טוב, חזרתי ואין מאושרת ממוני. כמובן, אם האושר מתבטא בדכאון עמוק ושנאה תהומית למדינת הקופים הזאת. 
היה קר, פשוט בצורה מטורפת. וקצת נשבר לי הזין מבהמות ישראל שלא הפסיקו לשאול אותי ואת בריג' איך זה ששתי רוסיות סובלות מקור. הרי אנחנו מסתובבות בשלג במינוס 40 בתחתונים וחזיה, כמובן!
על תהליך ההתאקלמות שמעתם? -.-" בהמות.
נעצור לרגע על נושא ה"ישראלים בחו"ל". לא!!! פשוט לשים אותם בכלובים ולהראות אותם לציבור בתור הכלאה בין בבון לילד דאון. לא היה רגע, בו לא הסתכלנו עליהם בבוז מוחלט ורצינו שיעלמו מתחת לפני האדמה. אבל נפסיק עם הדברים הרעים, נעבור לפדיחה אישית משלי.
באחת החנויות מצאתי צמיד עור חביב עם גולגולת וקראפ בסגנון וכיוון שאני חברה מאוד טובה ויודעת שהבובי שלי אוהב צלבים קלטיים, שאלתי את המוכרת אם יש לה את הצמיד הזה עם..... צלב מלטה עליו.
צ'כיה שונאת נאצים וכל מה שקשור בהם אולי קצת יותר מכל מדינה אחרת. מה הפלא שבאותו הרגע העיניים של המוכרת נראו כאילו שהיא מחרבנת קקטוס? מה שיותר מדהים, זה שבכלל לא שמתי לב מה אמרתי, חייכתי אליה וקניתי את הצמיד כמו שהוא.
ההבנה היכתה בי רק אחרי כחמש שעות כשנסענו בחשמלית חזרה לבית מלון. נסענו בלי לשלם, כמובן. אבל לא נרחיב בדיבור על כך, לא מקובל לדבר על עבירות על החוק המקומי. :)))
סדר היום שלנו כלל השכמה בשבע מקסימום("בזכותי" כמובן, מיהרתי לסחוב את בריג' לעוד סיבוב רגלי של כמה עשרות קילומטרים בפראג), ארוחת בוקר מהירה בבית מלון והיידה למרכז או לטיול הבא, ארוחת צהריים באיזו טברנה שכללה בירה, מרק חם ומנת בשר ענקית שכללה לרוב חזיר. אני מאוד מתגעגעת לארוחה שמתחילה בכוס בירה ענקית וזורמת מיד לתוך מרק רותח.
היינו בקארלסבאד, עברנו את רוב פראג ברגל ואני לא צוחקת, המרחקים שגמענו כל יום יכולים להשתוות להליכה קלילה מהרצליה לנתניה כמינימום.
מהשניה הראשונה הזהירו אותנו שפראג מלאה בכייסים ואת הכסף עדיף להחזיק בתחתונים או חזיה. O_o עד עכשיו אני מסתובבת כשהמרפק שלי נכנס לי לתוך הגוף מתוך נסיון לשמור את התיק עליי.
סכומי הכסף שביזבזנו שם פשוט עצומים, אני לא רוצה אפילו לעשות את החשבון. וזה עוד כשלא קנינו דבר פרט לכמה מתנות קטנות ואוכל. אבל שתינו בירה בכמויות מסחרות, היא יותר זולה מכל משקה אחר, אכלנו יותר חזיר מאשר משפחה שלמה בשנה, צחקנו בהיסטריה מכל פיפס קטן ובאופן כללי, עשינו חיים.
אחד המקומות היותר נחמדים היה מוזיאון מכונות המין, הוא הועיל לנו הרבה יותר מאשר מוזיאון לאומי או הקתדרלה של הארכיבישופ. משום מה, במוזיאון הלאומי העדפנו לתהות מה יקרה אם נקפוץ על ארגזי הזכוכית עם השלדים של הדינוזאורים בפנים או האם "יאריק גאריק מסריק" יביא לנו מזל אם נמזמז לו את הרגל.
אגב מיזמוזי רגליים, הצ'כים זה עם חולה נפש בטירוף. הם איטיים, אדישים, לא שירותיים ופסיכים לגמרי. מצד אחד הם מטביעים את הכומר יאן נפומצקי על כך שהוא לא מפר את שבועת השתיקה על וידואים ובכך הופכים אותו לסמל הנצרות, ומצד שני יש את הארכיטקט שבונה את מגדל השעון המפורסם היחיד מסוגו ומתוגמל בכך שעוקרים לו את העיניים.
בל נשכח את הראש של סטאלין ששוקל 15 טון ושקוע כבר כ-30 שנה בנהר הוולטבה.
זה המראה שקיבלנו באחד המועדונים הגדולים של אירופה - karlovi lazni
שתי תיירות שיכורות ודפוקות לחלוטין.
ה"בילוי" של הערב הראשון אחרי שחרשנו את השכונה ופגשנו זוג צעיר חביב שגרר את הבקבוק רד לייבל שלו לחדר שלנו. את העגבניות חתכנו עם הפס מתכת שסגר את השקית של הלחם ואת המעדנים אכלנו עם הפקקים של הבירה.
הזווית היותר נורמלית של המועדון, של רחבת הטראנס המדהימה.
משהו חביב שראינו בדרך לקארלובי וארי, מאוד חינוכי גם.
החתולים החוצפנים ביותר של צ'כיה, אחיהם הקטנים יותר כמעט נחתו לבריג' על הראש כשדרשו אוכל.
אין צורך במילים
ליד זה משום מה היה רשום לא לקשור את עצמך כי הגלגל לא מקובע לקיר. O_O
"עונש חינוכי" =)
המקרר/מכונת ייבוש שלנו. החימום המרכזי זה פלא מדהים. די הסתובבנו בחדר בגופיות כשבחוץ שמנו שני זוגות מכנסיים ושלושה סוודרים מתחת למעיל. (כן, יש שם חזיה, היא לא שלי, לא אכפת לי LOL). החלונות הכפולים איפשרו לנו לשמור מצרכים שדורשים קירור ממש כמו במקרר הביתי. אני בטוחה שזה די הצחיק את החדרניות.
זוהי דרזדן המדהימה. שם היינו ביום האחרון. עיר שחורה עם היסטוריה עגומה. הדבר הראשון שבירך אותי בגרמניה הייתה כרזה כלשהי של ראמשטיין על לוח מודעות ענק. זה חימם לי את הלב. ומאוד הצחיק אותי שגם פאו וגם דה שאלו אותי למה לא תלשתי את הפוסטר. כי זו גרמניה וכי זה לא מנומס וכי הייתי באוטובוס! סתומים. -.-"
פסל וקבר של של יאן האומלל אשר הוצא להורג בשל אמונתו, זה נמצא בתוך הקתדרלה.
יש לי עוד כ-400 תמונות של מצודות ופסלים, גשרים ואומנות אבל אני חושבת שזין, לא בא לי. חזרתי משם מצוננת, כנראה כי יצאתי מהמועדון מחוממת ומזיעה והכפור בחוץ לא התחשב בי. כמובן שהצטברו הררי עבודה ומחר המסיבה. אבל מחר גם נגמר השבוע. מאוד קשה לחזור לשגרה, מאוד.
הטיסה חזרה הייתה קשה, לילה, מערבולות, צינון קשה, צילצולים באוזניים, הדיוטי פרי עם ליטרים של אלכוהול, הנסיעה חזרה. את רוב היום החופשי ביליתי במיטה מחובקת עם דה, התגעגעתי קשות. אבל הנה, מתאקלמת חזרה ושונאת כל רגע מזה.
אשאיר אתכם עם זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
