יומנה של נערה

(לא באמת רק שיורד גשם)

שיר שאני מאוד אוהבת.

Garbage - Only Happy When It Rains

את תחתוני הבוקסרים הקטנטנים החלפתי לטייץ ארוך, את הגופיה החלפתי לחולצה ארוכה,

זרוקה על הגוף ואת הזמן העברתי מקול חום. זהו, אפשר לומר שאני די מוכנה לחורף.

אפילו קניתי אבקת שוקו חדשה. אני עדיין מנסה למצוא שיפורים לשוקו שלי.

גיליתי שיש לי בבית מן מסננות קטנות כאלה שעושות צורות על הקצף בשוקו

(לבבות, כוכבים ועוד) ממש כמו בארומה. אני יודעת שזה טעים לזרוק אל תוך השוקו

קוביות שוקולד, אבל...

יש לכם עוד הצעות? אני ממש מרגישה טוב כשהחורף הגיע. שלא תבינו אותי לא נכון,

אני אוהבת קיץ, אני אוהבת שמש, אור, חום, ים, אך אין דבר ששנוא עליי יותר מזיעה.

אני שונאת להזיע. אני שונאת ללכת חצי שעה לקנות משהו ולחזור סחוטה ממים,

לגלות שהשיער התקרזל ודבוק לי לפרצוף ולהיראות כמו טרוריסט שהפלאפון שלו מצלצל.

אני גם שונאת את הפרחות שהקיץ הוא תירוץ בשבילן ללכת עם חצאית מיני ג'ינס, סטרפלס

ונעלי פלטפורמה שצועקות "הצילו!". אני שונאת עוד הרבה דברים בקיץ.

אבל בחורף אין כמעט דברים שאני שונאת. נכון, זה לא כייף שתופס אותי מבול באמצע

הדרך כשבדיוק לפני שיצאתי מהבית אמרתי לעצמי "אבריל, בשביל מה לך לסחוב

מטריה? תראי איזה שמיים יפים יש היום". אבל מצד שני, זה כייף כשיורד גשם בחוץ

ואני יושבת מכורבלת על הספה, זה כייף שיש רוח נעימה שמלטפת אותי, זה כייף מעוד

כל כך הרבה בחינות. מה שכן, אני מרחמת על כל כלבים והחתולים המסכנים שנשארים

ללא הגנה בחוץ. תמיד כשמגיע החורף אנשים יוצאים בהצהרות כמו: "הגיע החורף –

אני צריך חברה!", "יואו, התחיל החורף ואין לי חבר!", זה נשמע ממש מפגר אבל

מצד שני כל כך נכון. כמה פעמים קרה לכם שירד מבול בחוץ, אתם שכבתם לכם במיטה

הריקה (בעצם, אם אתם שוכבים בה היא לא ריקה) וחשבתם לעצמכם כמה נחמד היה יכול

להיות אם היה לידכם מישהו/מישהי? המחשבה הראשונה היא שהייתם בטח ישנים כפיות,

המחשבה השניה אצל הבנים היא לגלוש למשהו אחר עקב תנוחת הכפיות הנוחה.

בדרך כלל אני אנרגטית, אומרים עליי שיש לי קוצים בתחת, שאני לא יכולה לשבת בלי לזוז,

שאני לא יכולה להקשיב, שאני כל היום ערנית ולא נחה. אבל לא עוד. בחורף אני יותר כמו דב.

אבל אחושרמוטה דב. אני אוכלת את כל מה שלא אכלתי בקיץ, אבל לא סתם אוכל,

לא אוכל של בני אדם, אלא אוכל של דובים. אני אוכלת רק מה שחם/מתוק/מתאים לחורף.

שוקולדים, חטיפים, דייסות, מרקים, קורסונים ומה לא? אני פשוט כל היום טוחנת,

המזל שלי שאני לא אחת שמשמינה מהר.

ובקשר לשינה? אתם לא רוצים לדעת, אבל אני אספר לכם בכל זאת. 

אם בקיץ אני ישנה לפעמים 4-5 שעות כי לא היה לי זמן לישון או ישנה שמונה שעות

כי אני צריכה להשלים שעות שינה, אז בחורף אני ישנה פי 2. לדוגמא, אתמול הלכתי

לישון בארבע לפנות בוקר וקמתי היום בארבע אחר הצהריים. בבית היה רעש,

השכנים עשו שיפוצים, הכלבה אכלה לי את הרגל, אבל אני? אני ישנה.

בשביל להעיר אותי צריך להביא כוחות ביטחון. וגם כשאני קמה אני כל היום נראית

כמו זומבי, אני זזה מהמיטה למקרר, מהמקרר לטלוויזיה, משם למחשב ואז לספה,

לשירותים (ואז אני מחכה שעה שיהיו מים חמים. בקיור, לא באסלה) ולפעמים אני אפילו

נכנסת לחדר, אבל אל תטעו, זה רק בשביל להביא עוד שמיכת פליז. ולא רק זה,

אני גם ל כך עצלנית בחורף, כאילו, לא ראיתם בן אדם יותר עצלן ממני. אם בקיץ אני

מתעצלת לשים את הכוס בכיור, אז בחורף אני אפילו מתעצלת להוציא אותה מהארון

מלכתחילה. אני פשוט יושבת לי על הספה בסלון, מחכה שמישהו יתקרב לאזור,

בוחנת אותו במבט שטני רעב ואז ברגע שהוא מתקרב למטבח אני מחייכת

ואומרת "אמא, תכיני לי כוס תה, את במילא כבר מכינה לך קפה",

כאילו נזכרתי בזה בדרך אגב. גאד, אני כל כך עצנלית בחורף.

בקיץ אני מחפשת כל היום תירוצים כדי לצאת מהבית, להסתובב ולעשות דברים,

אבל בחורף? לא ולא. לדוגמא, אני מתעוררת לי במיטה (כאילו איפה אני עוד יכולה להתעורר,

ברצפה בחדר השירותים?), מביטה לעבר השעון הגדול שעל הקיר ומגלה שהגיע הזמן

לקום כי אני צריכה ללכת לאנשהו, נגיד ללימודים.

אבל אני לא מיד קמה ומתארגנת, אל תטעו, לפני זה מתקיים לו דיון סוער

בין שני היצורים שנמצאים אצלי (כן, יש כאלה). אז יש את הטיפוס שמדרבן

(מן דורבן שקולע בזמן שכזה), הוא מיד אומר "יאללה, אבריל, תקומי, נו! מה אכפת לך

לקום עכשיו? יאללה, תקומי, תתקלחי, תתלבשי, תעשי הכל באיזי, יהיה לך זמן,

תשימי את המגפיים המדהימים, תקחי את המטריה החדשה ותצאי! אפילו תשירי לך

בזמן שאת רוקדת בתוך השלוליות! איזה כייף!", הוא, אגב, ממש מזכיר לי את השעון

המעורר בפלאפון: "תקום י'א מניאק, תקום, תקווווםם י'א מניאק, תקום. מה יתן לך עוד דקה?

בשביל מה? אתה תאחר בסוך. מה יתן לך עוד דקה? סתם? בשביל מה? יאללה, י'א מניאק,

תקום, לקוווםם" וכו' וכו'. ואז יש את הטיפוס השני שאומר: "בשביל מה לקום עכשיו?

יורד מבול בחוץ ואת נמצאת לך בתוך הפוך, בחדר החמים, בחושך. למה את צריכה

עכשיו את כל הבלאגן הזה? יהיה לך קר, את בטוח תירטבי, המטריה בטח תישבר

לך באמצע, יכנס לך מים למגפיים, אוי, המגפיים, הם יהרסו.

רואה? את לא צריכה את זה. תעזבי אותך שטויות, נשמה, תישארי במיטה,

תקומי עוד שעתיים, תכיני לך כוס תה עם עוגיות (סבתא יכנה, כבר אמרתי?),

תישארי עם הפיג'מה, תדליקי חימום ותצפי ב'מה עובר על בריאן'".

כמובן שאני בסוף מסכימה לטיפוס הראשון, אבל רק בגלל

שעל הלימודים האלה אני באמת משלמת. סתם, לא רק בגלל זה.

בימי התיכון הייתי נשארת במיטה, סוחבת את עצמי אחר הצהריים לקחת אישור

מהרופא, חוזרת הביתה והולכת לישון.

נזכרתי במשהו בקשר לצלצול, אז ככה. הפלאפון הרגיל שלי לא מצלצל, הוא נדפק,

ככה שאני מפספסת המון שיחות. לכן החלטתי לקחת איתי כשאני נוסעת ללימודים

את הפלאפון השני, שהוא... וול... מצלצל. עובד. נושם. אותו בוקר אמא שלי לא רצתה

לקום אז הפכתי את הצלצול הזה ("תקום י'א מניאק תקווום") לצלצול רגיל ולא לשעון מעורר,

הלכתי לסלון והתקשרתי בלי הפסקה כדי להציק לה. מסתבר ששכחתי לשנות את הצלצול

ויצאתי ללימודים בהמצשך היום. אז בדרכי הביתה, התמקמתי לי באזור טוב באוטובוס

שהיה מלא באנשים, הכנסתי את האוזניות לאוזניים (כאילו לאן עוד יש לי להכניס אותם.

ותרגעו עם הדמיון המפותח שלכם) ושמעתי לי שירים על רמת הווליום הכי גבוהה.

לאחר כמה דקות אני קולטת את כל האוטובוס מסתכל אליי, חייל שישב מולי עושה לי תנועות

מזורות עם הידיים, הייתי בטוחה שהוא נמצא בערב פנטומימה עם חנוך רוזן, אבל טעיתי

כשגיליתי שכולם מסתכלים עליי בגלל שהפלאפון שלי מצלצל, ולא סתם מצלצל.

במשך כמה דקות אמא שלי ניסתה להשיג אוית ולכן התקשרה בלי הפסקה,

ובמשך כל הדקות האלה מה שנשמע בקולי קולות מהתיק שלי היה:

"יאללה, לקוווווםם, מה יתן לך עוד דקה, אה? בשביל מה? תקום י'א מניאק תקוםם".

מלמלתי לעצמי משהו כמו "לא... זה... ה... שעון מעורר ו..." ואז קלטתי שאני לא חייבת

הסברים לחבורה של... של לא יודעת מה, של משהו, כיביתי את הפלאפון וחזרתי לשמוע

מוזיקה (לא לפני שהתקשרתי חזרה).

 גילוי השבוע:

שמתי לב שיש לי מישהי בכיתה שדומה באופן מפחיד למישהי שלמדה איתי בתיכון.

ולא, זה לא טוב. למה? כי היא דומה לשימפנזה, יש לה מבטים מוזרים, היא נועצת

בי כל הזמן עיניים, היא מנסה לעשות פרצופים חמודים ומתוקים אבל מה שיוצא לה

זה רק עיוותים חשודים כאלה. בע.

 גילוי השבוע 2:

אני צריכה להפסיק להיות כזאת קשה, קשוחה ובררנית ולמצוא לי מישהו.

טוב, עד לכאן הפעם. בפוסטים הבאים אכתוב כאן על גמר "היפה והחנון",

סיקור נוסף על "האח הגדול", הרבה עליי, על מישהי שהכרתי ודי שינתה דברים

שחשבתי והייתי מקובעת לגביהם, על גברים (לא מה שאתם חושבים, לנזירה שלכם

אין שום סיפורים חדשים ומסעירים, אבל יש לי מה לספר על תופעות וגברים שנתקלתי בהם לאחרונה),

על תופעות של בלוגרים, על כמה דתיים שתפסו אותי ברחוב שלשום ועוד הרבה.

אני מקבלת המון מיילים מכם (בעיקר בגלל "רק ידידים") ובחלק מהמיילים אתם אומרים

שאתם רוצים שאני אכתוב על עוד דברים. אז הייתי שמחה אם תכתבו בתגובות

על מה הייתם רוצים שאכתוב, אם יש נושא מסוים שתרצו לקרוא עליו.

 נ.ב

אם אתם קוראים קבועים כאן אז תכתבו זאת בתגובות, תלנקקו אותי אצלכם ותקבלו לנקוק כאן.