבודה שלי בסדר, ומחר ננסה לתקן את הסאונד, (שאם שמתם לב או לא, לא עבד בפתיחה!), למרות שעבד קודם מצוין. בביקורות של יום שני אמרו שהוא מעצבן ומיותר. בביקורות של יום ראשון אמרו להיפך. אני מצרפת כאן את הקובץ, לשיפוטכם. הוא קצר מאוד ולכן מומלץ להריץ בלופ כדי לשמוע באמת.

אוה, הגענו לחלק שחיכיתי לו, והוא התודות.
יש שני אנשים שבלעדיהם העבודה לא היתה קיימת, והם אשל האחד והיחיד, והאקס המתוק. תודה, יקרים שלי.
ויש עוד לא מעט אנשים בלעדיהם העבודה לא היתה נראית כפי שהיא: ק' שתרמה את המחשב הישן שלה, (אחרי שנכשלנו מפאת קוצר הזמן עם המחשב של אכילס, שגם לו תודות); אנרכיה, שסידר לי את המוניטור ואביזרי מחשב נוספים; ההיא, שצילמה אותי בוידאו, לפי הוראותי; אחות של האקס המתוק, שערכה את הוידאו; צוקי, שהוא מוזיקאי מחונן וטכנאי קול משובח, שעבד איתי על הסאונד; אריאלה, שהובילה את האמבטיה וגם אותי; ע', שתרמה עצה טובה; ת' וש' על התמיכה הנפשית והמוסרית; ע', ג', ו-א', אנשי המדרשה שאיפשרו את החלל; ניקי, שכרגיל מאחסנת אצלה את הקבצים; ובעצם, גם אתם, מי מכם שהיו כאן וכתבו איזו מילה תומכת או שתיים, גם זה עזר; אנשים אצלי בעבודה, שעזרו בהחלפות ולקחו משמרות שלי; (ובטח שכחתי מישהו, ולכן אני מתנצלת מראש):

תודה גדולה ומחבקת.

אספיק או לא אספיק, זו השאלה.

(בהתחשב בעובדה שזה בעצם מאמץ קבוצתי, אולי ראוי לכתוב בגוף ראשון רבים. אבל אני שונאת את הגוף הזה. וגם הזה. ואולי ההוא?)


דיוקן עצמי עם הפנים ועם החרדות של מישהי אחרת.   (התמונה כאן היתה המקור וההשראה לעבודת הפוטושופ הזו ולעוד כמה)

בשלהי הבוקר המיוזע הזה עדיין התלבטתי עם ע' בין כמה גרסאות אחיות.
אני כל כך משוחדת, שאין לי כרגע קמצוץ יכולת לראות מה עדיף.
ע' ואשל אהבו שניהם את אותה הגרסא. האמת שגם אני קצת נטיתי לכיוונה, בדיעבד.

היום הזה התייגע והזדחל וחלף. אחת בלילה, אני חוזרת מהעבודה, שרעפים ארוכים על האסלה, מקלחת מהירה, אל המיטה, ואל הגב של אשל, שמספיק ער רק כדי להמהם צליל בלתי מחייב שאומר, חיכיתי שתבואי, עכשיו אפשר להתחיל בקונצ'רטו לנחירות אופוס חמש. (האמת שהוא נוחר יותר שקט ממני).
וממילא כבר התרגלתי לקולות הללו, לנוכחות הפיזית והסימבולית של מישהו על המצעים שלי. שלנו. לקרינה הדקה של חום גוף שמצטרפת לזו שלי. (מאתיים ואט, ביחד)

חשבתי שאני הולכת לישון, אבל מסתבר ששכחתי את המנוע עובד.
מילא, שיהיו לילות כאלה. (נו, אני כבר אנוח בקבר)
טסים קרוב למהירות האור, הם מותירים אחריהם שובלים זוהרים מיקרוסקופיים,
אי שם בתוך הדבר הכבד והעייף הזה שמחובר לצוואר צפוד ולגוף שק-קמח.
וווווווווּם, כמו יתושים פנימיים קטנים במשחק קווידיץ' סוער.



הלכתי לעשות טסט לז'אן לוק הקשיש והטוב. כשחיכיתי, ראיתי.

שלוש שעות שקטות במיטה, כשהגוף עושה את עצמו ישן (דייקה, אורלי) והראש משייט במסלולי הגלישה המהירה. כשהם טובים באמת, מתעורר אישון קטן ומרושע שהתפקיד שלו ללחוש שההירדמות אסורה.
אני שונאת את הממזר המציקן. הרס לי כמה שינות מפוארות. (תפקיד כפוי טובה יש לבנזונה)

כשאלה רעיונות קטנים, משפטי-שיר בדרך כלל, אין בעיה.
מדליקים את עט הפלאים, מאתרים דף ריק באחד הפנקסים, מנקזים את מורסת המילים ומתהפכים אל הצד השני בהוקרה. אך אבוי, רעיונות של יותר מכמה משפטים דורשים קימה. (את הדברים הכי טובים, שלא כתבתי, אפשר למצוא בדיוק כאן, בלילות בהם וויתרתי והרשיתי לעצמי להישמט. בבוקר שאחרי אני מתעוררת עם כמה מילות יחס דהויות ורגשי אשמה במימדים קתוליים)

לפני כן, סיור מודרך אחרון בהמחשה המתגבשת. עיני רוחי יודעות כבר לספר איך תיראה העבודה.

כמעט עד רמת הבורג (לא תמיד עד כדי כך). מובן שמחר כשאחשוב על הפרטים הקטנים יסתבר שיש עוד המונים, אבל נכון לעכשיו:

הדבר הזה, שגורם לי לחייך כמו בריון שכונתי שפגש בדרך לבית ספר ילד חלשלוש עם סנדוויץ' טעים.
הדבר הזה.
הוא קם. הוא ישנו.

הללויה עייפה.



שני שלינקים:
רומאו חזרה. אוח כמה התגעגעתי.
אמהותינו. הביא אותי להביט אחורנית. (בעצב, יודעת שלפחות צד אחד יישאר לוט בערפל)