שקט הוא לא דבר של מה-בכך, כך נוכחתי לדעת עת תהיתי והרהרתי, זמן הלכתי לי ברחוב.
כמה שקט כבר יש סביבך במהלך יום, או ערב או אפילו רק בשעה.
איה לא תפנה, שם ממתין לו רעש זועם, בין אם זה מעוביו של מנוע רועם או ילד עם אף נוזל, שצורח באלף דציבל.
אין לי כוח, וגם אין לי אוויר, אני רוצה לצרוח, ואז למות מוות מהיר.
כמה המולה, כמה זוהמה, מחשבתי הבודדה נבלעת, אל אף היותה צולעת, אין פה צדק ונכונות לעזור, מה שצריך לעשות בשביל רגע אחד שליו, אלוהים ישמור.
אך בסוף, שכבר הגעתי למעוז חפצי, שם הבנתי כמה אני אנוכי, הרי זה לא הרחוב שגועש, או צקצוקי לשונותיהם של כל ההדיוטות, זה מוחי הקודח שמחריש עולמות, רוצח מיומן של כל אותן המחשבות.
אז על עקבותיי סבתי במהירות של סילון, מכוון עצמי לגשר, כדי להשליך עצמי אל האילון, עכשיו, סוף-סוף, אוכל לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
