[קיצור תולדות האשל: לפני שנה נפגשנו בקופידון. נפגשנו פעמיים, בסך הכל, וקצת התאהבתי בו עוד בדייט הראשון. אחרי שבילינו את הלילה למחרת ביחד, הוא נעלם, ואחר כך אמר, שהוא מרגיש שהוא מתאהב, ושהוא לא יכול עכשיו.
את האמת? לא האמנתי, ובודאי שלא הבנתי, את ה"זו לא את, זה אני" שלו. והיה לי קשה להתמודד עם ההיעלמות, לאור ההרגשה שלי, שיש בינינו התאמה נדירה. ולא רק במיטה. חשבתי שמזמן, ואולי אף פעם, לא הכרתי מישהו כמוהו.

אז פתחתי בלוג. מובן, שבהתחלה לא הצלחתי לדבר על מה שמציק לי באמת. לקח איזה חודש, עד שכתבתי משהו, ועוד משהו, מתוך הבטחון שהוא אינו קורא ולא יקרא לעולם. כתבתי כאן במקום לכתוב לו, לאיש הזה שהוציא את עצמו מחיי. לא חשבתי שהוא צריך לדעת שאני מדממת אותו (כן, וזה לא היה קל, כשהגיע, לחשוב שיקרא את הדברים האלה, שכל כך לא נועדו לעיניו כשנכתבו. ומצד שני, כשהגיע, הייתי כבר במצב נפשי אחר לגמרי).

והזמן עשה את מה שהזמן יודע לעשות הכי טוב, וחלף וחלף וחלף. חצי שנה אחר כך נפגשנו באקראי, וזה כבר לא כאב. שוחחנו. בין השאר סיפרתי לו על הבלוג, לא מתוך שחשבתי שיבוא לקרוא, שהרי, מה עניין יש לו בי, כלומר, מישהו שלא רצה אותי, למה שירצה לקרוא אותי.
ואז היה המאמר בהארץ ובפוסט שאחריו הוא הגיב לי, וחשבתי שהגיע בגלל הכתבה וחשבתי שבמהרה יילך, שהרי למה שיעניין אותו לקרוא וכו', טוב, הבנתם את הפואנטה.

עברו חודשיים. כתבתי עליו, ארוך השיער, בפוסט, הוא הגיב שם. עניתי, ובמהרה עברנו למיילים. ונפגשנו שוב. וגילינו שהדברים שקשרו אותנו מלכתחילה עדיין שם, ובאותה העוצמה. והדברים שהפרידו, כנראה שככו קצת. והנה, אנחנו מנסים שוב. ובינתיים זה מצליח, גם אם אני פוחדת להודות בזה].

וכל זאת היתה הקדמה כדי להעלות פה את מה שמעסיק את מחשבותי לא מעט לאחרונה.
לקיומו של הבלוג (שלמרבה האירוניה נפתח בעקבות עזיבתו, אי אפשר להגיד שהוא היה הסיבה לכתיבה, אבל הוא ללא ספק היה הטריגר) היה תפקיד בהתקרבות הנוכחית שלנו, גם מעבר לעובדה הבסיסית שסביר שאם לא היה קורא בו, לא היה חוזר אל חיי.

כשהוא חזר, נוצרה אנומליה, או יותר נכון, משהו חדש, משהו שאינו מוכר לי ממקומות אחרים. הוא חזר אל מצב שבו הבלוג הוא חלק ממני, חלק ממה שאני עושה. בעקבות התגלגלות האירועים, שפירטתי קודם, נחסך ממני החלק של להתלבט איך ובאיזה שלב לספר לו על הבלוג. זה קרה באופן טבעי למדי, שהוא התקרב וגם קרא אותי כותבת את ההתקרבות הזו, אבל זה עשה את ההתקרבות הזו למשהו שונה במקצת.

הבלוג הפך ערוץ להידברות מילולית שאינה ישירה בינינו. אני כותבת פה חלקים מחיי, וגם חלקים ממנו. וזה בהכרח משנה דברים. בינתיים לטובה, שכן הבלוג יוצר את האפשרות הנדירה הזו, להסביר את עצמי למישהו כמעט עד הסוף, להביא אותו למקום שבו הוא יוכל לראות את הצד שלי בסיפור. 

במציאות, ישנה הדדיות – הסיפור מהצד שלו - שאתם כמעט שלא נחשפים אליה, מפאת שמירת פרטיותו, אבל בכל פעם שהוא קרא אותי כאן עלינו, כתב לי מייל תגובה מרגש, שלמען האמת, ציער אותי קצת שאני לא יכולה להביא, כדי להציג שני צדדים של הסיפור הזה, שגם אתם קצת שותפים לו. הצעתי לו להפוך משתתף פעיל יותר, להביא את הצד שלו, הוא התלבט קצת והחליט ככל הנראה שלא – וזה טבעי והגיוני בעיני, ואולי לא סופי. (הרי גם לי לקח הרבה מאוד זמן להגיע לרמת החשיפה הזו, ואם מישהו היה מציע לי לקפוץ מיידית משם לכאן, הייתי מסרבת, כמובן). מצד שני, נעים לי גם שהפינה הזו, למרות שנמצאת תחת הזרקור הכללי בו אני מאירה את חיי, עדיין יש בה מספיק צללים שמשאירים לנו אינטימיות.

הקפדתי ככל יכולתי שלא לכתוב לו כאן במקום לדבר איתו. הכתיבה בבלוג מתפקדת, בעיני, כפונקציה משלימה, כמקום בו אני יכולה להרהר ביני לביני, אבל גם לדעת שהוא קורא, ושבכך אני יותר חשופה, אבל גם יותר בהירה, ואולי אפילו יותר אהיבה. קראתי לזה שקיפות. וכמו בדוגמא שנתתי בתגובות בפוסט הקודם, זו לא שקיפות מוחלטת, לא לגור בבית זכוכית שבו כולם מציצים פנימה. אני בוחרת, אילו חלונות לפתוח, מתי ואיך, ויש חלקים שנשארו ויישארו בחדרים הפנימיים, שרק בני הבית, אלה שמשוטטים בפועל בחיי, יכולים להיכנס אליהם.


בכף ידי: בפרדס הסודי, פרת משה רבנו פולניה וקטנה שבאה להתיידד, בזעירות.

ולא היה קל לרגע, להרשות לעצמי להתמסר, לתת בו את האמון הזה שאני נותנת בכם, קוראי, בכל רגע בו אני כותבת כאן. האמון, שלא תשתמשו בי כנגדי, האמון שתאחזו בעדינות, בכף זהירה, את הדבר המפרפר, הרך הזה, שאני מרשה לעצמי לפעמים להיות כאן. ובעיקר, שתאפשרו לי להיות אני, על כל פני, פחדי, חששותי, חרדותי, מועקותי, התלבטויותי. את האמון הזה הפקדתי בידיכם בזהירות, בתהליך איטי והדרגתי.
והעובדה שחוויית הבלוג שלי היא לגמרי חיובית, תרמה לדעתי לחוסני הנפשי, מבחינת יכולתי הכללית לתת אמון, ואולי קיומו של הבלוג, אם כך, הוא בעצם מה שאיפשר לי לבטוח בו מחדש, לוותר על העצמי המשוריין, שנשלף בקלות גדולה כל כך ממחסני הנשק האפלים.

וכשאני כותבת כאן, אתם הנמענים. כשהוא קורא כאן הוא בתפקיד כפול. מצד אחד, כקורא וכנמען, הוא מזדהה איתי. מן הצד השני, הוא קורא את עצמו, את דמותו, דרך עיני, ונדמה לי שזה מאפשר עומק של תקשורת שבדרך כלל לוקח חודשים ארוכים להגיע אליה, אם בכלל. התיקונים ההדדיים, אלה שמרככים את הפינות החדות, אירעו לא פעם בעקבות דברים שהעליתי כאן.

יש משהו משתק ומשכר בוזמנית, מלהיות פרושה ככה במילים, מולכם. ומולו, אפילו יותר. מצד אחד, זה לכאורה מצב של חוסר אונים מוחלט, כל דיכפין יתיי ויקרא. מצד שני, אני זו שעשתה את מלאכת הפרישה, אני בחרתי בהתערטלות, בחרתי אילו חלקים שלי לחשוף ומה להשאיר מוצנע, כלומר, הכוח נמצא בידי לא פחות משהוא נמצא בידיכם, אולי אפילו יותר.

אתם? אולי אתם מעין צלע שלישית, חמקמקת נוכחות, ובכל זאת בעלת תפקיד. מקהלה יוונית? לא. אתם אנשים נפרדים ועצמאיים (שאני מוקירה מאוד). את התפקיד שלכם אני לא יכולה (וגם לא רוצה) לכתוב.

(ובכל אופן, כשאנחנו מתחבקים, גוף אל גוף, עין בעין, צמוד צמוד, עד שהצד השני מתקקלפ, אז רק הוא ואני שם, ואף אחד אחר).

(עדכוני תנועה חפוזים: ביליתי את השבת עם אשל, אחרי שלא התראינו מאז יום ראשון. זה בריא להתגעגע קצת. אולי אפילו יותר מדי זמן לא התראינו, יחסית לעובדה שכל כך התחלה. הוא הסתפר, ועם הזמן הזה שעבר, לקח לי כמה שעות להפסיק להרגיש שהוא זר. בסוף זה נגמר במברשת שיניים).

בשיטוטי ברחבי הארץ (אוקיי, על מי אני עובדת. בשיטוטי התלאביביים, רובם לאורך ציר החומוס), אני מצלמת לעצמי מזכרות משלטים ששעשעו אותי. היות שאני מבשלת פוסט קצת רציני יותר, שלא לומר, מהורהר, הבאתי בינתיים, על תקן חטיף דל קלוריות.

(עוד קצת מסבלנותכם בעניין המיילים, בבקשה. אני פשוט לא משתלטת. עמכם הסליחה)

(אני לא אהיה בסדר. אני בעבודה. לא עניין גדול. בחירה שלי. ולכם, אני מאחלת חג שמח ומבדח)

אם כבר מצווה לספר ביציאת מצרים בכל דור ודור, אני רוצה להזכיר לרגע את נחשון. כן, ההוא מהקפיצה.
פעם הוא היה לי מודל לחיקוי. סמל האומץ. נחשון, האיש שעוצם את העיניים, אומר "על החיים ועל המוות", וקופץ. רק מאוחר יותר הבנתי, שנחשון אינו אדם אמיץ. נחשון הוא פאנאט, והקפיצה שלו מתרחשת בכוח האמונה. למעשה נחשון הוא בדיוק הטיפוס, שאם אלוהים יגיד לכולם לקפוץ מהגג, יהיה הראשון להתמעך על מִדרֶכֶת.

ואולי כל קפיצה צריכה להתרחש בכוחה של אמונה כלשהיא.
ולעצום עיניים ולקפוץ, אמר לי מישהו נבון, זו לא חוכמה. החוכמה היא להשאיר אותן פקוחות.

אש"ל (ארוך שיער לשעבר) ואני שוכבים שמוטים בין הסדינים, ברגעים הזוהרים האלה של הקירבה הפוסט אורגזמטית. טיילנו בשבת ביחד, בחוץ, תחת השמיים הפתוחים של הנגב, בין רקדניות הבלט המתכתיות שאוחזות בקצות אצבעות את חוטי החשמל שמאירים את באר שבע בלילה. הגענו אל המנוחה ואל הנחלה – ויש לי הוכחה!


הוכחה מצולמת: המנוחה והנחלה.

אחרי המנוחה והנחלה פנינו שמאלה לשדה שפרחי חרדל וקוצי דרדר סגלגלים עשו עליו עבודה יסודית, מצאנו שטח כבוש, פרשנו שמיכה שאשל החביא בבגאז' מבעוד מועד, ועשינו (מוזר לי פתאום, לכתוב בלשון רבים) את הדבר הזה שמסתבר שהופך למומחיות הבית: חיבוקים בחיק הטבע. כל כך נעים לגעת בו. כל כך נעים כשהוא נוגע. אני חושבת את זה לעצמי בשקט, הוא מבטא את המילים בקול. הוא אומר, כמה חבל שאי אפשר להישאר ככה כל הזמן.

(ומה טובה היא תחושת הרוח הקלה המנשבת על ישבן עירום, בין הדשאים).

היתה פעם סדרה בערוץ אחד, כשהיה עדיין אחד, על איש שהופך לזאב. זה די כאב לו. מתחת לעור הופיעו כלי דם זאביים, שערות פרצו מזקיקיהן בהליך מואץ, שיניו, בעיקר הניבים, התארכו, העיניים הצהיבו. אצלי קורה דבר דומה, אבל בנעימים. כשנוגעים בי נכון, צומחת רשת של קורי סאטן מתחת לעורי, והקורים סרוגים זה בזה ולפופים ומחוברים, ואיזו זאבה פנימית מרימה את הראש ונוהמת נהמה עמוקה וצרודה של תענוג, הבל פיה מדליק נוריות ארגמן זעירות בצמתי העצבים.

אני לא טובה בלשמור דברים לעצמי. חשתי בזה תופח כל השבת בשתיקה, כמו שמרים שכלאו אותם עם קצת סוכר חמים בקופסא סגורה. אני לא יודעת מאיפה חוסר האיפוק המניפסטטיבי הזה, למה אני לא יכולה לשמור את הרגשות שלי לעצמי (כן כן, אתם מהיציע שצועקים מה שצועקים, שמעתי אותכם. אתם צודקים, כנראה), למה ה"אני אוהבת אותך" שלי הוא כה ברור בטבעו, כל כך צף אל פני השטח, בלתי מוגן, משתקף מן הלחיים ומן השפתיים והעיניים, וברור לי שאני מוסגרת מראש, מוסגרת בקלות, פושעת רקק.

אני לא יודעת לשתוק "אני אוהבת אותך". פשוט מאוד. אז אמרתי,
כלומר, קפצתי. (כן, הסרט ההוא של האל הארטלי רפרף לי בתודעה לרגע).

יש עניין כזה של יחסי כוחות שלפיו אני אמורה לשתוק ולתת לו להגיד קודם. יש לי חברה שהיתה יורה בי ככלב שוטה לו ידעה שאני העזתי להגיד ראשונה. זה צו חברתי ממדרגה ראשונה שהפרתי. מילא באומץ נחוש, אבל בפחד הפרתי. רציתי לבטא, אני אוהבת אותך. הלשון סירבה. יצא לי, שבור הברות ומעוקם, "אני מאוהבת בך". ונשכתי מיד את השפתיים. והוא שתק.

ואז הוא אמר "אוי וֵויי".

הוא לא יכול היה לדעת על המותגיסט, על הקפיצה הקודמת שלי.

[המותגיסט הוא סיפור של לפני שלוש שנים. הייתי טיפשה מספיק לחלוק איתו בבוקר את מה שהרגשתי, וזה כל כך הפחיד אותו, אולי בצדק, ומשהו בו נסגר ונמלט אל מצודת המגן שמאחורי עצמות הלסת המתהדקות. אני התנפצתי על הרצפה כשהוא אמר "אוי לא" אחרי שאמרתי לו, אני חושבת שאני מתאהבת בך. בקול מסכן כזה, של גור כלבלבים שמחכה לעונש. והעונש מיהר לבוא]

חפונה בחיבוק של אשל, אחרי הקפיצה, חווה דז'א וו בגודל מדינת מונטנה (וקטלני לא פחות), ושבויה בו כל כך, שלוקח לי זמן לשים לב שזה קורה אחרת הפעם. הוא ממשיך לחבק כשאני קופאת, כשאוזלות לי כל המילים, כשאני הופכת לגוש דמוּם. והוא ממשיך לחבק כשהעיניים שלי מתמלאות דמעות. מאיפה דמעות, כל כך הרבה זמן לא בכיתי ככה, מקסימום בכי בעיניים יבשות, בכי שמסרב להודות בעצמו, בכי שזקוק לטריגר חיצוני, לסרט עצוב, לעבודת אמנות חודרת. ופתאום, הדמעות האלה, ואני יודעת שהן לא לגמרי מכאן.

ואני משתתקת ונסוגה למקום אחר.
והוא לא מרפה את החיבוק, גם כשאני מסתובבת ממנו, מפנה את הגב, נמלטת למאורה הפנימית שלי. בלי לדעת, הוא עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות כשאני ככה. מחבק, חזק. לא מניח לי. אומר, אל תברחי ממני. דברי איתי. והקול שלו אומר דברים גם הוא. והוא אומר, אני לא מאוהב בך, בשנה שעברה הייתי מאוהב בך. עכשיו אני פשוט אוהב אותך. דברי איתי.
(כן, גם הוא פחד להגיד. ואולי הדרמה הקטנה הזו בעצם הועילה לשנינו, וככה אני יכולה לנכות שליש מהבוז העצמי עליה. אולי כשהכל כל כך מסובך, צריך להתקדם בדרך של משברים קטנים, אם זה לא זורם בטבעיות. לא יודעת)

אשל, טיול לילי בנווה צדק.


לדעת ש
גם את ה
אי ש
למות שלי
אתה או
הב

ולאט לאט אני מפשירה בזרועותיו, המחבקות, האוחזות, האחוזות. זרועותיו החמות. הוא נשאר לצידי. זה אחֵר וחדש ובלתי יאמן, שהוא נשאר לצידי, שהוא רוצה להישאר לצידי. איתי. אותי. עם כל הסיבוכים וההסתייגויות וההתנפלויות והנסיגות והחששות וההגזמות והריקנויות והחרדות וההשגות וההחמצות וההתרחקויות וההתקרבויות והנוקשויות והרכויות וההתהפכויות וההישארויות וההיצמדויות והפחדים והנידחויות.

כמה שבריריות, ההתחלות האלה. האגו. הרגשות. כמה פריכות, כל הזמן על סף התרסקות.
למה זה צריך להיות ככה?