יומנה של נערה

נו, מה, עד שהתחילו גשמים פתאום הם נזכרו שזה לא הזמן?

לא בא לי בטוב בכלל! אבל עכשיו די קריר, ככה שזה די בסדר, אין תלונות.

 יש לי מלא דברים לספר ופתאום כשהתיישבתי על המחשב אני לא זוכרת שום דבר.

נראה לי זה כי אני עייפה וסתם בא לי לצלול אל תוך המיטה.

אז בואו נחלק הכל לנושאים, הולך? יאללה.

לימודים

הולך לי בקורס ממש טוב, אני כל כך שמחה שנפלתי על מורה מצויין, אחד הפחדים הכי גדולים שלי לפני שהגעתי לקורס היה שאני אפול על מורה לא טוב, שאני לא אבין שום דבר ולכן הגעתי מאוד לחוצה לפגישה הראשונה עם המורה. עכשיו כשאני נזכרת בזה, זה די מצחיק אותי, כי בדרך כלל אני לא טיפוס שנלחץ כל כך מהר, במיוחד לא בכל הקטע של לימודים. כל התיכון הייתי שאננה, וגם בכיתה ט' כש"העיפו" אותי בגלל שהכל היה נכשל חוץ מ-100 במתמטיקה, לא דאגתי. למה? כי ראיתי את הפרצופים שלמדו איתי בכיתה, ובואו נגיד שאם תהיה פגישת מחזור עוד כמה שנים אז אחת תצא פדיקוריסטית ותגשים את חלום חייה, השניה תהיה בייביסטר, השלישי יהיה מוסכניק והרביעי יהיה בעל דוכן פלאפל. אז, כאילו... זה הרגיש לי שאני מעל זה ולכן אני לא צריכה להשקיע. זה לא שאני לא חכמה ושלא ידעתי. אני מכירה את עצמי. אם אני מחליטה שאני עושה משהו ויש לי מטרה מסוימת – אני אשיג אותה. ובאותה תקופה לא עניין אותי ללמוד, זה הרגיש לי דפוק, החומר היה מפגר, השיעורים היו משעממים ובאמת שמה שלמדתי בכיתה ט' לא יעזור לי בחיים. לעומת זאת, כשחזרתי לגור כאן בבת-ים והגעתי לבית ספר חדש הכל השתנה. בעצם לא הכל. גם בתיכון הייתי מאוד שאננה ולקחתי הכל באיזי, כמו כל תלמיד – בהתחלה השקעתי ואז קצת פחות. היו שיעורים שבאמת לא חשבתי שאני צריכה להיות שם. לדוגמא, הייתה לי מורה למנהל ועסקים ששיעור אחד איתה הספיק לי כדי להבין שאני צריכה להצטייד בחבילת נורופן/אקמול/אופטלגין – הקף את הנכון. היא כל הזמן הייתה צורחת, וגם כשהייתי מעירה לה על זה היא הייתה אומרת שזה הקול שלה וזה טון הדיבור שלה. הרגשתי כמו איזה חיילת במשטר של אני לא יודעת איפה. כל סוף שיעור הייתי חוטפת כאב ראש. לא היה לי נעים להבריז מהשיעור ולאכזב את הרכז ואנשים אחרים, לכן פשוט דאגתי שהיא תעיף אותי. הייתי לועסת מסטיקים ללא הפסקה, עושה בלונים פנימיים (אלה שעושים רעש כפול) וזה היה מחרפן אותה. האמת שזה גם מחרפן את מי שיושבת לידי בכיתה, אבל אני לא עושה את זה בכוונה, זה הרגל, אז who cares? הייתה לי גם מורה מחורפנת להיסטוריה, אבל רק לכתוב עליה מעלה לי זכרונות מכל מיני מלחמות למיניהן. אל תבינו לא נכון, היו לי גם מורים מעולים. למשל, היה לי מורה להיסטוריה בכיתה י', והמורה הזה פאקינג גרם לי לאהוב את המקצוע הזה (עד שהמכשפה-מזכירת-המלחמות הרסה את זה). היה לנו מתרגל שהיה עשר. הייתה לי מורה למתמטיקה שהייתי מקלת אצלה רק מאיות, גם בבגרויות, רק כי היא יודעת להעביר את החומר בצורה כל כך טוב ולא תניח לך עד שתבין. לפחות לי. או למישהו שיצא ממנו משהו בחיים. Anyway, מה שאני מנסה להגיד פה זה שבטוח יש כאלה שאומרים לכם "אל תחרטטו, אין דבר כזה מורה לא טוב, יש תלמיד לא טוב" וזה ממש לא נכון. יש מורים שפשוט לא יודעים ללמד. נקודה. הם לא יודעים איך להעביר את החומר בצרוה עניינית, איך להסביר. לרוב המורים בכלל לא אכפת ממך, אכפת להם מהמשכורת שלהם בסוף החודש. וזה פשוט כייף שנפל עליי מורה כזה מעולה שבאמת אכפת לו מהתלמידים שלו, שבאמת חשוב לו להסביר עד שכולם יבינו והוא לא ימשיך הלאה אם מישהו בכיתה לא הבין. ואני מדברת על שלושים תלמידים בערך. אז תדעו שזה ממש חשוב, ואם אתם מרגישים שאתם לא מסתדרים עם המורה, אל תעשו כמוני ופשוט תגרמו לו להעיף אותכם מהשיעורים, תלחמו, אל תתביישו להגיד שלא הבנתם, אל תתביישו להגיד לו להנמיך את הכל, ואם גם זה לא עוזר אז פשוט תפנו לגורם גבוה ממנו. אל תוותרו. המזל שלי היה שפשוט יומיים לפני בגרות הייתי לומדת ומוציאה ציון פצצה. אבל כאן זה לא יעבוד, כי כאן באמת צריך ללמוד, וזה מה שאני עושה. משתדלת לעשות. יש רק דבר אחד שמעצבן אותי בכיתה הזאת. יש כמה בנות בכיתה שכנראה חשובות שזה שיעור פרטי ושואלות יותר מדי. עכשיו,שלא תבינו אותי לא נכון, אני כן בעד לשאול ואני כן בעד להתעקש עד שתבינו, אבל למשל אם יש לי שאלה על משהו שלא הבנתי ואני יודעת שזה משהו קטן שלא יגזול יותר מדי זמן אז אני אשאל, אבל אם לדוגמא לא הבנתי תרגיל שלם, כמו שקרה לי שבוע שעבר, וידעתי שיקח לי עשר דקות להבין אותו כי זה חומר שמעולם לא למדתי, אז פשוט נשארתי בסוף השיעור ושאלתי את המורה. אז אותן בנות, במיוחד זאת מהפוסט הקודם שדומה לשימפנזה ולמישהי שלמדה איתי בתיכון, ועוד אחת שדומה למשהו שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה – הן כל השיעור מתכתבות כמו ילדות בכיתה ז'. כאילו, WTF?! הן יושבות בשולחן לשתיים ובמשך כל השיעור יש להן דף במרכז השולחן, בהתחלה גברת שימפנזה כותבת בהתלהבות משהו, מסתכלת עליי, על מישהי אחרת, על המורה (בצירוף הזלת ריר), ואז גברת לא-כדאי-לפגוש-בסמטה-חשוכה לוקחת את העט, כותבת משהו תוך כדי שגם היא מסובבת את ראשה לאחור וביחד הן צוחקות. ואז הן שואלות את המורה משהו כי הן לא הבינו. זה כל כך מעצבן. אולי במקום להתכתב ולרכל על כל הכיתה תתרכזו? ואז גברת שימפנזה באופן קבוע יוצאת מהשיעור בטענה שהיא צריכה ללכת הביתה (כי יש לה בטח דברים so so so so חשובים), אנחנו נשארים ללמוד עוד איזה דבר או שניים, ומה קורה בשיעור הבא? גברת שימפנזה (משום מה אורנג אוטנג מסתדר לי יותר) לא מבינה. גאד, זה מרתיח אותי. במיוחד בגלל שריכולים מוציאים אותי מריכוז, השיעור למשל, היא ישבה שולחן לידי, כל השיעור הן מרכלות על המורה, מחייכות אחת לשניה, בחיי שרציתי לתת להן את הגרביים שלי כדי שינגבו את הריר שנוזל להן עד הרצפה. חלאס. זה מגעיל. הן בדיוק מסוג הבנות שנותנות לי הרגשה שהן הגיעו כדי לשחק ולא כדי ללמוד, הן לא מבינות שזה באמת חשוב. זה כל כך מוציא אותי מהריכוז. אני יודעת שצריך להתעלם, אבל ברגע שאני רואה מיליון ואחת תזוזות בזוית העין וכל מיני תנועות מוזרות (נו, לכו תבינו קופים) קשה לי להתרכז. אני לא רוצה להעיר, כי זה אף פעם לא נגמר אצלי בטוב, אני לא יודעת להעיר בטעם, תמיד זה קורה כשאני עצבנית ואז אני מעירה בעקיצה, ותודה, אבל אני לא צריכה פרצופים מאשימים אחרי זה.

יש לי עוד מישהי בכיתה שדי... בואו נגיד שינתה אצלי כמה דברים. בעבר הייתי אדם מקובע, זאת אומרת, יש לי את הסטיגמות שלי, למרות שאני נגד הדברים האלו, אבל מה לעשות, ככה גדלים ושומעים את זה בכל מקום. במשך כל החיים כל הבנות שראיתי שהייתה להן בנייה בומבסטית עם אבנים בציפורניים, מלא איפור וכו' וכו' היו נחשבות אצלי לפרחות, כי הן באמת היו כאלה. לפני כמה שבועות הגיעה אלינו מישהי לכיתה שעברה מקורס בעיר אחרת, בסוף השיעור ניגשתי אליה ושאלתי אותה למה היא עברה לכאן, אז היא פשוט ענתה "מסיבות אישיות". נכון, זה סבבה, היא לא מכירה אותי בכלל והיא לא צריכה לתת לי שום הסברים, אבל אולי משום שאני לא רגילה לשמוע תשובות כאלה מאנשים זה היה נראה לי מתנשא, זה היה נראה לי ציני. למרות זאת, איחלתי לה בהצלחה בצירוף אחד מהחיוכים שלי ויצאתי. ישר חשבתי עליה שהיא פרחה, ערסית, ישר שפטתי, כל מה שזכרתי היה בניה בציפורניים עם אבנים, שמלת מיני, מלא איפור, עגילים גדולים, כפכפים עם אבנים, ומה לא שזכרתי זה שמדובר בתלמידה חדשה שוואלה, עם כל הכבוד לאברילו'ש, היא לא חייבת לי דין וחשבון על דברים שקורים לה בחיים. ולמה קבעתי שהיא פרחה? בגלל שיש לה בניה בציפורניים? גם לי הייתה פעם. בגלל שהיא קנתה שמלת מיני? בחודש האחרון קניתי שתיים. בגלל מה? אולי זה דברים שהייתי רגילה אליהם. כשגרתי בגדרה ראיתי המון בנות (אגב, גם בתיכון האחרון) שהיו מגיעות לבית הספר מתוקתקות מכף רגל ועד ראש, זה מתחיל באיפור, שיער, נעליים, ציפורניים, עגילים, צמיד ובלה בלה בלה. ואותן בנות באמת היו פרחות, בדיבור, בהתנהגות ובכל ההתנהלות שלהן. בגלל זה כל מי שאני רואה היום שיש לה את אחד הדברים שהיו להן, ישר מצטיירת אצלי בראש כערסית, פרחה ורעה. שני שיעורים לאחר מכן ישבתי לי בהפסקה הקטנה עם סיגריה ובדיוק סיימתי לדבר בפלאפון, היא עמדה לידי ואמרה משהו לזו שישבה לידי, לא כל כך זוכרת מה זה היה. פתאום התחלנו לדבר ועברנו לשבת בצד, המשפט הראשון שהיא אמרה היה שהיא די מצטערת על זה שהיא נשמעה ככה, היא הסבירה לי מה שבאמת הייתי צריכה לדעת ולהבין ולא לשפוט לפיו, היא הסבירה לי שאני שאלתי אותה מול כל הכיתה למה היא עברה, שהיא לא הכירה אותי בכלל ועוד כמה דברים. באותה שניה אני הרגשתי צורך להתנצל. באותו לילה כשהסתיים השיעור, התהלכתי לי לבושה בחולצה המכופתרת הלבנה ובנעלי העקב השחורות, וחשבתי שאני צריכה להיות עם ראש פתוח יותר. זה שהכרתי כמה בנות שמתלבשות כמוה שהיו במקרה פרחות מגעילות, לא אומר שהיא כזו. הרגשתי רע עם עצמי על זה שאני שופטת אנשים לפי מבט ראשוני, במיוחד כשאני שונאת שעושים לי את זה. אנשים שלא מכירים אותי וראו אותי פעם אחת או פעמיים אמרו שהצטיירתי אצלם כמישהי קשוחה, עוקצנית, צינית, ואני לא כזאת. בעצם כן, אבל קצת. אני מאוד חברותית ומצחיקה, ומי שמכיר אותי באמת יודע שאני ככה. הוא גם מרגיש כמו חוקר בנשיונל גיואגרפיק מפני שהוא מרגיש שהוא גילה חיה חדשה (הצחוק שלי. אתם לא שמעתם אותו ולא רוצים לשמוע אותו. תסמכו עליי). יצא לי לדבר איתה הרבה מאז, ואני יכולה להגיד בלב שלם שהבחורה הזאת מכניסה לכיס הקטן שלה כל כך הרבה אנשים שאני מכירה מבחינת השכל והפלפליות שלה. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד כאן, זה שאנחנו באמת אבל באמת לא צריכים לשפוט אנשים לפי המראה הראשונים. כי מה שגרם לי לשפוט אותה ככה היה הבניה בציפורניים שהזכירה לי פרחה מטומטמת שלמדה איתי והטון שבה היא אמרה "סיבות אישיות". זה מצחיק אותי עכשיו עד כמה טעיתי.