יומנה של נערה

לפני כמה ימים התקשרתי לשי, הבוס מהעבודה. ראיתם? אחרי ארבעה חודשים שהבטחתי לכם שאני אתקשר אליו, בסופו של דבר התקשרתי. לפני כמה ימים. ז"א – באיחור. למה איחור? כי הוא כבר מצא מישהי לבינתיים, בטח איזו פרחה עם סיליקון, כמו שהוא אוהב, אבל הוא אמר לי שהוא הולך לפטר אותה בקרוב ואז יקרא לי, סיימתי את השיחה בחיוך תוך כדי שנאי חושבת לעצמי 'לך תמצא מי ינענע אותך', או יותר נכון 'לך תמצא מי תכין לך אוכל פרסי ותנקה את השטיחים'.
ואם כבר מדברים על עבודה, אז שלשום ראיתי את רוני. זוכרים את רונית? זאת שהציעה ללי מעמק הסיליקון שלל הצעות כיצד להיכנס להריון בלי שהחבר שלה גילה, וכל זאת בשביל שיתחתן איתה. מעניין אם לי מעמק הסיליקון והחבר הגרנדיוזי עדיין ביחד. מעניין אם מגדת העתידות שלי הלכה אליה צדקה והם באמת עומדים להתחתן עכשיו. מעניין. מאוד מעניין.
בכל מקרה, אז בדרכי לקיוסק, תוך כדי שאני מנסה לראות בצל שלי על המדרכה עד איפה השיער הארוך שלי מגיע, עוצרת מולי מכונית, מתוכה מציץ ראש בלונדיני מחייך. "היי ילדה!", מיד הסתכלתי. הייתי בטוהח שזה בטח איזה ערס, אב לא, זו הייתה רונית. היא שאלה מה נשמע וכאלה, עניתי וכאלה, שאלתי בחזרה וכאלה, (וכאלה וכאלה וכאלה). שאלתי אותה אם היא עדיין עובדת בחנות, היא ענתה שלא: "דיי, נגמר, כמה זמן אני יכולה להיות שם?", והיא צודקת, כאילו... שש וחצי שנים? ועוד עדיין לא להפוך למנהלת? אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להחזיק שם שש וחצי שנים, לסבול את אותן פרחות שבאות לחנות, לסבול את הטלפונים שלה בוס בזמן שהוא נוסע בתל אביב ורואה אותנו בפלאפון שלו (כל החנות מלאה במצלמות) והצעקות שלו: "אני רואה אותך! את יושבת על הכיסא וקוראת 'קוסמו פוליטן'! תקומי כבר!".
אז תצטרכו לחיות בלי הדמויות האהובות, בלי רונית, בלי לי מעמק הסיליקון, בלי שי ובלי ובלי ובלי.
אבל, היי! זה לא עד כדי כך נורא! יש לכם את גברת שימפנזה, גברת לא-כדאי-לפגוש-בסמטה-חשוכה! אני חושבת שכבר הספקתם להבין שהן יותר מגוחכות מלי וכל החבורה הקודמת, לא? יש גם את דקסטר, שכן, אני יודעת שלא כתבתי עליו יותר מדי זמן (שבועיים), אבל אני עדיין חושבת עליו. איזה פתטית, אה? לאללה. הרי זה אחוז למיליון שנהיה ביחד. אתם שואלים את עצמכם מהו האחוז הזה? אז האחוז הזה זה הטלפון שאני פשוט צריכה להתקשר אליו ולהודיע לו את זה, ואני פשוט לא עושה את זה. למה? הרי אין מצב שלא נהיה ביחד ברגע שאני אגיד לו מה אני חושבת עליו, כאילו... איך אפשר? אבל מצד שני, אני פשוט לא רגילה לזה, אז... תצטרכו לדרבן אותי גם בנושא הזה, או לפחות לקרוא ליוסי בובליל. מישהי בתגובות שאלה אותי על פרמה. אז פרמה... אמרתי שאני לא אכתוב עליו כאן, כי הוא לא מישהו שאנחנו בקשר יומיומי כמו דקסטר ושאר הדמויות (עכשיו שמתי לב מה כתבתי. אבוי לי אם אני נקראת בקשר יומיומי אם גב' שימפנזה וגב' לא-כדאי-לפגוש-בסמטה-חשוכה). כתבתי על פרמה פעם אחת כי פשוט ציינתי את העובדה שהוא חתיך. אז עכשיו אני מזכירה אותו שוב. למה? כי אין לי בעיה לעשות לו טובה. טוב דיי. שמתם לב שהנזירה שלכם התחילה לדבר יותר מדי על בנים בזמן האחרון? לא? כי זה כל הזמן במחשבות שלי פתאום. מענין מי יהיה המאושר.
גאד, משעמם לי. כל כך. היום יצא לי עשן מהאוזניים מרוב שחרשתי על החוברת הזאת (כן! שבעים עמודים בשעה זה נקרא לחרוש בשבילי!)

אין לי כבר מה לספר לכם. אה, בעצם יש. בתחילת השבוע לאחר שחזרתי מהשיעור החלפתי מיד את המגפונים לאדידס האהובות שלי ויצאתי מהבית לכיוון הקיוסק. אני יודעת שזה נשמע רע שכל משפט שני שלי "הלכתי לקיוסק", אבל שלא תעזו לחשוב שאני מהאלה שישיבה בקיוסק זה בילוי קבוע. בסך הכל יש לי קיוסק במרחק של שלושים שניות הליכה מהבית, ובן אדם שקונה סיגריות, במבה וכל מיני חטיפים על בסיס קסוע – הולך לשם. (*בן אדם – אני). טוב, היה לי פשוט חשוב להבהיר את זה, שלא תגלו שאבריל שלכם היא ילדת רחובות שיושבת בקיוסקים. עכשיו אפשר להמשיך. אז בקיצור, ברגע שבאתי לקחת במבה מאחד המדפים הגבוהים, שמעתי את המוכר (שהוא בן 20+ ככה ומנצל כל הזדמנות בשביל להתחיל איתי ולהבין למה אני בדיוק לא רוצה להזמין אותו אליי הביתה) קורא "סער! סער, בוא!". 'לא נ-כ-ו-ן', חשבתי לעצמי. שוב סער פה? אז למי שלא יודע, סער הוא מישהי שהייתי טוטאלי דלוקה עליו ביסודי-חטיבה כזה. כל כך דלוקה עליו שכשהוא היה נתקל בי בטעות במסדרון הייתי תולה את אותה חולצה שלבשתי באותו יום בארון ולא מכבסת אותה חודש (לא באמת, אני לא עד כדי כך פוסטמה. אני פשוט מנסה להמחיש לכם עד כמה הייתי לגמרי הרוסה עליו). נתקלתי בו כבר כמה פעמים מאז, אפילו לפני די הרבה זמן נפגשנו ובסוף גם התנשקנו. בכל מקרה, הוא בא ודיברנו קצת. הוא שאל למה אני לא עונה לו לטלפון, עניתי שהפלאפון שלי דפוק. משום מה אני קצת מתרגשת טיפה שאני לידו. ואני לא מרגישה אליו שום דבר, ואני לא אצא איתו בחיים (הפך להיות ערס), אבל זה פשוט מזכיר לי את התקופה ההיא וסתם... נוסטלגי שכזה. זה גם מצחיק שפעם היה לי קראש רציני עליו, והוא בכלל היה חבר של איזו פרחולה שפתחה את הרגליים שלה בגיל 12, ומהרגע ששחררתי הוא רודף אחרי. משהו כזה.

פאק, עכשיו התחילו להם פול רעמים וברקים שמרעידים ומאירים לי את כל הבית. בא לי את דקסטר כאן, או כל ראש בלונדיני וחננה לידי.
יופי, עכשיו התחיל לרדת גשם. איזה כייף:) אתם צריכים לראות את הכלבה שלי עכשיו, בחיי, כולה מכורבלת בתוך עצמה על הספה. חכו רגע, אני אדליק לי חימום. חזרתי. אז, איפה היינו? אה, באמצע שום דבר?
בכל מקרה, שאדו, הכלבה שלי, חזרה לפני כמה ימים מטיול בחוץ, ברגע שהיא נכנסה הביתה היא הביאה איתה גל ריח שלא מהעולם הזה. וכשאני אומרת "לא מהעולם הזה" אני לא מתכוונת לניחוח מדהים שמעולם לא הרחתם, אלא לריח כל כך מסריח שאפילו אחמדינג'אד לא היה יכול לסבול אותו.
מיד התקרבתי אליה והבנתי שהיא פשוט התחלקה על שקית זבל, כי אחרת, מאיפה יכול להגיע אליה ריח של ירקות רקובים, גבינה מקולקלת וחלב עם גושים?! אה?! הריח שלה היה כמו ריח של מישהו שהקיא הרגע עשרות מעדני דני ושוקו! גאד! "בואי, צ'ונה, בואי!", קראתי לה לכיוון המקלחת, היא מיד קלטה מה הולך לקרות, החביאה את הזנב בין הרגליים והסתכלה עליי במבט מתחנן. אבל לא, זה לא עזר לה. את תמונות ה'לפני' אני אחסוך מכם, באמת שזה מראה נוראי.
היא יצאה כמו פוצה בתמונות, אבל אתם כבר יודעים שהיא פשוט יפיפייה פוטוגנית והורסת (ת'בריאות), נכון? אם לא, אז הנה תזכורת קטנה.
אחרי המקלחת עשיתי לה גם פן, שמתי לה סרט חדש על הראש (היא כל הזמן מאבדת אותם). הפרווה שלה הייתה כל כך נעימה והכל הודות לכל התכשירים שמרחתי עליה בזמן המקלחת (השמפו שלה, השמפו שלי, מרכך מחו"ל, פילינג גרגירים ומסכת שיער.
אז קבלו אותה:
(זו אנימציה, התמונות מתחלפות בעצמן).

ואםאתם תוהים לעצמכם למה במקלחת היא נראית כמו פאנקיסטית,
פשוט ניסיתי לעשות לה מוהיקן.

ועוד שתי תמונות מה"אחרי", אפילו פינקתי אותה בשקית במבה קטנה, כי זה היה נראה כאילו היא ממש כועסת עליי, במיוחד בקטע של הפן.

ועכשיו לפינת העצות:
אלינור, בת 16 שואלת: "מה עושים כשחברה שלי הפכה להיות חברה של האקס שלי שבוע וחצי לאחר שנפרדנו!?".
תשובה: תראי, כנראה שמאז שהוא איתך אז העלית אותו ברמה. יכול להיות שחברה שלך מקנאה בך ורוצה את מה שיש לך, ויכול להיות שהיא סתם נדלקה אליו, בלי קשר אלייך. אם היא חברה ממש ממש טובה שלך, אז היא לא הייתה אמורה לעשות את זה. אני יודעת שאם אני הייתי נדלקת על מישהו שהיה פעם חבר של חברה שלי, אז הייתי הולכת על זה. אולי לא הייתי הולכת על זה מסיבה אחת – שהוא כבר משומש, וזו ירידה ברמה מבחינתי. אז לא רק שחברה שלך ירדה ברמה, היא גם עשתה מעשה שהוא ממש לא חברי ודי שפל, לדעתי. אם אתן לומדות באותה כיתה, אז לאחר שאת מסיימת לאכול את הסנדוויץ' שלך לארוחת עשר, תגידי לה "תקחי" ותתני לה את שקית הנילון שהית אמורה לזרוק לפח האשפה. שהיא תשאל אותך למה הבאת לה את זה, פשוט תעני לה ככה: "אני פשוט שמתי לב שאת נורא אוהבת את כל מה שאני זורקת ושהזבל שלי הוא המתנה שלך, אז הנה, עוד משהו לאוסף" ותלכי. עשיתי את זה פעם אחת למישהי שפשוט הייתה מתחילה עם כל בן שהיה ידיד או חבר שלי, צבע הפנים שלה הפך לאדום והיא פשוט קפאה במקום. מומלץ. וחוץ מזה, אל תתייחסי לזה יותר מדי, זה אמור להחמיא לך. כי אם היא עכשיו חברה שלו והוא מצא חן בעיניה, זה אומר שיש לך טעם טוב, שבנות חושקות במה שיש לך. את לא צריכה להתרגש מזה במיוחד. רק אל תשכחי להעיף את שניהם מהחיים שלך, והכל מצויין.

* לא לשכוח שאני מייעצת מניסיון אישי שלי/של אנשים שקרובים אליי,

לכן יש לקחת כל מילה שלי בגדר הצעה בלבד/כדעה נוספת,
ואם יש לכם בעיה גדולה לדעתכם,
אני ממליצה להתייעץ בנוסף עם מומחה.

רוצים לשלוח לי בעיה שלכם ולקבל עצה?
[email protected]
או כאן בתגובות.

 בקשר לשאלתכם בפוסט הקודם. אני רוצה לעבור מהאתר הזה מפני שיש פה כמה דברים שקורים שאני לא אוהבת. אנשים שנכנסים במרמה לפעילים על בסיס קבוע ועוד הרבה דברים שנאי לא אפרט כאן. אלו דברים שנאי יכולה לעשות תוך עשר דקות אם אני רוצה, זה לא קשה וזה ממש פשוט, אבל... למה לשקר? מה אתם חושבים, שאם תשימו בכח את הבלוג שלכם בפעילים אז זה יגרום לאנשים לאהוב את הכתיבה שלכם? מקסימום הם יכנסו פעם-פעמיים ואז יבינו שאתם משעממים רצח. אז בשביל מה? זה נותן לכם להרגיש טוב עם עצמכם כשאתם רואים את הבלוג שלכם בעמוד הראשי, או מה? כי ברגע שמכניסים מישהו במרמה למקום מסוים, אותו בלוג שנמצא במקום הזה עף לגמרי מהפעילים. במקרה הזה זו הייתה אני, במקרים קודמים אלו היו עוד אנשים מוכשרים שפתאום נעלמו מהפעילים למרות שיש להם אלפי כניסות ביום ומאות תגובות. חוץ מזה, באתר אחר הציעו לי די הרבה כסף על אותה כתיבה, אותה עבודה רק שיהיו שם עוד קצת פרסומות שלא ממש ישנו כלום. אז למה להישאר? נכון, התבנית נוחה, האתר נוח, כולם מכירים את הבלוג הזה כאן, מגניב פה ובלה בלה בלה. אבל מי שקורא כאן – אני פשוט אתן לו לינק לאתר החדש. בינתיים אני לא יודעת מה יהיה עם זה, אז אני אמשיך לכתוב כאן. בכל מקרה, אני מתכוונת לברר בקרוב על המעבר ולראות איך זה יסתדר לי.

 משהו מעצבן:
אתמול לפנות בוקר, בזמן שנאי פותרת תרגילים בגיאומטריה אני שומעת פתאום את השיר שאני הכי אוהבת בעולם, שיר של הזמר שאני הכי אוהבת בעולם – יזהר אשדות. הבטתי מיד לעבר הטלוויזיה בתקווה שאולי שמו את הקליפ שלו, אבל לא. זו בסך הכל הייתה פרסומת לאיזו סדרת דרמה מפגרת בערוץ 10. וסליחה, עם כמה שאני אוהבת את ערוץ 10 ואת הדברים המעולים שהם מביאים (הישרדות, היפה והחנון, לרדת בגדול, ליאור שליין, החדשות, הפרשנויות ועוד), מעולם לא אהבתי סדרות דרמה ישראליות (גם לא בערוץ 22 ולא בשום ערוץ בכלל!) כי פשוט אנחנו (אני לא אכליל. חוץ מבודדים והכותבת של הבלוג הזה) הישראלים לא יודעים לעשות טלוויזיה בכיוון של סרטים ודרמות. בטלנובלות אנחנו עוד איכשהו מצליחים אם מתחשבים בקהל היעד שרואה את זה. ל כך התעצבנתי. כאילו, כוסאמק, לקחו את השיר שאני הכי אוהבת בעולם ושמו אותו באמצע פרומו מטומטם!!! אעעה! יכולתי להרוג מישהו באותו רגע. פשוט התחלתי לדבר לטלוויזיה ופלטתי דברים כמו: "למה? אבל למה? לא, תסבירו לי למה? מה, יענו חסרים שירים בעולם? דווקא את השיר הזה? למה להרוס, למה? כוסאמא שלכם! אחותכם בגבס!", ולא, זה לא הרגיע אותי ולא עזר לי כי בטח הם ימשיכו לטחון את הפרומו הזה בשבועיים הקרובים! בשביל מה?!?! אני שונאת שעושים פרסומות ופרומואים מפגרים משירים שאני אוהבת. זה הורס לאללה. ואני מודיעה לכם מעכשיו, אוי ואבוי למי שיעז להגיד "אה, השיר הזה? אני מכיר אותו, נו! זה היה בפרסומת הזאת בערוץ עשר, לא?". אני נשבעת שאני אבעט בו.

 משהו עצוב:
אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון אשכרה צופה בחינוכית 23.
וכשאבא שלי נכנס לסלון עם חיוך רחב אני מיד משקרת: "לא, אה... זה? לא, סתם... אני מזפזפת לי... אני לא רואה את זה באמת. אבא, חכה רגע, אני באמת לא רואה את זה!" (קמה אחריו למטבח), "מה, אתה באמת חושב שאני רואה את זה? אני לא! נו!!!". נראה לי זה יהיה היום המאושר בחייו אם הוא ידע שאני צופה בערוץ הזה.  

 משהו סקסי: