(פוסט שירות, או : שוב היא מתנצלת)

המייל הראשון שפתחתי ברשת היה בהוטמייל. הוא קיים עדיין, ומספק שלל ספאמים מקוריים להתמוגג מהם. (מגזין המיסבים הדיגיטלי, למשל. חומר לוהט. טרם הצלחתי להחליט במה אני חושקת יותר, בערכת שיוור משולשת או במתקן גירוז נקודתי אוטומטי).
אחריו היה המייל בנטאדרס, שהבטיחו "כתובת לכל החיים". הו, תמימות נעורים מתוקה. הם נסגרו. נדדתי פה, נדדתי שם, (כמעט המרתי דתי לקתולית בעבור חופן מגאות!). יאהו היה המקום הראשון שנתן מכסה סבירה של מייל ושירות אמין יחסית (מסיבות של טיפשות ועיקשות, אני משתמשת אך ורק במייל מבוסס רשת)

יאהו לא באמת תומך בעברית. הוא מקודד את המייל היוצא בקידוד לא נכון (הסביר אשל, כמובן) ולכן רבות תקלות ה"אוי, התחרבש לי המייל" תחת כנפיו. ג'ימייל כבר לא מקודד יוניקוד, תיקן אשל.

ביאהו לבדה יש לי שש כתובות פעילות – בכל פעם שהתמלאה המכסה, פתחתי חשבון חדש. לא נוח. בנזוגי התנדב לשאוב את כל המייל שלי אל הג'ימייל. בינתיים הוא מגיע במעורבב עם הדואר היומיומי, מה שמספק חוויית מנהרת זמן, כולל הסחרחורת המצוירת. כל המכתבים מ 2004 ו 2003 שלא עניתי להם צונחים שוב אל מפתני, מצטרפים לאלה של 2005.

אני אולי אדם כותב, אבל אני לא אדם מתכתב. גם בלי לנופף בדחיינות שלי (עשר עבודות עומדות ביני לבין התואר. מפה זה נראה מרחק בל-ייחצה) או ב ADD, אני פשוט לא טובה בתכתובות. הוסיפו לזה תאונות מייל למיניהן, (מייל שמגיע משובש, לחם חוקי כשהייתי ביאהו), כמות מיילים נכנסים שהלכה וגדלה מאז פתחתי את הבלוג, וקיבלתם אסון דיוורי.

אמונתי הבסיסית היא שאם מישהו יושב וטורח לכתוב לי מייל, מגיעה לו תשובה ממני. הבעיה היא, שכבר יותר משנתיים זה לא קורה. בתקופות השיא של הבלוג הייתי מקבלת בין חמישה לעשרה מכתבים ביום. מכתבים יפים, מאנשים מעניינים, שמאוד עושים חשק להשיב. אבל אין שום דרך אנושית לעמוד בזה מבלי לשעבד את כל שעות הפנאי. כיוון שהאופציה של שליחת מכתב תשובה מוכן ומשוכפל נראתה לי איומה, בחרתי (על דרך הפסיביות) באופציה שאני בדרך כלל בוחרת בה – לא לעשות כלום, ולסבול מרגשי אשם. ואוהו, הם רבים.

המגבלה היא לא רק אורגנית, אם בכלל קיימת כזו, אלא ממקור רגשי, בכך אין לי ספק. כשמחמיאים לי אני נבוכה ונאלמת. וזה גם עניין של דיאלוג פנימי – בכל פעם שאני קוראת מייל, מתנסח לי בראש מכתב התשובה. לפעמים הוא בהיר עד כדי כך שאני בטוחה בדיעבד שבאמת עניתי, ואפילו זוכרת מה "כתבתי". ואם קרה המקרה המפעים וגם עניתי על אמת, הרי שאם משיבים לי, אני מיד נלחצת, כי זו כבר נהיית "תכתובת", ואני, כידוע, לא בנויה למחויבות. ואם, חלילה, ישבתי וניסחתי מכתב ארוך, והוא הגיע מג'וברש (קרה הרבה בימי היאהו העליזים, כאמור), הסיכוי שאשלח שוב הוא אפסי.

זו המלאכה שהכי קשה לי, לכתוב מחדש. לשיחזורים יש טעם אחר. את המכתבים להם עניתי כתבתי לרוב בשעות המתות בעבודה, בשקט הלילי. מאז פרשת הסוס הטרויאני הם נלחצו וסגרו את הגישה למייל מבוסס רשת, כך שאפילו המעט הזה לא עומד לרשותי.

עד עצם היום הזה אני לא יודעת מה לעשות עם כל המכתבים היפים. חשבתי לרצף בהם את הקירות והתקרה של חדר קטן, ולקרוא לו "guilt", אבל בריצוף יש משהו מן האנונימיות, והעניין הוא, שגם כשמישהו אנונימי לגמרי כותב לי מכתב אישי, הוא נעשה לרגע מאוד לא אנונימי, ולכן הריצוף חוטא למהות.

קול ההגיון אומר משהו שקול וניו אייג'י כמו, מי שכתב עשה זאת למען עצמו ומרצונו, והתשובה היא עניין אופציונלי, ובכלל, לא יצא קצת מהאופנה כל העניין הזה של רגשי אשמה? הרי מי שכתבו לך, עשו זאת כדי לעשות לך טוב, ולו היו יודעים שאת מתייסרת על התשובה, מן הסתם רובם היו אומרים לך עזבי, אין צורך. (ובאמת, יש אנשים יקרים שכותבים לי שאין צורך לענות ובכך משחררים אותי חלקית מעוד קארמה רעה).
אבל מה לי ולהגיון.

צילום אילוסטרציה.

אני לא מגזימה כשאני אומרת שזה מטריד את מנוחתי, כי אני חשה שאני פוגעת באנשים, ועוד כאלה שמעריכים אותי, והתחושה מאוד לא נעימה. (ואני כבר לא מדברת על ייסורי פריקית השליטה שבי כשהיא נאלצת להודות שכל עניין המייל יצא משליטה לחלוטין ובאורח יסודי).
לכן ערכתי מחקרון, ישבתי וקראתי מכתבים שהגיעו אלי וניתחתי את אלה שקיבלו מענה ואת אלה שלא. כבר כתבתי בעבר גרסא מקוצרת של ההנחיות הללו, הפעם הגרסא מחיטה מלאה:

~ לכתוב קצר. מכתבים ארוכים מפחידים אותי.
~ ובראשי פרקים. עוזר להתרכז בתוכן ולהתייחס אליו סעיף סעיף.
~ לא להחמיא. מחמאות מביכות אותי ומקשות לענות. אם אתם בכל אופן מרגישים שאתם ממש מוכרחים – לשמור לסעיף האחרון, כי אם הן תהיינה בהתחלה, כשאתיישב לכתוב מכתב תגובה, אגיע קודם כל אליהן, ואשאר חסרת מילים.
~ להאשים אותי במשהו. כשמאשימים אותי על לא עוול בכפי, או עם, אני נחפזת לנסח כתב הגנה.
~ לתת ביקורת בונה על הכתיבה/הצד הויזואלי. עובד כל פעם מחדש. עם "נורא יפה" אני מאוד שמחה, אבל פרט ל"תודה" אין לי מה להגיד.
~ להציע לי הצעת עבודה. אני מחפשת בנרות, ואני עובדת טובה ומסוּרה פלוס המלצות ודרושות.
~ להעדיף, במידת האפשר, תגובה בבלוג על פני כתיבת מכתב – לתגובות בבלוג יש סיכוי יותר טוב, כי היות שהן לאור היום ולא במחשכי המייל האפלולי, רגשי האשמה עובדים יותר חזק. (במקרה כזה קחו בבקשה בחשבון שמסתבר שאני לא תמיד מקבלת הודעות על תגובות לפוסטים ישנים)
~ לא להיעלב אם אני לא עונה.
~ אם חשובה לכם תגובה ולא קיבלתם, להזכיר כמה ימים אחר כך, במכתב של משפט אחד, שאתם עדיין ממתינים לתגובה. כדאי לזכור שגדלתי בבית פולני ולהסביר שאתם מחכים בחושך, לבד.

אני קוראת את הפוסט וחוטפת גועל מעצמי. הנימה, כמו בצ'אטים ובאינטראקציות וירטואליות אחרות, חסרה ולכן ניתנת לפרשנות. אפשר לקרוא כאן נימה זחוחה ואף יהירה, (משהו כמו קונצרן זוש מסביר למה מחלקת שירות הלקוחות עסוקה כעת בטיפול בלקוחות קודמים ותתפנה בשנת 2010 לענות למכתבים). חשוב לי לציין שזה לגמרי לא ככה. יש לקרוא בנימה מתנצלת-עד-עומק-נשמתי.

ולמרות שפוסט שירות זה (בניגוד לעגלות שירות של חדרניות!) הוא משעמם קשות, אני מעלה אותו, ורוצה להתנצל בפעם האלף בפני כל האנשים הנפלאים שכתבו לי מכתבי תמיכה, עידוד, חיזוק ידיים, אי פעם בין 2003 ל 2005, ולא קיבלו תשובה. אתם יכולים להיות בטוחים שקראתי את מכתבכם. והתרגשתי. ובעצם, לכן לא עניתי, אם לסכם פוסט ארוך מדי.

אגב מייל, קיבלתי את זה היום, ממישהו בעבודה. שכחתי כמה מצחיקים יכולים להיות מכתבי שרשרת, ובעיקר, לא ייאמן שיש עדיין אנשים שמעבירים אותם.

הבלוגים הפופולריים לא הזיזו לי במיוחד. מי שלא הפנים שזה בסך הכל מדד משוקלל של כמות פוסטים, כניסות, מנויים ותגובות, עלול לטעות ולבלבל אותו עם מדד של איכות.

לא התבלבלתי. (טוב, מובן שהיו רגעים דשנים של זחיחות הדעת כשגיליתי אי פעם שאני בראש הטבלה, אבל בסופו של דבר ניערתי את עצמי מזה. אחר כך באמת לא היה לי אכפת). ילדותי בעיני להתפעל מזה, זו נראית לי שאיפה עלובה להגיע לראש הטבלה, כמו השאיפה הסתמית "להתפרסם", במקום השאיפה לעשות משהו שישפיע על חיי אנשים. (אני אולי מתחבטת קשות ביני לבין השאיפות, אבל אני משתדלת לכבד את החלומות שלי. מי אני בלעדיהם)

הורדתי את הקצב לאחרונה. אין זמן לחיות בשני העולמות, והעולם ההוא קודם, כי אם אמשיך לבלות כאן את הזמן שביליתי בעבר, לא יהיה לי פרויקט סוף שנה. או אמצע. והשנה, בי נשבעתי, יהיה גם יהיה. דווקא.

אם אני אונליין, אני עובדת (כן, זה לא משהו אישי נגדך, שתיקתי באייסי). ואם אני כאן, אני רוצה להרוויח מזה משהו, והטפיחות לאגו, כן כן, האלה שבנו את הבטחון העצמי שעל השלד שלו אני מותחת את העור הדק של ההווה, הן כבר לא מספיקות. ככה זה, נתנו לי אצבע, אני רוצה את כל היד. ואת הכתף. ואת החזה. ואת הירכיים, השלימו את החסר, הגישו בעיטור פטרוזיליה.

בקיצור, (שוב) נהייתי פרה קדושה וזה מפריע לי. זה הורגש ביתר שאת בעקבות הפוסט הקודם,

תפסתי את עצמי פתאום במצב אגו בלתי נסבל, והמראה, הוא לא היה יפה.

אולי אתם כבר מכירים אותי קצת, אולי לא. אחת לאיזה זמן מוגבל אני נתקפת חוסר מנוחה.

פעם הייתי עוברת דירה. או עבודה. או תחום לימודים. או בן זוג.

אבל זה כבר זמן מה שנמאס לי לברוח החוצה.

אני אשאר, ואני אפסע פנימה; במקום להתרחק, אתקרב עוד.

(ובכוונה לא אשנה את העיצוב הזה, כי אני לא חושבת קוסמטיקה עכשיו)

זה עומד להיות הפוסט הראשון בחיֵי הבלוגרית שלי שבו אחסום את התגובות.

לא משום שאיני מעריכה אותן, את מה שיש לכם לאמר, ולא משום שאיני אוהבת אתכם, את החום ואת הנדיבות שאתם מרעיפים עלי. אני פשוט צופה את החיבוק המעודד שיבוא (והוא מפעפע אלי גם בשתיקתכם),

יודעת שאהיה עסוקה מדי בהתחממות הרגילה לאורו, ומה שאני צריכה עכשיו הוא משב צונן ומושלג,

הנעימות עלולה לגרום סטייה מן העיקר, אשמע רק את שאגת האגו הנטפח והתופח,

לא אקשיב לנהמה הרכה של תאי גופי, מתכוננים לקרבות המתוקים.

בגדר קורבן, זבח של רצון לאלוהי השינוי:

מנויים, תמיד יקרתם לליבי, כמדד מעורר השתאות: כל האנשים האלה, (אתם) הם באמת עשו עלי מנוי? הייתכן? הם חושבים שאני ראויה? היו לילות, אני אותם זוכרת, שוטטתי באינקובטור, מביטה בכם בחיבה, חושבת, כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן (אופס, סנוניות-הסופגניות הוציאו אותי מקונטקסט).

הייתם 209, ויקרים לי אחד אחד. (אנא, סליחתכם) מחקתי את כולכם. הבלוג עליו עשיתם מנוי אינו הבלוג שעומד להיות כאן, אני מתירה אתכם ואותי מן הקשר הזה, ששני הצדדים התרגלו אליו יתר על המידה.

חוזה חדש מתחיל כאן, וגבולותיו מתרחבים.

לא בתהילה (עאלק תהילה) חפצתי:

אני כאן כי יש דברים שחשוב לי לברר, אני כאן כי יש לי מה להגיד והייתי רוצה שיקשיבו,

אני כאן כדי לשמוע מה יש לאחרים לאמר, במיוחד אם הם אומרים את זה מעניין,

אני כאן וזו עובדה מוגמרת, אני כאן ואני חפצה לשנות את זווית הגישה שלי אל פני הקרקע.

הבחירה נתונה בידיכם. אתם, מצידכם, תחליטו אם זה מעניין, אני, מצידי, לא ארגיש מחויבת לכם.

במיוחד לא לפרפקציוניזם המסרס שלי, שנוכחותכם כקהל (ובמיוחד קהל שאני מעריכה) מעצימה.

אשמור לעצמי את כל הזכויות:

הזכות להיות משעממת ומשועממת, הזכות להיות צפויה,

הזכות להפתיע והזכות להרתיע, הזכות לנוח, הזכות לשאול מבלי לענות,

הזכות להרגיז והזכות להפריז, הזכות לנדנד והזכות להתנדנד,

הזכות להיות הטובה, הרעה, והמכוערת (בעבור חופן דולרים?)

עדיף בעיני לדבר אל קהל זעיר, אבל קהל שמולו יתאפשר לי לשוטט, לנסות, להתנסות, לתהות, ובעיקר: לטעות.

קל מדי להצליח, קל מדי וסוחף את הרגליים לשכוח את מניין הדרכים ואת הִלכות הירחים.

מי שירצו, יוכלו להצטרף אל המסע החדש-ישן,

(איני משלה איש, אני הנני אני, זו רק פסיעה שונה)

זה שיתרחש, כך אני מקווה, ממש כאן.

אני מוכנה לסכן הרבה מאוד כדי לשמור על החופש היקר הזה,

הדרור ממלכודת השמרים הקפואים.

אל תצפו לדָבָר. אולי יבוא משהו.

 Je suis embarquee.

.