יומני היקר,
התעוררתי הבוקר עם צלצולו של שעון החלומטר המיוחד שלי, זה שבודק את מחזורי השינה ומעיר אותי לפיהם. זו המצאה גאונית, אני אומרת לך. אני ישנה הרבה יותר טוב מאז שהוא נח ליד מיטת הברזל היצוק הנוחה להדהים (קניתי בחנות "עיצבונים לבית" רשפון), והחלומות הרבה יותר טכניקולוריים. התיישבתי במיטה, סדיני האל-קמט כותנה סרוקה צפופה הנעימים תוצרת כותן ליטפו את ישבני בעת שהחלקתי את כפות רגלי (שהעור שלהן רך להפליא מאז התחלתי מורחת כל לילה לפני השינה את קרם הרגליים המפורסם של ד"ר שולה) אל כפכפי הכתומים, המיוצרים בעבודת יד על ידי שוליותיה החרוצים של המעצבת המוכשרת ויאולטה שומברגר (אופס, היא בכלל מסיפור אחר). כשאני נועלת אותם אני מרגישה כאילו הלכתי על עננים! והם גם מותאמים אורטופדית לקשת ההליכה. הידסתי אל המטבח, פתחתי בעצלתיים את מקרר הנירוסטה היוקרתי, המחשב בעצמו את הטמפרטורה הרצויה לכל מגירת אחסון (של שארק, אלא מה?) ושלפתי מן המדף העליון חלב דל שומן בטעם לוונדר של טרה אינקוגניטו. הניחוח הארומטי העדין מבשם בעדינות נפלאה את דגני הבוקר עתירי הברזל ודלי השומן של חברת תלמון, אלה עם הסימן הירוק, אתם יודעים. בעודי מוזגת את הנקטר אל קערת הפורצלן המהודרת שקניתי עם אטריות, במבצע בסופר (כוכבת עבר!), ריחף אשל (טי אמ) אל החדר כשהוא לבוש תחתוני מיקרופייבר גבריים ומחמיאים מאוד שקנה אתמול במשביז לצרכן, התיישב במקומו על כסא הבמבוק הקלוע האופנתי, שרכשנו לא מזמן בקיקיאה, פתח את עיתון הבוקר החביב עליו, ושאל אותי בחיוך צחור, כששפתיו מתדבבות בנפרד, "מה שלומך, יקירה, הישנת טוב הלילה?"

(צליל של כאן נסתיימו פרסומותינו, או איך שזה לא נראה כיום בטלויזיון הזה שלכם. יאק. אפילו לכתוב כתיבה מגויסת על נפלאות הכתיבה המגויסת אני לא ממש מצליחה)

כן כן, מי אמר בלוגרים הם כוח ומי לא אמר כתיבה מגויסת.

קיבלתי הערב במייל הצעה מעניינת מגורם מסחרי: הם מחלקים מוצר מסוים (בעל ערך לא זניח, אבל גם לא מסמר שיער) במתנה למבחר מצומצם של בלוגרים, תמורת התחייבות שאכתוב עליו בבלוג תוך שבועיים. לזכותם ייאמרו שני דברים: אחד, שהם לא ביקשו שאתחייב לכתוב דברים טובים, שני, שזו חשיבה אסטרטגית מצוינת מעצם העובדה שמעבר לדיבור על המוצר, צפוי שיתעורר גם דיבור על המהלך עצמו, וכך הם יקבלו פרסום נוסף. לא רע, לא רע בכלל. (הוצאת ידיעות עשתה משהו דומה לזה עם קהילת הכותבים המשפיעים, אבל הם לא ייעדו אותה ספציפית לבלוגרים) לא שלא קיבלתי פה ושם הצעות עם השנים ועם הכתיבה, ולא כולן כללו עירום מלא והמון שמן תינוקות, ויש כמובן גם דברים שאשמח לכתוב עליהם כי הם לא מסחריים, ויש שכותבים לי על בסיס אישי וזה לחלוטין עניין אחר, ולו רק הייתי מסוגלת לכתוב בכלל, כמובן.

ובכל אופן, נדמה לי שזו הסנונית הרצינית הראשונה שיכולה בסופו של דבר להביא לבלוגוספירה את הזנות הממוסדת שמתרחשת בחסות מדורי הצרכנות בעיתונים (קחי קרם עיניים ושני שפתונים, תני ביקורת. ביקורת רעה, רעה רעה? נו מור קרם פור יו!).

סירבתי, בעיקר כי אני חמורה עקשנית וזקנה, אבל גם כי בפרפרזה על שאו, אם כבר קונים אותי, שישלמו טוב. ובמקרה שלי – את משקלי בגלידה אייסברג, מינימום. (שיהיה מה לנשנש בלילות החמים של העשור הקרוב). בתחילה ניסחתי איזו מין תשובה פוזלת, שהאתיקה בלוגרית שלי אינה מאפשרת את קבלת ההצעה. ואז הבטתי בעצמי דרך מראת האחר ואמרתי, מה אתיקה בלוגרית, קיבינימאט. זו את. את! את לא בנויה לזה, לא יותר. אחרים ישושו וישמחו. וממתי לבלוגרים יש קוד אתי? עצם הרעיון מגוחך. כמו לכתוב קוד אתי לאנושות. דהההה.



תקריבים של אגרטל בעיצוב ארקולה בארוביה (שם מעולה לרוטב פסטה!) מתערוכת איי הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל

[אפשר להתייחס אל זה בתור קטע בונוס, כולל החסרונות. הרבה דברים חשובים יותר קרו ושתקתי, כי לא היה לי שומדבר חכם להגיד, או כי את הלא חכם הזה כבר אמרתי בתגובות אצל אחרים. צר לי על מירב, ולצערי זו היתה כרוניקה ידועה מראש. ידועה, מסתבר, אין פירושה ניתנת למניעה.
בעניין עזה אין לי מה לאמר. אני מתעבת את המדינה הזו, במובן של מוסדות השלטון, של הצבא, של רוב האנשים, קרי, "העם". מדינה מגעילה. מתי כבר יחזירו אותנו בספינות פליטים לאיפה שזה לא יהיה שבאנו ממנו?]





(הכל בוהק ודוחק: נוסי, הימלטי, ברחי. היות שהרחוק אינו מספיק ידוע ולכן נמצא על גבול האפשר, הפנים הופך המפלט היחידי)

[ואפשר גם:]

לִבִּי זה עתה קרא לעזרי
הודיע שמצא עצמו כלוא בגוּפְזָר
החומק לתחומי אי מסוגלותו
איני יודעת אם אוכל להציל
הרעב, הוא חזק ממני





(לא אוכל כנראה להגיב הרבה בזמן הקרוב, לא שהצטיינתי לאחרונה ממילא, עמכם השמיכה. אל דאגה, הכל ממש בסדר)