(ceci n'est pas un poeme, אבל לגמרי. סלחו לי, ידידיי, תש כוחי מכדי להיות ברורה ברגעים אלה ממש)

הם באו והלכו,
אני נשארתי,
וחשבתי בעיקר
שרעיונות הם זנב הטווס,
אפשר להיפעם מן הססגוניות הייחודית,
מן הנתיב האבולוציוני שהתפתל אל פינה כה מסוגננת,
מן היופי שובה הרשתית,
אפשר להינתק ממנו לרגע ולהטיל את הסקרנות אל מעבר לחומה הדקיקה,
הנוֹצתוֹ-מטאלית,
אולי לראות שפרט לרושם ראשוני,
שיש לו נטיה אנושית לפוג כשהוא נמסר במינון קבוע,
(מחשבה: אולי השינויים מעלה מטה הם כל אשר נתון בידינו באמת).

הטווס הוא ממתק לעין (אם נשאל את פי הנערה באנגלית),
וכמוהו עלול לעורר בחילה בשימוש יתר,
יפה אך משעמם, מהמם וחדגוני כאחד,
המוזרות היחידה שממשיכה לתחנות הבאות
היא דווקא שאלת הפגם,
קולו האוקסימורוני, מעורר הגיחוך,
הקריאה הצרודה,
השונה מכל מה שאי פעם דמיינו
שיצור מתבלט כמוהו יוכל להרשות לעצמו
(תהיה קצרה לגבי מנה עתיקה משולחנם של מלכים, שבבסיסה לשונות טווסים, הלשון הוורודה בפה מתחספסת קלות, כמנסה לאתר את הבשרנות שתינגס מן המטעם; וכמה, שואלת המכשפה מחשבת החשבונות,
כמה טווסים אילמים הסתובבו אי אז בין הדשאים הגיאומטריים של אירופה,
בעצם פתרון נאור (נאורות היא תמיד יחסית) והסדר של שלום בענייני דיסוננס,
להשמיד את הראיות לקיומו האונטולוגי של כיעור בלב היופי,
ואולי בכלל להיפך)

כנראה לגלות בדיעבד שלא בטווסים חפצה נפשי,
אלא בהבנת תנועת הזנב הבלתי הכרחית (שאין בלתה),
משהו נסגר ונפתח, ניתן ונלקח,
ומה עושה העולם מול התנועה הזו,
(במיוחד מול הנסגר ומתכווץ ונסוג ונרתע).
אולי הרגעים בהם נגוז המראה, נסדק, מתקפל, נכנע,
או מאוחסן לשימוש עתידי,
אבל לא נזנח, לעולם לא נזנח,
עד כחוֹל העין הירוקה-זהובה האחרונה.



כן, זה כן, אבל זה לא מה ש

[ועדיין לא היה לי האומץ להגיד, בשר זה שאתם אוכלים, דם זה שאתם שותים, וכן הלאה]

האם השלם יצא קטן מ, גדול מ, או שווה ל? על זאת, אולי, בפרקים הבאים של מילון האמבט.


עיקר שכחתי:

היום, יום ד' ה29.12, בשעה 22:15 בסינמטק, "מאגיה רוסיקה", יצירתם של יונתן ומאשה צור,
סרט תיעודי מרתק על אנימציה רוסית. מומלץ ביותר לחובבי אנימציה, ובמיוחד למעריצי צ'יבורשקה.

כמה נון ביתים שהצטברו ושכחתי בפוסט הקודם.

לינק
שהבטחתי פעם לראיון הרדיו איתי ברשת ב', לפני מיליון שנים. אני נוהגת לקיים הבטחות, הבעיה איתי זו הסחבת, הפסדתי קריירה מפוארת של פקידה ממשלתית. מוגש באדיבות ניקי האחת והיחידה.

קאונטר

את המנויים מחקתי, הקאונטר הלך בדרך כל בשר, זמן לתגובות אין לי, ואיכשהוא אני מרוצה, מתקבלת הרגשה של משהו טרי, של חשק שהולך ומתנקה וחוזר למה שהייתי פה פעם.
לכתוב כי מתחשק לי, ולא משום שאני מכורה. זו לא היתה גמילה קלה, אבל עכשיו יש טעם נקי כזה בפה.
(אוקיי, בדיוק התעטשתי, מכירים את הריח הזה שנשאר על היד אחרי שמתעטשים כהוגן? אני היחידה שמרחרחת אותו בהיסח הדעת, כאילו שאם משהו לא בסדר עם הריאות, אני ממש אבחין? אולי זה מין אינסטינקט חייתי כזה. בקיצור, זה יהיה לא מדויק מצידי להגיד שהטעם בפה נקי, אבל אתם יודעים למה התכוונתי)



וזה נון בית (שצולם היום) לפוסט הקודם, של האקס בלרינה-בפוטנציה.

עבודת הוידאו
ההיא עם הכלה. שיחה עם ע' (תודה, ע') עזרה לי להבין שהעובדה שהאמירה לא מחודדת דיה קשורה לאי ההתחברות שלי לנושא הכלה. זה לא באמת מהבטן, אף פעם לא חלמתי להיות כלה, וזה גם מעולם לא נשלל ממני, זו לא עבודה מספיק אישית. אין פה משהו שאני נותנת לצופה, שהוא לא ידע או ציפה לקבל. עכשיו, אחרי שהבטתי בתצלומי מופע הרחוב של הרקדנית, שצילמתי היום בנחלת בנימין, ואחרי שחשבתי על זה לא מעט, נדמה לי כרגע שאולי אם אציב את עצמי, בתלבושת של רקדנית, במקום כזה, ואדבר עם העוברים ושבים, תהיה לזה יותר משמעות, בגלל הדברים שכתבתי עליהם בפוסט הקודם.

פונצ'ו
ימימה פגשה אותי, לבושת (חבושת? עוטת? עטופת?) פונצ'ו, בסינמטק. אמרה לי, את יודעת, הפונצ'ו חזר לאופנה השנה, אמרתי, מה חזר, החזרתי אותו במו ידיי! :)

סרט
קטן וטוב וצרפתי, בשם "תסתכלו עלי". גם ברגעים שהוא מתאמץ להיות קולנועי (והם מועטים), הוא בסדר.
בשאר הזמן הוא עשוי בדקוּיות נפלאות שנדיר לראות על המסך. סרטה של אנייס ז'אווי. מרגישים.

 
וזה נון בית לקולאז' מלמעלה: 4 צלמים, או: How to identify a Kodak moment

(רציתי להיות פה יותר, באמת שרציתי. לא יצא.)

ההורים שלי, שזורקים כל דבר, השליכו גם אותו. הבקבוק ובו גיבורת ילדותי. זה היה בקבוק של ליקר בננות מתוק להחליא, שבתוכו בועת זכוכית ובה רקדנית בלט, שאם מתחת את הקפיץ שבתחתית הבקבוק, רקדה לצלילי תיבת נגינה. חיפשתי אותו אצלם לפני שבוע, נזכרתי בשעות שביליתי במתיחת הקפיץ ובהייה ברקדנית הזו, שבסך הכל הסתובבה, רגליה מתנופפות בכוח הצנטרפוגה, ידיה מורמות בפוזיציה השלישית, לא משהו מתוחכם, אבל לי זה הספיק. את הליקר שתיתי לאט ובסתר, לגימונת אחרי לגימונת, שלא יבחין אבי בירידה החשודה והעקבית בפני הנוזל, מסתחררת מהארומה האלכוהולית החריפה, רק כדי לראותה טוב יותר

(הייתי בת לא יותר משש והרקדנית פיתחה אצלי חיבה לריקוד ולליקרים. כשירד מפלס הרקדנית באופן חשוד ונחקרתי על כך, התחלתי לחלק את הלגימות שלי שווה בשווה, שתיתי מכל אוסף המשקאות של הורי, ובמיוחד חיבבתי משהו שנקרא "ליקר קורפו", משהו כתום מתוק ואלכוהולי מאוד, שבסטנדרטי השתיה של היום, נראה לי שהיו משתמשים בו לחיטוי אסלות)

יש לי סימפטיה למוכנות של אלטמן לבדוק את עצמו שוב ושוב. ראיתי לפני כמה שבועות ברצף את "הרקדנים" (החדש שלו), ואת "קנזס סיטי" (ישן וטוב), והבנתי שאין אצלו ציר של "התקדמות", יש שינוי, והוא אינו ליניארי, אפשר לצייר את דרכו בחלל, בודק את הקצה מכיוון אחד (נגיד, "תמונות קצרות") ואז הולך לקצוות אחרים (פרט א פורטה, רקדנים).

הרקדנים. כסרט ריקוד, זה עניין טעון מבחינתי, ובכמות גדולה מאוד של אבק שריפה, שהרי גם אני רציתי להיות פעם בלרינה (פרימה!), כמו כל ילדה קטנה כמעט, וגם אני הזעתי שעות ארוכות על הבאר, והריקוד היה חלק משמעותי מהחיים שלי עד גיל 16, שאז באה אהבה ומחקה את כל מה שהיה אכפת לי ממנו, כולל הריקוד. זה גם לא עזר, כמובן, שרציתי להיות רקדנית קלאסית, ועם החזה שהכריז עצמאות וסיפח שטחים בגיל 16, כבר היה ברור שזה לא יילך.

להפסיק לרקוד זה להתכחש לעצמך, לטבע של הגוף, שטוב לו בתנועה. אפשר לאמר שהתנועה שלי בחלל היתה קיצונית: לצד השני. התעללתי בו כשרקדתי, לכיוון אימון-יתר, וכשהפסקתי, הפסקתי לגמרי, היום, בסרט, הוא הודיע חד משמעית שהוא מתגעגע, אי שם מתחת לכל שכבות השומן שריפדתי אותו, מבעד לכל השנים, נזכרתי בו כשהיה דק וגמיש וקל.

הזכרון של הגוף הרוקד ממוקם בגוף באיזור מאוד ספציפי. לא, לא בכפות הרגליים, אלה שלתמיד תישאנה את הצלקות המעידות שהייתי חלק, ולו לכמה רגעים, מהאומה הנרקיסיסטית של הברבורים. וגם לא כפות הידיים, שהיו הצד החזק שלי בריקוד, כי גם בתור נערה הבנתי שהגוף שלי אינו מהצרים שנולדו לריקוד, אלא כזה שכוחו באקספרסיביות שלו.

זכרון הריקוד נותר בשתי בועות קטנות ומרחפות, כמו שלפוחיות ציפה של דגים, מתחת לסרעפת.

והסרט הזה כאב לי שם, קודם כל כאב.
וזה לפני שאגיד משהו על החירות של אלטמן, לעשות סרט שמתמכר כולו למחקר מאוהב של תנועה וצבע, מי אני שאבוא אליו בטענות, מי אני, שמתמכרת בדיוק לאותם הדברים (אבל בקטנטן. לא, אני לא משווה עצמי לאלטמן, הוא עושה, אני מדברת, וחוצמזה הוא גאון), וכמה זה מגונה במקום בו אני לומדת, למשל. לאלטמן יש פילמוגרפיה כה מגוונת, לזכותו ייאמר שהוא לעולם אינו צפוי, אלטמן אינו עושה "אלטמן" באותה דרך שלינץ', למשל, עושה רק "לינץ'" (וכשהוא לא מלנצ'ץ', זה בדיוק כדי להראות שהוא יכול לספר סיפור, מההתחלה לסוף, בלי פיתולים. והוא גם קורא לו ככה). ובעצם, השינוי חשוב לא פחות מהתוצאות שהוא מפיק, ולכן לא ברור על מה אני מתלוננת, אבל אני אתלונן בכל אופן.

יצא ש"קנזס סיטי" הוא פנס לאורו נבחנו "הרקדנים". בקנזס סיטי מציג אלטמן את הקולנוע להמונים, זה שמספר סיפור קלישאי על אהבה אידילית, זה ששוטף את המוח לצרכניו, באור נלעג, ובוחר בריאליזם הקר על פניו. שוט הסיום (זהירות, ספוילר. לא ל"הרקדנים", ל"קנזס סיטי"), שבו יורה סטנטון בבלונדי, שכל חייה ניסתה להיות תואמת הרלו, בסצנה שנראית לקוחה מסרט של הרלו, ממחיש בדיוק את העניין הזה, בקנזס סיטי (או ככה אני הבנתי את זה), אלטמן מבטיח לעצמו ולנו שלעולם לא יעשה קולנוע שקרני.

מותר לבנאדם להתחרט, לא?

כי הרקדנים, מעבר ליופיו הוויזואלי הנוקב, הוא סרט שקרני. שהרי אין טיפת אמת בדרך בה מתוארת הלהקה. יש רגעים של אמת (למשל, הרגע הקטן שבו מנהלת הלהקה, אשה מבוגרת ושמורה היטב, שלא לאמר מפוחלצת, מתאמנת בסטודיו הפנוי, נרקיס מקומט מול מראה, ומתפנה במהירות מפני איוושת הנעורים כשנכנסים הרקדנים) ומטרים רבים של תנועה מסוגננת, שאלטמן רוקח מהם סרט. מלבד מס שפתיים של חמש דקות ראשונות בהן אנחנו מגלים שהחבר של הגיבורה בגד בה עם רקדנית אחרת, שזה אמור לצבוע את הגיבורה שלנו באור הבלוזי של הנעזבת, אין בסרט הזה מספיק רגשות מציאותיים בכדי לבנות דמויות, יש רק ליטוף מפונק ומתפעל של הנושא.

שם הסרט הוא בעצם "the company", הלהקה, אלא שבעברית כבר היה סרטו של אבי נשר, (אני לא יודעת למה תמיד מצחיק אותי לראות סרטים ישראליים בימדב) זו כנראה הסיבה שתירגמו אותו לרקדנים, שלא נתבלבל, אבל עלה על דעתי, שאפילו "הלהקה", עם כל היותו מוצר בידורי סטנדרטי, היה אמיתי וישיר פי כמה, הוא הראה את הדם, היזע, הדמעות, והתככים - כל מה שיוצרת אינטראקציה צפופה כל כך של בני אדם, במיוחד כאלה שהאגו שלהם בגודל במה.

נראה לי שכל רקדנית שאי פעם נפצעה, במיוחד אם על הבמה, ליבה ידמם שנית בסצנה קורעת הלב בה זה קורה על הבד. ואחר כך אני חושבת שהיא תתרגז על הנצלנות של אלטמן, על השטחיות בה הוא פשוט מציג את הפצועה חוזרת חבושה ומחייכת לזירת הקרב, מבלי שהקהל יבין באמת את העוצמה הפסיכולוגית של אירוע כזה, או את חומרתו.

אין לטעות, זה סרט "יפה". אלטמן יודע את העבודה. אפשר להיאנח בהתפעלות. אלה רק קשישות נרגנות כמוני שיוצאות מסרטים כה יפים בתחושה מעורבת, לא?

הכוריאוגרפיות המצולמות בסרט לא אחידות ברמתן, אבל גם בתוכם יש נתח נרחב במיוחד לבאלטים שהם על טהרת הצורה, שהם בידוריים במובן הזה, בידור של צורה וצבע ותלבושות מרהיבות ותאורה, הם מציגים ריקוד שכולו נועד להביא הנאה חושנית ממראה העין. בידור לכל המשפחה, קל לעיכול. אין פסול בכך, בפני עצמו. זו רק תפיסה קצת מיושנת, או אלה העיניים המשוחדות שלי, ורק שלי?

יש לסרט הזה היכולת לעשות שוב את מה שעשה הסרט "נקודת מפנה" לבאלט, לשגר גל חדש וגדול של ילדות מתוקות בגרבונים וורודים (וחלומות על חצאיות טול קצפתיות) אל רצפות הפארקט של הסטודיו, ואין בכך רע, אלא שמשהו בי מתקומם כשמישהו בקליבר של אלטמן בוחר בדרך הקלה.

וגם אם משל, ואם אלטמן דווקא מוחה בזה על השטחיות שלנו, הצופים, דרך הדמות של מנהל הלהקה, רודן בלתי נאור ומוכשר להפליא, זו דמות מוכרת לנו, שקיימת גם במציאות, אין מה להתכחש לה, אבל המנהל מתלונן כל הזמן על הרקדנים שהם "חיננייים", הוא מצהיר שהוא שונא חינניות, הוא אומר להם שהוא רוצה ש"ירקדו מהביצים", וזה מעורר את השאלה, למה אלטמן עצמו יצר סרט חינני כל כך. אני מתקשה להבין, אם אלטמן אכן מפנה אצבע נוקבת מאוד של ביקורת כלפי עצמו, או שאני טועה לגמרי ומדובר בהיקסמות גרידא שאין לחפש מניעים גדולים מאחוריה. לאמן הדגול מתחשק להשתעשע, לבדוק את גבולות המדיום, למה לא, בעצם.

מחשבה אחרונה: המקום שאני לומדת בו באמת משפיע עלי. אולי יותר מדי. אני מאבדת בהדרגה את היכולת ליהנות בפשטות מאמנות שמציגה את "היפה", כשזה כל מה שיש לה להגיד.



לראותן בלבד: סופגניות בטל בייגלז

ובאמת כמה מלים על ההגשה הממשמשת, כמו שומר בכניסה לקניון, ובאה.
קשה לי להסביר את התהליך שעברתי, אבל באחד הפוסטים הבאים אני אנסה. הכל פשוט קרה כל כך מהר, שאם הייתי מנסה לעקוב אחרי הגלגולים בכתב ולעדכן כאן, הייתי צריכה להעלות פוסט כל שעתיים. זה משהו שדווקא הייתי שמחה לעקוב אחריו ולתעד בצורה כזו. אבל לא היה לי הזמן הנחוץ.

התחלתי בנקודה מסוימת, ומשם התגלגלתי למרחקים (כך אני מקווה, בכל אופן). במהלך העבודה גיליתי, להפתעתי הרבה, שאכן למדתי והשתניתי בשנה הזו שאני שם. אל שנת הלימודים הקודמת, הראשונה, אפשר להתייחס כאל טראומה קטנה. ההבנה שלי באמנות נעצרה אי שם באקספרסיוניזם הגרמני. היתה לי היכרות גם עם דברים שקרו באמנות גם אחר כך. ידע, כן. הבנה, לא.
מה אהבתי? הוקני וסאלי? לא חוכמה. השנה הזו הזרימה אותי הרבה קדימה, זה התגלה תוך כדי עבודה, ועכשיו אני מנסה לברר עם עצמי, אם זה אכן התרחש מבלי שהבחנתי, מעצמו בעצם, תוך כדי שלמדתי, האם לא התכופפתי, ההבדל הדק שבין הסתגלות לבין סתגלתנות, אם התהליך הזה אמיתי.

משהו שאנשים לא מבינים לגבי כאבים פסיכוסומטיים: גם אם הסיבות לכאב מקורן נפשי ולא גופני,

כאב פסיכוסומטי עדיין כואב ככל כאב אחר. כן, גם ההבנה שהוא פסיכוסומטי אינה מאדה אותו.

נשברה לי שן, סתם ככה באמצע היום (אוקיי, בזמן שכססתי ציפורן), כנראה תוצר של חריקות שיניים ליליות.

(יש לי פחד קשה מרופאי שיניים, אחרי שאחד מהם הכניס לי סטירה בילדותי, כי העזתי להתלונן שהוא מכאיב)