את אומרת שזה לא ריבאונד. את אומרת שטוב לך. כבר הרבה זמן לא היה לך טוב.

את אומרת שהוא היה המקור לכל הרע שלך, שהיית עצובה איתו. אז מה אם זה אישיו לא סגור?

אבל אנשים אוהבים לסבול. אני אהבתי, אני עשיתי בדיוק את זה.

הרס עצמי זו גם דרך חיים.

וככה גם את תעשי. אולי לא עכשיו, אולי עוד חודשיים, שלושה, חצי שנה.

פשוט כואב לי להיות חלק ממשהו כשאני יודע בדיוק איך הוא יגמר.

אסור לי להקשר. אסור לי להראות רגשות. אסור שיהיו רגשות מלכתחילה.

אני לא יכול להרשות לעצמי.

לא כשאני יודע,

לא כשאני יודע מה עוד יהיה.

ועכשיו אני לבד, שוב. אחרי שהאשליה הגדולה שפיתחתי לי התפוצצה,

אני שוב לבד בדרך המוזרה הזאת ל-

לאן?

חזרתי להרגיש, חזרתי לחשוב, חזרתי להלחם ברצון להפסיק עם הכל.

חזרתי לנקודת ההתחלה, אבל

קצת,

קצת שונה.

פלוני שדוף עומד דומם,
שביר ודק כזקיף הקרח
עקצוץ בשתי כפות רגליו
(סומא חושים נדד עד הנה
אך כעת לא עוד) מרבד לבן
בשקט עוד נגלל
אל מול עיניו
שממה חסרת חיים
הקוטב האומלל

לעתים נדמה כי אל מחוז
השלג הוא נולד;
בלב מסע אבוד אל סוף
כתוב מראש, חתום גורל
אך מבטו אינו רואה דבר
מלבד דמות עמומה
וזוג עיניים ירוקות,
בוהות קדימה בדממה
 
אדם נותן את כל חייו
למצוא תשובה לשאלה
אותה אינו יודע כלל,
תועה בדרך פתלתלה
אך די בזיק מבט, חצי
חיוך, ניצוץ של אהבה
ולב קפוא ניצת, נשרף
באושר בשלהבתיה