טוב אני מניחה שאף אחד כבר לא ממש קורא פה, אבל עדיין אני כותבת כדי להוציא את הכל החוצה.
בכל אופן לפניי חודשיים וחצי הפכתי להיות חיילת, סוף כל סוף התגייסתי לצה"ל ((צ)רות (ה)באתי (ל)עצמי).
בכל אופן, בנתיים הספקתי לסיים טירונות ולהתחיל קורס חובשות, והכל ניראה נחמד.
חוץ מיזה ש...
אני לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון, אבל אני ממש, אבל ממש, ממש עצובה.
לא יודעת, מן הרגשה של ריקנות.
ביני ובין החבר העניינים בסדר אנחנו כבר חמישה חודשים ביחד אבל אנחנו בקושי יוצאים, וזה גם חלק מזה שאני בצא.
גם ככה עוד מעט הוא טס לי למי יודע כמה זמן ואני לא אראה אותו להמון, המון זמן ואני לא יודעת מה לעשות.
בכל אופן, חוץ מיזה לרוב הוא נמצא או איתי או עם החברים שלו, ואני לא יודעת מה לעשות.
ניסיתי להסביר לו חזור ושוב, שזה לא בסדר שיש שניי מחנות שזה או אני או החברים וזה דיי מציק לי.
כל יתר החברים שלו שיש להן חברות מבאים אותן איתם לא יודעת ואותי הוא לא לוקח לשום מקום וזה דיי מעיק עליי.
אני כבר לא יודעת איך להסביר לו את זה, זה ממש לא יודעת מעציב אותי.
חוץ מיזה, הבסיס שלי לא כזה כייף, צבא זה לא דבר כלכך טוב כמו שאתם חושבים באמת.
צבא זה חרא, לא נחמד לי שם בכלל.
אני לא יודעת כבר כמה אני מסוגלת להחזיק שמה, טוב גם ככה נישאר לי סה"כ 5 שבועות לקורס ויאללה עוברים לבסיס הקבוע שלנו.
הבנות מתחילות לעלות לי קצת על העצבים ואני ממש לא יודעת איך להגיב לכל השטויות שהולכות שמה ולחוסר הרגישות שהולכת שמה.
באמת, שלפעמיים ההתעסקות שלהן בתפל ולא בעיקר מעיקה עליי, אני לא ממש מסוגלת לסבול את זה יותר נימאס לי באמת שנימאס לי כבר מכל השטויות האלה.
בכל אופן, אני לא יודעת מה לעשות יותר גם בהקשר לחבר וגם בהקשר לצבא, בא לי לצאת, אני רוצה להיות אזרחית.
לא רוצה יותר צבא זה מכניס אותי לדיכאון שאני לא יודעת איך לצאת ממנו, וגם ככה לסגל שלנו אין כוח אליינו .
טוב לא יודעת.
עובדת עצות... הצילו?
שלכם
-קארן-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
