האצבעות שוב דיגדגו לי.
אז באתי לכאן שוב כדי לכתוב.
במקרה, מדובר שוב באותו השקט המופתי של הלילה בין שישי לשבת,
בו השקט והמנוחה מתערבבים ביחד לכדי תמצית מסוימת ללא הגדרה וללא ריח, אבל כזו שכולם יכולים להרגיש.
אז היי,
באתי לשפוך את שעל ליבי.
אז מה היה לנו?
בספטמבר כתבתי בכאב לב גדול וכאב רחם גדול על הרצון.
על הפחדים והחששות והרצונות והתשוקות וההכנה.
כנראה לתפקיד חיי ולעובדה שאנחנו כאן מסיבה מסוימת,
כדי להשאיר חותם.
והשארת החותם אינה רק במגלומניה האישית של המעשים והמילים והתארים והשמות,
אלא גם בהעברת האנרגיה וה-DNA הלאה ויצירת דור חדש מאין ואפס לכדי חיים חדשים שהם כמו פסל ביד היוצר ואפשר להנחיל להם כל כך הרבה.
וזה לא קורה.
לפני שלושה חודשים מינוס שבוע עברתי הפלה.
כבר לא בוכה כשמדברת על כך ולא מצטערת אבל החלל קיים.
מן "אין" שהוא ריק והוא חוסר כל כך כאוב
אחרי כל ההמתנה והציפייה והרצון והכנה של שנים כה רבות
וההבנה שאני גם יכולה ושאני אהיה האמא הכי טובה שיכולה להיות
שאני יכולה להיות
וההבנה והתפיסה והתחושה שחיים חדשים ניבטו בי! אצלי!
והאובדן
והבילבול וחוסר האונים ואי- ההבנה הגדולה ותחושת הכישלון והחידלון המטורפת
והבכי שמגיע מעומק הבטן וללא מעצורים
והכאב
שמגיע מהמקום הכי עמוק וקמאי שאישה יכולה לצפות
שאדם יכול בכלל להבין
צרחה ענקית שמגיעה מתחתית הבטן, מבסיס השרירים,
ומתפשטת לכל עבר
קורעת ומטלטלת ושוברת
את כל מה שניסיתי לבנות
את כל החומות והתקוות האפשריות
לך. לא. יהיה. ילד
לא הפעם
לא במקרה הזה.
וכאב הלב שהוא פיזי והרחם המתרוקן בהפתעה במעין סטירת לחי- "אין"
אין דופק. לא הפעם.
ומסדרונות בית החולים והמפגש הבירוקרטי המתיש עם המערכת
והשאלה "האם ההריון הזה רצוי" כשהוא ברור שהוא רצוי! התאמנתי לרגע הזה כל חיי!
שנים על שנים של עבודה עם ילדים ונוער והכנה לרגע המיוחל הזה,
שאפשר להביא חיים ולספק להם כמעט את כל מה שאפשר-
אהבה ותמיכה ובית חם ופרנסה ואוכל וקורת גג ובשלות
והכאב על האובדן הזה משתק
ואנחנו מגיעים שלובי ידיים וג'יי איתי כל הזמן, מחבק וטרוט עיניים כמוני
וכל מה שרצינו זה עולל רך בשנים עם ריח מטורף ועור רך
שיהיה שלנו
שנוכל לחבק אותו חזק חזק ולנשק ולחבק
ולא להחזיר להוריו
כי הוא שלנו
ונאהב אותו כאילו היה אנחנו
כי הוא שלנו
בשר מבשרנו
וחוסר האינפורמציה וחוסר האונים וחוסר הרגישות
ולהחליט כאן ועכשיו לרופאים איזו פרוצדורה בחרתי לעשות
וההבנה שהפעם זה לא
והחיסרון
כשכרסים ממלאים ומתנפחים מחיים סובבים אותי
והרחם שלי ריק
ודקירת הלב של החוסר
והפחד ששוב לא יהיה
והרצון הגדול, שיהיה
כי אנחנו מחכים לו
ומצפים
וכל כך רוצים
וכל כך מוכנים לו
ורוצים לאהוב ולחבק ולצפות וללטף
ולתת לו את הכי טוב שלנו
כי אנחנו יכולים ואנחנו מוכנים
להגן עליו ולטפח אותו מהרגע שנדע שוב שהוא הגיע
כמו שידעתי
שהבנתי
אפילו עוד לפני שהסימנים הראו על חיוניות חיובית
שאני בהריון
וההתרגשות הגדולה והמטורפת
למסע הזה
שנקטעה ונגדמה באיבה
והטלטלה הזו
כבר שלושה חודשים אחרי
ואולי, הלוואי, שוב בקרוב, עוד מסע
אני מחכה לך.
אני יודעת שתבואי והפעם תישארי
אני מחכה לך שתבואי.
אוהבת אותך כל כך, כבר,
אמא שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
