יומנה של נערה

מוזמנים לשמוע את השיר עם הקריאה... שיר שאני מאוד מאוד אוהבת.



סורי על היבוש הזה שדפקתי כאן בעדכונים, לא היה לי זמן בכלל. התקופה האחרונה הייתה די לחוצה וקרו הרבה דברים, אני אנסה לספר כאן מה שיותר חשוב ולפי הסדר.

הימים שלפני הבחינה:
אז לקראת סוף הקורס, באחד השיעורים יצאתי באמצע לשירותים, נתקלתי בזאת-שלא-הייתם-רוצים-להיתקל-בה-בסמטה-חשוכה, שנטע נתנה לה את הכינוי הקצר "ג'ירפה". אז בקיצור, נתקלתי בג'ירפה ואחרי שיחה של דקה וחצי איתה, שוב הבנתי שאולי טעיתי באיך ששפטתי אותה בהתחלה. מסתבר שהיא די בגיל שלי, משום מה היא הייתה נראית לי גדולה ממני בכמה שנים, כמו שאר האנשים בכיתה. פתאום היא הייתה נראית לי די נחמדה, אולי זה קצת מוזר להגיד "די נחמדה" אחרי דקה וחצי של שיחה, אז אני רק יאמר שהיא הייתה נראית לא מזיקה. נפגשנו עוד פעם אצל הרוזן. לפני שהגעתי ראיתי שבאמצע הרחוב מדליקים חנוכייה ענקית, ידעתי שאני לא אהיה בבית בזמן הדלקת הנרות, אז עמדתי שם, ביחד עם עוד הרבה אנשים. זה היה מאוד יפה. אנשים שרו שם שירים והיה פשוט... כייף. אחרי זה ניגשה אליי מישהי שזיהתה אותי מכאן ומסתבר שקוראת כאן לפעמים. זה היה נורא מוזר פתאום להגיד "אה, אני הולכת עכשיו לרוזן, ללמוד", בזמן שאני מצביעה על בניין כלשהו, כאילו... זאת מישהי שאני לא מכירה, אבל יודעת מה אני עושה, מה אני לומדת, יודעת מי זה הרוזן, מה התכונות שלו, מה אנחנו לומדים אצלו והכל... קצת מוזר, אבל בהחלט נחמד. הפעם לא רק ג'וני, רונה ואני היינו אצלו, אלא גם הג'ירפה הגיעה. אוקיי. ג'וני, רונה ואני החלטנו לרדת לאחד הקיוסקים באזור (בתל אביב לא חסר, כל ארבע צעדים יש מבנה שעליו מתנוסס שלט ענקי מהבהב עם כתובית כמו "הפינה של יוסי").
"את רוצה לבוא איתנו?", פניתי לג'ירפה, "אנחנו הולכים להביא שתיה וממתקים".
"לא, אני אשאר כאן. קר בחוץ. גשם. רוח", היא ענתה, ואני רק יכולה להגיד שהיא לא יודעת לשקר.
טוב שהיא לא מצאה תירוץ כמו "יש התראות!!!", וגמרנו... אז בסדר, השארנו אותה לבד עם הרוזן בדירה שלו, כשחזרנו דאגתי לדפוק על הדלת מספר פעמים, ממש לא התחשק לי לראות אנשים מתלבשים. אבל לא, הם לא עשו שום דבר. יותר נכון, אני לא ראיתי שהם עשו משהו.
התחלנו ללמוד, והאמת שלמדנו קצת פחות מבדרך כלל, אבל עדיין למדנו.
בסוף ג'וני החזיר אותי ואת רונה הביתה, שאגב יש לה כובע ממש מגניב ונראה לי שאני אקנה משהו דומה, עד הים הסדרתי עם כובעים רגילים (טום-בוי, מה לעשות?) או כובעי צמר, אבל גם כובעים מהסוג שלה, קסקט, אם אני לא טועה, נראים ממש חמודים. ג'וני ואני נשארנו לדבר קצת, הוא קורא כאן בבלוג מדי פעם, מה שהוביל אותנו לנושא דקסטר. אז לא, לא חשפתי אותו גם מול ג'וני. הוא חושב שזה שלא הייתי המון המון זמן עם אף אחד זה בגללו, שאני כאילו נעולה עליו, וזה ממש לא נכון. אני לא אוהבת את דקסטר, אני לא חושבת שיש לי רגשות ממש חזקים אליו, הוא פשוט חמוד, חמוד מאוד, לא יוצא לפגוש אנשים כמוהו בכל יום. אני חושבת שמאז שהכרתי אותו, מד הציפיות שלי מבחורים עלה קצת, כי פשוט יש בו הכל, אולי זה מוזר לבקש דבר כזה, כי אין מישהו מושלם, אני בטוחה שיש לדקסטר מגרעות, אפילו הכרתי כמה מהן, אבל עדיין, יש בו דברים ותכונות שאני מאוד מחפשת במישהו ואלו דברים שמאוד חשובים לי. ופשוט מאז שהכרתי אותו אז הבנתי שכן קיים מישהו שכל התכונות וכל הדברים שאני מחפשת נמצאים בתוכו, זה אומר שמה שאני מחפשת כן קיים, שזה לא איזו המצאה שלי או חלום שלי או אשליה שלי או אני לא יודעת למה אני כותבת "או" כל כך הרבה במשפט אחד. בקיצור, זה קצת מסובך כל העניין הזה.
לקראת המפגש האחרון בקורס שימפנזה חפרה לכולנו בהודות באתר של הקורס שנביא כסף כדי לקנות למדריך מתנה. שניה, אני חייבת לצטט לכם את זה. "אז בבקשה תמצאו אותי עוד השבוע ותביאו לי, כי אני לא ארדוף אחריכם בשביל זה". אז כן, לא צריך להתאמץ בשביל למצוא אותה. יצא לי לדבר איתה לפני אחד השיעורים, וכן, גם היא לא כזאת מזיקה כמו שחשבתי. בסוף קנינו לו מצית זיפו ממש יפה עם חריטה. בדיוק אחרי ששימפנזה הראתה לי את המתנה, היא נכנסה לכיתה, יצאה אחרי דקה בעצבים. מסתבר שאחת התלמידות קנתה לו את אותה מתנה, אחרי שהיא ידעה שאנחנו קונים לה את זה, עם הקדשה אחרת, רק ממנה ועוד הספיקה להביא לו את זה. לא התעצבנתי כמוה, אני מתארת לעצמי שאותה אחת ממש רצתה לקבל יחס קצת שונה ממנו. באסה לה.
במפגש האחרון שלנו עשינו מן "מסיבת סיום" קטנטנה שכזאת. יאמר לזכותו של המורה שלי, שאם הוא יחליט יום אחד לפרוש לא יהיה חסר לו מה לעשות, הייתי ממליצה לו על סטאנד-אפ, בחיי... הוא ממש קרע אותי מצחוק במשך כל הזמן שהוא דיבר, זה פשוט היה קורע מצחוק. וכמו שאתם יודעים, אני אחת שממש קשה להצחיק אותה. שתינו שם קצת יין וגם בירה, ואפילו מזה הרגשתי סחרחורות ואפילו התחלה של השתכרות. זה מצחיק, כי פעם הייתי שותה בכל יציאה עם החבר'ה ממש הרבה, זה בקושי היה מיז לי, ואם זה יה מזיז זה היה רק אחרי כמה וכמה כוסות וצ'ייסרים, אבל בגלל שלא שתיתי כל כך הרבה זמן (לא שתיתי רציני משהו כמו שנה), אז כל דבר קטן גורם לי להרגיש מסוחררת. זה היה מצחיק, תסמכו עליי. בסוף המפגש הבאתי למורה את המכתב שכתבתי לו, לא הייתי היחידה שהביאה מכתב, מסתבר. כתבתי לו תודה רבה על הקורס, קצת צחוקים, אני באמת שמחה שנפלתי על מורה כזה מצויין שתמך בכולם והוריד מאיתנו את הלחץ. נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו, הייתי הכי לחוצה בעולם, וגם אנשים הספיקו להלחיץ אותי, אמרו לי שאני קטנה מדי, שבגיל שלי כדאי שאני אמשיך לבלות וכאלה, שאני אעזוב אותי מלימודים, שאני אחכה לאחרי הצבא וכו'. לפני שהלכנו הביתה הצטלמנו מלא, אני עדיין מחכה לרוזן ולנטע שישלחו לי את התמונות. הדלקנו גם נרות ביחד, כולנו, היה ממש נחמד. אני בהחלט אתגעגע... ג'וני החזיר אותי הביתה ודיברנו הרבה, אמרתי משהו שכנראה העליב אותו, למרות שלא התכוונתי להעליב, אבל גם הוא אמר משהו שדי עיצבן אותי. עכשיו אנחנו מתכתבים במייל על זה, אני בדיוק כותבת לו מכתב חזרה, בזמן שאני כותבת לכם את הפוסט הזה.
הנה תמונה אחת של חלק מהקורס:

זה עומד ליד הלוח עם הג'ינס הבהיר זה המורה שלי, אני הכי קרובה אליו עם השיער הארוך כמובן והחולצה הלבנה, מי שמאחורי עם הצעיף זה הרוזן, זה שלידי עם חולצת הפסים הירוקה זה ג'וני, זאת שלידו לא זוכרת איך קוראים לה, זאתשהכי קרובה למצלמה שלא רואי םאת הפנים שלה זאת רונה, ומי שיושבת מול ג'וני זו נטע.



חחח הנה תקריב:
(תלחצו להגדלה)



כן, זה קינדר בואנו ביד. אנחנו ניצחנו באיזה משחק... תקנאו

ביום שישי בערב סבא וסבתא שלי חגגו את שנת הנישואים שלהם. כל המשפחה היותר מצומצמת הגיעה. לבשתי ג'ינס שחור, מגפונים שחורים, חולצה מכופתרת לבנה, עניבה וג'קט מחוייט שחור. היה ממש נחמד והאוכל היה כמובן, טעים לאללה.
בת דודה שלי עשתה סצנה ולא רצתה להצטלם איתנו בהתחלה, לא כל כך הבנתי את הקטע שלה. גם חבר שלה היה שם וצילם, ובגלל שאני מכבדת אותה לא ביקשתי ממנו את הפייסבוק או משהו כדי שישלח לי, אלא ביקשת ישישלח לבת דודה השניה והיא כבר תשלח לי. באותו רגע אותה בת דודה ראשונה אמרה משהו כמו "טוב, אני רואה שאתה ממש אהוב פה על כולם, אבל יאללה, בוא נעוף מפה". יא אללה, חשבתי שקטעים כאלה קורים לי רק עם בנות בתיכון, לא ידעתי שזה ככה גם בתוך המשפחה.

הנה שתי תמונות, בראשונה מי שאיתי זה בן דוד שלי:





יותר מאוחר גזר בא לאסוף אותי ונסענו לחבר טוב שלו, שם הייתה ידידה של אותו חבר, אבל מה שעניין אותי יותר מהכל היה הכלב המתוק שלו, אליו נגיע אחר כך. רציתי מאוד שנטע תבוא איתנו, היא הייתה קצת מדוכדכת ואני יודעת כמה זה נורא להישאר בבית כשאתה לא במצב רוח טוב. התרופה הכי טובה לזה היא פשוט לצאת החוצה, לשנות אווירה, לשכוח קצת מכל הדברים במטרידים באותו רגע.
כשהגענו לחבר שלו אז הדבר הראשון זה ראיתי זה את הכלב הכי מתוק בעולם, בדיוק מאותו סוג שאני רוצה לקנות, יורקשייר טרייר... איזה מאמי!!! הזמנו איזה סרט על היפ הופ, כרגיל, כמו כל סרט עם סוג הריקוד הזה, זה מתחיל בנער/ה לרוב כהת עור, שמגיעה משכונת מצוקה ורוצה להצליח, היא רוקדת, יש באטלים של ריקודים וכו' וכו' וכו'. נמאס לנו מהסרט אחרי חצי ממנו, אז הזמנו כל מיני שטויות בוי.או.די.



לילה לפני הבחינה הייתי די לחוצה, נרדמתי רק באיזה אחת וחצי בלילה, או אפילו שתיים. קמתי בחמש בבוקר, שוב נרדמתי ולבסוף קמתי בשבע. סבא שלי בא לקחת אותי והיו מלא פקקים. אני אחת שתמיד נלחצת לפני בחינות. אחת הסיבות ללחץ שלי הייתה שאולי בתיכון הייתי רגילה לעיין בחומר יום לפני הבחינה ולהוציא ציום פשוט מעולה, ולמרות שכן למדתי לבחינה הזאת, הייתה לי הרגשה כאילו לא למדתי מספיק. כשהגעתי גיליתי ששכחתי את העפרונות בבית (אחרי שלילה לפני חרשתי את הבית בחיפושים אחרי אייצ'בי 2 מזדיינים), בסוף מישהו ממש נחמד הביא לי שלוש משלו (אחרי שהוא סחב אותי לבנין שלו ולכיתה שלו). קניתי לי פחית קולה וישבתי קצת בחוץ, אבל כרגיל, אי אפשר לשבת בשקט. שוב כל המציקים האלה "מה, את בת 18? מה את עושה כאן? יש לך מלא זמן... תאמיני לי, אני... עד גיל 22 לימודים לא היו בראש שלי בכלל", והמשיכו להלחיץ ולהלחיץ וסתם לבאס... נכנסתי לכיתה שלי וגיליתי שם שלושה מהמציקים מקודם. המבחן התחיל והיו שאלות שהיו כל כך קלות שלא האמנתי, היו שאלות שלא הבנתי מה רוצים ממני בכל, בסך הכל היה בסדר, סתם נלחצתי כמו איזה טמפון שהולך להיכנס אל שפרה. בשני פרקים נגמר לי הזמן ונשארו לי עוד איזה 2-3 שאלות, אז פשוט ניחשתי, זה קצת מבאס, אבל אני מאוד מקווה שלפחות ניחשתי נכון. האנשים בכיתה ממש שיגעו אותי עם הסטופרים שלהם, כל שניה "טו... טו... טוטוטוטוטוטוטו", עוד שניה העפתי עליהם את הנעל שלי, עצבים. אז החלטתי... להלחיץ אותם גם, טוב, זה היה רעיון של המורה שלי שבטח לא חשב שמישהו יקח את העצה שלו ברצינות. בכל פעם שהתחיל פרק, אחרי חצי דקה העברתי את הדף ובכוונה עשיתי את זה בחוזקה, כדי שכולם ישמעו שעברתי דף, למרות שבסך הכל פתרתי שאלה אחת בלבד. אחרי שתי דקות מלמלתי לעצמי דברים כמו "יואו! לא נכון! דייי... איזה קל! יההה... תודה למרכז הארצי, תודה!", למרות שאלו היו דווקא שאלות שכן צריך להפעיל בהן את המוח. אחרי חמש דקות נשענתי אחורנית ושאלתי "מה, זה כל הסיפור של הפסיכומטרי?", מה שכבר היה הקש ששבר את גב הגמל. אנשים התחילו לצאת כל שניה לשירותים, לשתות מים, לשלוח לי מבטים לחוצים ומלאים בעצבים, בזמן הזה חזרתי אחורה בדפים והמשכתי לפתור את הכל. חשבת ישיהיה לי זמן לצאת לשירותים או משהו, אבל ראיתי שאין, אז פשוט שלוש וחצי שעות ישבתי על כיסא יותר גרוע מכיסא של תיכון. כשקמתי כאב לי התחת, הרגליים, ראיתי מטושטש והייתי פשוט עייפה. העיקר שזה הסתיים. כשיצאתי ראיתי עוד כמה שהיו איתי בקורס. דן התקשר והיה בבניין שקרוב אליי, אז הלכתי לשם וישבנו קצת הוא, עוד מישהו מהקורס שגם חבר ממש טוב שלו ואני. ניסיתי כמה שפחות להלחיץ אותם על הבחינה, אבל בכל מקרה, אלו בחינות שונות. ישבנו קצת עד שהם היו צריכים להיכנס לבחינה שלהם ואני הלכתי לכיוון האוטובוס. הלכתי. חצי שעה הלכתי עד שמצאתי תחנה, בסוף מסתבר שאם רק הייתי מועילה בטובי לחצות את הכביש מההתחלה אז הייתי רואה תחנת אוטובוס. בקיצור, סתם הלכתי במעגלים.

ביום שני בערב דיברתי עם המורה שלי בטלפון, מורה לשעבר יותר נכון. סיפרתי לו איך היה לי המבחן וקצת שאלתי על מה שהוא עושה כרגע בבית החולים. הוא לקראת סיום לימודי רפואה ואם יש בן אדם שאני מקנאה בו זה הוא. יא אללה, איזה כייף לו. אני כל כך מתחברת לתחום הזה, זה ממש מושך אותי.
יותר מאוחר נפגשתי עם דן ונסענו לאיזה פאב נחמד בת"א, ישבנו דיברנו מלא... על הקורס, על האנשים, על עוד דברים שקרו בחיים. אחרי זה ישבנו קצת באזור שלי. היה ממש כייף.

אתמול בערך ברבע לשלוש לפנות בוקר, ערוץ 22 היה פתוח עם התוכנית "תרבות ישראלית – מחתרת החלב". טוב, תקשיבו לי טוב, הדבר הזה יותר טוב מכל סטאנד-אפ שקיים בעולם הזה! אנשים מחורפנים עולים לבמה, עושים קולות מוזרים ושרים שירים כמו:
חלב.
חלב.
הולכת בחשכה כמו חוד של עיפרון עם עופרת סביבו מקושט בתיונים גדולים
ירוקים
כחולים
חלב.
חלב.
חלבבבבבבבבבבב
מזו מזו מזו. חלב.
זה לא החלב
זה השקט. פורח. פורח כמו המדרכה עם טפטופי הנשק הקליל בבוקר של ערב משונה. משונה כמו הדחף והחלש שיש בתוך הנעימה של דוד. הנעימה של דוד. נשמעת צלולה, מעופפת...
וככה זה ממשיך, כל שניה עם מדבירם בשקט ואז צורחים, ומהצד השני יש את הפסנתרן שמנגן בעצבים, כנראה גם לו נמאס מחולי הנפש שעולים לבמה שם. והם גם עושים תנועות מוזרות, קולות כאלה... אני אישית הייתי מזמינה להם אמבולנס, לוקחת את כולם ומכניסה אותם למוסד לחולי נפש. טוב, אני עוד שניה עשיתי במכנסיים מרוב צחוק, אין, פשוט אין דברים כאלה! ואנשים אשכרה מוחאים להם כפאים. תרבות ישראלית עלק. פאדיחה למדינה הזאת אם מישהו רואה את זה. אין, זה היה כל כך טוב לסגור ככה את הלילה. פשוט נשפכתי מצחוק על הרצפה, מזל שלא לקחו אותי לאיזה הופעה כזאת, הכל דממה ורק אני הייתי צוחקת עם הצחוק הקולני שלי. חחחח תתארו לכם שהייתי כותבת ככה... זה בטח היה משהו כזה:
יושבת... יושבת יושבת יושבת... פותחת את מסמך הוורד כמו הכנפיים של העזה ביום בו הלילה הפך לנעימה מן הקולות של השקט, של הוורדים הקולניים שרוצים שלא לזעוק, לא לבכות... לבכות... נכנסת לאתר ישראבלוג, כמו הבלוג, הבלוף, הבלוק, הבגור, הטמ... הטמ... הטמ כמו הנשימה מחוץ לתריסים מאובקים בצהרי התה של הנסיכה האדומה שיושבת וקוראת את מה שהיה לה ליום ולא היה לה לשקט בין הערביים בין החלציים... להלהלהלהלהלה טווווווו טווווווו ששש....
אללא יסטור, תעזבו אותכם שטויות.
ותבינו, על זה הקדישו ערב שלם, תכננו ערב מוזיקלי מלא בתרבות... מי המטומטם ששילם כרטיס לדבר הזה? וזו, גבירותיי ורבותיי, תרבות ישראלית.
אין דברים כאלה... אני חייבת למצוא סירטון של ההופעה הזאת ולשים לכם, כדי שתבינו איזה אנשים מוזרים יש במדינה הזאת.

אני לא אתחיל לכתוב על המצב בארץ ועל כל מה שקורה בעאזה, אני לא אחדש לכם שום דבר. אני רק יאמר שזה פשוט משמח אותי. אני יושבת מול הטלוויזיה, רואה כל מיני ערוצי חדשות של מדינות אחרות, רואה את כל הגופות של הבני זונות האלה, ופשוט עולה לי חיוך ענקי על הפרצוף. מגיע להם. הם ממשיכים לצרוח דברים כמו "שכל היהודים ימותו!", "לרצוח את היהודים" ואני פשוט צוחקת, כי בינתיים הם מתים אחד אחרי השני. לפחות החיילים שלנו ששולחים להם טילים לא מתחבאים בתוך בנייני מגורים רגילים, מה שהם עושים, ואז מתלוננים למה אנחנו הורגים להם אזרחים. וברור שכואב לי שהיינו צריכים להגיע למצב הזה... זה כן כואב לראות גופות של תינוקות ולדעת שאנחנו גרמנו לזה, אבל הם הביאו את זה על עצמם. בקיצור, אין על צה"ל שלנו ונקווה שזה רק ימשיך ככה.

פינת העצות:
אני מבקשת לא לשלוח יותר שאלות, יש ממש עומס וחבל שתחכו סתם...

חסויה:
לאבריל!
תראי, יש ילד מהכיתה שלי שאוהב אותי, אבל אני לא. הוא כול הזמן מתחיל איתי, ולא סתם מתחיל מנסה למצוא תשומת לב, אני כבר אמרתי לו שהוא לא הטעם שלי, בכל מובן שאפשר. ואיך אני אגיד לך, הוא לא נראה טוב, גם לא באופי, הוא לא שומר על הגינה, והוא מן חננה כזה. הוא הכי לא הטעם שלי. הסברתי לו בהתחלה יפה, הוא התעצבן שאני לא רוצה אותו והתחיל לזרוק לעברי קללות. ועכשיו, הוא יושב מאחורי וכל פעם מקלל אותי, מעצבן וכו'. ביקשתי מהמורה לעבור מקום כי פשוט נמאס לי. אני כבר התחלתי לקלל אותו שירד ממני, שהוא לא הטעם שלי, ועשיתי את זה מול הכיתה וכולם ראו. אפילו אמרתי שאין לו כבוד גברי, כי הוא לא גבר אם הוא משפיל את עצמו בפני אישה. הוא לא מבין, אני באמת שלא יודעת מה לעשות. חוץ מזה,הוא חושב שאני מחויבת לו. הוא מקנא כל פעם שאני מדברת עם בנים. יש לי ידיד טוב שאנחנו יושבים ביחד בשיעור, ואנחנו מדברים מלא, צוחקים וזה, וראיתי את הילד הזה מסתכל עלינו במבט קנאה. הוא לא נותן לאף בן להתקרב אליי, הוא חושב שאני מחויבת לו ואני רק שלו. אני אל יודעת מה לעשות. עצה?

תשובה:
נשמע שהבן דם לא רק שמאוהב בך, אלא לגמרי אובססיבי לגבייך. תקחי אותו לשיחה באחת ההפסקות, תסבירי לו שאת לא מעוניינת בו, שהוא לא הטעם שלך ושיש מישהו אחר שאת אוהבת. תגידי לו שאם הוא לא יפסיק עם כל ההצקות, הקללות וכל הדברים המעצבים שהוא עושה, את תפני להורים שלך והם אפילו יכולים לפנות למשטרה כי זה כבר נקרא הטרדה. אם הוא לא יפחד וימשיך להציק לך, תפני למורה/מנהלת/יועצת של בית הספר, תסבירי להן שהוא מציק לך, שאת לא יכולה להתרכז ככה בשיעורים, שהוא מפחיד אותך. אני חושבת שאנשים כאלה מבינים רק שמאיימים עליהם, ואם את תספרי להורים או למורה, הם כבר יטפלו בזה.
חשוב שתדעי, שאת לא אמורה להתנהג שונה לידו, לפחד להיות עם בנים לידו, לצחוק וליהנות. תמשיכי להתנהג כמו שאת מתנהגת, אל תשימי עליו.
-
מיכל:
היי מאמי.יש לי בעיה, אני הייתי ממש בקטע של מישהו שהוא די מקובל, ערס ונראה טוב. הבעיה שיש לו אופי ממש מגעיל. הוא גילה שאני מרגישה אליו משהו [בעצם לא הוא גילה, ידידות שלו גילו,הרי לבנים אין שכל!] בקיצור, בהתחלה הוא התרחק ממני, ואז התחיל לזלזל בי, להשפיל אותי או סתם לזרוק קללות, וצוחק עליי וזה. וממש כאב לי על מה שהוא עשה, פעם אחת הוא הוביל אתי למצב שבכיתי, כן, בכיתי. בקיצור,עם הזמן ירד לי ממנו ממש... אבל הרגשות שוב חוזרים. אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו או סתם דלוקה, תראי-כשהוא מדבר איתי, אני ממש מתחילה להיות בלחץ, אבל ככה? אני מרגישה רגיל. כאילו כשהוא עובר הלב שלי לא דופק חזק, או שאני לא חושבת עליו 26 שעות כמו שהיה פעם. כאילו, אני לא יודעת מה יש לי. אני לא רוצה אותו גם כחבר, כי שי לו אופי ממש מגעיל. אבל בכל זאת – יש לי משיכה אליו. בקיצור, מה לעשות?):

תשובה:
היי, חמודה. תראי, אני באמת חושבת שאת לא מעריכה את עצמך נכן, את מעריכה את עצמך הרבה מתחת למה שאת באמת. זו הסיבה שאת מחפשת מישהו שהוא לא ברמה שלך. יש לבנות לפעמים את היצר הזה של "לסבול", ות לפעמים אוהבות בנים ש"מתעללים" בהן, ז"א, שלא יתייחסו אליהן, שיורידו להן את הביטחון, זה רק מושך אותן יותר ויותר. אבל את צריכה להבין שזה לא בסדר שזה ימשוך אותך ואת לא אמורה להרגיש ככה. ילד שמתנהג אלייך בצורה כזו מזלזלת ומשפילה – לא מגיע לו אותך. נקודה. מי הוא שידבר אלייך ככה? מי הוא שלא יעריך אותך ככה? וברגע שאת משתפת פעולה ונותנת לו להמשיך לדבר אלייך ככה ולהתנהג אלייך ככה, את בעצם אומרת "היי, זה בסדר, אתה יכול להמשיך לזלזל בי, לקלל אותי, להשפיל אותי, אני לא שווה כלום, אני במילא ארדוף אחריך כל הזמן". ככה זה נראה מהצד ואת חייבת לשנות את זה. את חייבת להבין שאת מעל זה, ולכן לא מגיע לך מישהו שהוא ברמה נמוכה ממך. את צריכה מישהו שיאהב אותך, שישמח שאת רוצה אותו, שאת אוהבת אותו, שאם הוא ישמע שאת מרגישה אליו משהו, הוא ישמח, הוא יתרגש והוא ירצה אותך. את צריכה מישהו שיעריך אותך, שלא ייתן שאף אחד ילכלך עלייך. יכול להיות שכרגע, בימים האלו, אין אף אחד כזה סביבך, אבל תאמיני לי שבסופו של דבר את תמצאי את המישהו הנכון. כרגע את צריכה להתרחק כמה שיותר מאותו ערס דביל, לא להתייחס אלייך, בפעם הבאה שהוא זורק לעברך הערה פוגעת פשוט תגידי לו "הייתי שמחה לענות לך, באמת, אבל אני פשוט לא מבינה שפה של ערסים. אולי אני אקנה היום מילון, ואז מחר אני אחזיר לך תשובה". חשוב גם שתדעי שרוב הסיכויים שלאחר שלא תתייחסי אליו או שתקטלי אותו כל הזמן, הוא ירצה אותך, ככה זה בנים מהסוג הזה, סתומים. אז שלא תעזי לחשוב על בכלל לחזור אליו, לחזור לאהוב אותו וכו'.
-

:) :
אממ... יש לי בעיה. אני צריכה עצה. את ממש טובה בלתת עצות, אשמח אם תעזרי גם לי:)
קודם כל, יש לי שאלה. ביישנות נובעת בחוסר ביטחון? כי אני ביישנית... וזה ממש מציק לי ומגביל אותי בחיים-. אם כן, חוסר ביטחון נובע מחוסר הערכה עצמית? את אמרת שכן. אם כן, זה די מוזר. כי אני בעצמי לא מבינה איזו סיבה יש לי לא להעריך את עצמי. אני מדהימה. אני חושבת שאני יפה, וגם הרבה אנשים אומרים לי את זה. אני חושבת שיש לי יופי פנימי. כאילו, אני מצחיקה, חמודה, חברותית (עשיתי עכשיו את הדף שאמרת לכתוב לילדה בעצה עם הביטחון). מה יש לי לא להעריך את עצמי? אולי אני לא מעריכה את עצמי ואני סתם מנסה עכשיו לשכנע את עצמי בדברים שאני לא בטוחה בהם? אני לא יודעת כבר. אני מבולבלת.
יכול להיות שאני מעריכה את עצמי וחוסר הביטחון העצמי שלי נובע ממשהו אחר? אני אפילו לא יודעת אם יש לי חוסר ביטחון עצמי, אולי קצת. קצת... פעם, הייתי ילדה הרבה יותר ביישנית ועם הרבה פחות ביטחון עצמי. אבל השתפרתי בזה, ויש לי עכשיו הרבה יותר ביטחון עצמי ועדיין לא מספיק. עשיתי את מה שאמרת לעשות בעצה הראשונה אבל אני לא חושבת שזה יעזור, כי אני יודעת שאני מדהימה. אני לא צריכה פתק שיגיד לי כמה שאני מיוחדת. זה אומנם לא יזיק, ואולי אפילו ישפר בעוד קצת, אבל זה לא זה. הבעיה היא שונה. אפילו אני לא יודעת אותה. למה אני כ"כ ביישנית למה אני לא נפתחת? למה אני שמה על כל אחד ומתפדחת מכל דבר? למה אם מישהו מעליב אותי, אני לא מצליחה להחזיר לו איזו תגובה שתשאיר אותו עם הלשון בחוץ למה??? זה לא שאני נותנת לאנשים להשפיל אותי ולא אומרת כלום. אני כן מחזירה, אני לא עד כדי כך חסרת ביטחון, אבל תלוי גם מי אומר את זה... אני מקווה שאת מבינה אותי. אני מרגישה שאני ממש חופרת לך. אני רק רוצה לשאול איך אני אצליח להיות יותר בטוחה בעצמי, פחות ביישנית. זה מבאס לי ת’חיים. אם בא לי להשתגע, אני לא אעשה את זה בגלל שמישהו מסתכל עליי. על מי אני צריכה לשים?!?! (ת’אמת שזה תלוי מתי. יש פעמים שאני שמה ז-י-י-ן אבל גם פעמים שלא... כל פעם הביטחון העצמי שלי משתנה) למה, כשמישהו שאני לא כ"כ מכירה (לא נעים להגיד את זה, אבל במיוחד אם הוא בן) שואל אותי שאלה, כולי מתפדחת לענות? (עוד פעם, תלוי בסיטואציה ובשאלה, אבל אני יכולה כ"כ להתפדח, להסמיק, לגמגם! והכי מוגזם זה שאני מתפדחת מדודים מסוימים שלי. כ"כ מתפדחת. לא יכולה להוציא מילה... ואותם אני דווקא מכירה טוב. זה תלוי בבנאדם). ניסיתי כמה פעמים להתגבר על זה (על הביטחון העצמי וגם על הביישנות...) וזה הצליח(!) אבל לזמן קצר. אחרי מקסימום שבוע הכול ירד. כל העבודה של החודשים הלכה. זאת תכונה שהיא בתוכי. וכ"כ קשה לשנות משהו שנולדת איתו! כ"כ קשה:\ אווווווווווווווף על מי אני צריכה לשים?!?!?!? בבקשה בבקשה עזרי לי! זה משגע אותי, זה מגביל אותי. יש דברים שאני לא הולכת אליהם כי אני מתביישת. נמאס לי!:(:(
מצטערת שחפרתי... מקווה שיהיה לך כח לקרוא את הכל ומקווה שתוכלי לעזור לשיש לך רעיונות.
אהה... ד"א, שכחתי לפרט... אם זה יעזור במשהו. ניסיתי להיות פחות ביישנית בעזרת דרך כזאת שאבא שלי לימד אותי. לעשות כל יום דבר אחד שהייתי מתביישת לעשות בחיי היומיום. עשיתי את זה פעם איזה חודש (כמובן שהיו ימים שהייתי שוכחת... אבל לרוב הייתי עושה את זה) וזה באמת עזר לי... אבל לכ"כ קצת זמן. שניה אחית הייתי פתאום הכי לא ביישנית בעולם... ואז- פווווף. עוד פעם... אם אני אמשיך עם זה, זה יעזור לי. אבל לקצת זמן.

תשובה:
היי, מתוקה. כן, ברוב  במקרים ביישנות נובעת מחוסר ביטחון. אני חושבת שהתרגיל שאבא שלך נתן לך נפלא, את צריכה לעשות אותו שוב. ברגע שאת מעלה לעצמך את הביטחון, עדיין ניתן להוריד אותו. ז"א שאת יכולה עכשיו במשך חודש להרגיש הכי מלאת ביטחון, הכי לא ביישנית, אבל פתאום יגיד מישהו ויאמר לך משהו על איך שאת מתלבשת, ואז באותו רגע – כל הביטחון ירד ל-0. ביטחון זה דבר שצריך לעבוד עליו ולפתח אותו. את צריכה לקבל אותו גם מהבית, מההורים. ברגע שאנשים תומכים בך, אז את מרגישה יותר טובה, יותר גדולה. זה טבעי שאת תתביישי ליד בנים, את לא כתבת את הגיל שלך, אבל אני מניחה שאת בת 14-18 ככה?
בגיל הזה הרבה בנות מתביישות מבנים וזה לא קשור לביטחון עצמי. לי לדוגמא, יש ה-מ-ו-ן ביטחון עצמי, פשוט המון, אבל גם לי לפעמים קורה כשאני מדברת עם מישהו שקצת משפיט אותי בעיניים או קצת בוחן אותי, והוא גם נראה טוב ומושך, אז אני פתאום מסמיקה, נהיית אדומה, אולי אפילו מתרגשת קצת. זה טבעי לגמרי ולא קשור לביטחון... השאלה היא אם זה תמיד קורה לך. אם את יודעת שאת מדהימה ויפה, מצחיקה וכחמה, אני לא חושבת שהבעיה נמצאת כאן. אני חושבת שלמרות שאת מעריכה את עצמך נכון, את עדיין נוטה לפחד ממחשבות של אחרים. "וואי, למה היא מסתכלת עליי ככה?", "בטח הוא חושב שהחצאית הזאת מכוערת", "בטח היא חושבת שאני נראית שמנה בג'ינס הזה. אני נראית שמנה בג'ינס הזה?", לדברים כאלה אני מתכוונת. את צריכה להבין שקודם כל את קובעת, אם לדעתך מה שאת עושה הוא בסדר, אז זה בסדר. אם בא לך לפעמים לצחוק בקול רם, לצעוק או לעשות כל דבר אחר – תעשי את זה, כי בא לך וכי את מחליטה. באמת שאין מה להתבייש מאחרים. את נשמעת כמו מישהי שמאוד בטוחה בעצמה, אני צודקת? אם כן, אז אני לא חושבת שהבעיה כאן גדולה, את פשוט צריכה יותר להיפתח.

-

ללא שם:
קורל, אני צריכה עצה מה לעשות, יש לי ידיד ובזמן האחרון התחלנו להתקרב ונהינו ידידים טובים והיה איזה שבועיים שהייתי דלוקה עליו והוא עליי, אבל ירד לי ממנו ואז הכרתי מישהי לא מהאזור שלי ממש חמודה והסתבר שגם הוא מכיר אותה והיא היתה בקטע שלו וסידרתי בניהם הם היו ביחד חודשיים והם ממש אהבו אחד את השני, עד שהוא נפרד ממנה. מאז אני והיא ממש התקרבנו ונהינו חברות טובות, עזרתי לה להתגבר עליו והכל כי היא ממש נפגעה ממנו... זה קרה לפני שבועיים, ולפני כמה ימים הוא אמר לי שהוא אוהב מישהי חדשה אז שאלתי אותו מי הוא אמר שהוא לא אומר אבל שהיא תהיה חברה שלו תוך שבוע. אז היום אמורה להיות יציאה ובבית הספר דיברנו והוא אמר לי היום אני ידבר עם הילדה הזאת, ואז הוא שאל אותי עם אני יוצאת אמרתי לו שאולי אז הוא אמר לי אם לא תצאי זה לא יקרה והוא כל היום נתן לי סימנים שזאת אני והוא ביקש מחברה שלי להביא אותי היום ליציאה. אני לא יודעת מה לעשות, לא נראה לי שאני מרגישה אליו משהו אבל החברה הקודמת שלו חברה טובה שלי, ולפני חודש שהיה בינו לבין חברה אחרת שלי משהו באחת היציאות, הם נמרחו קצת אחד על השני אז שניהם רבו... ואני לא רוצה לריב איתה גם בגלל זה כי היא עדין פגועה ממנו וגם עם אני לא יספר לה אז הוא יספר לה.

תשובה:
אני מתארת לעצמי שכבר נפגשתם, אז הייתי שמחה אם תעדכני אותי. אני חושבת שעדיף שתספרי לה על כל העניין הזה כדי שהיא לא תיפגע, וגם אם את לא מרגישה אליו משהו, אין סיבה שתהיי איתו ככה סתם.
אני חושבת שהוא באמת התכוון אלייך, זה מאוד שקוף. טוב, אין לי מה לענות כי זה כבר קרה, אז אני באמת אשמח אם תכתבי לי מה היה בסוף ונראה איך נמשיך מכאן, אם את עדיין צריכה עזרה.

-

בלי שם:] :
קרה לי דבר מאוד מבלבל ועשיתי הכל אבל שום דבר לא עוזר:
היו לי שתי חברות מאוד טובות. והיה לי גם חבר [נקרא לו אור], אחת מהן אהבה את חבר שלי כשהיינו ביחד, ואז שאלתי אותה למה היא לא אמרה לי לפני שהיינו ביחד אז היא אמרה שלא היה לה נעים ובלה בלה בלה...
ואז אחרי שבוע היא באה ביציאה שהיא אוהבת את [לצורך העניין נקרא לו גיא]... ואני לא האמנתי לה. היינו בטיול והיא בכתה בגלל שהוא לא מתייחס אליה וכל הערב בטיול [של יומיים] אני הייתי איתה ועודדתי אותה וזה... ואז כשאני וחבר שלי נפרדנו אז אמרתי לה אחרי יומיים באסמס "תקשיבי אני ואור נפרדנו... את יכולה להיות איתו". ואז בבית הספר היא קראה לי ולעוד חברה ואמרה לנו "תקשיבו אני לא אוהבת את אור, את יודעת את מי אני אוהבת, את גיא". ואז אמרתי לה שאני יודעת שהיא לא אוהבת את גיא, אז היא אמרה "תקשיבי אני אוהבת אותו ואם מישהי אוהבת את אור [החבר לשעבר] זאת שקד [החברה השנייה הטובה שלי]" ואז אני אמרתי לה "זה לא נשמע לי הגיוני כ"כ" ואז היא אמרה שהם ישבו ביחד במחשבים וכל דבר ששקד אמרה אור נקרע מצחוק וכל דבר שאור אמר שקד נקרעה מצחוק ושהם היו נראים כאילו הם ממש אוהבים אחת את השניה... וכל מיני דברים כאלו...
ואז אני אמרתי שזה עדיין נשמע קצת מוזר, אבל אם זה נכון זה יכול להסתדר לי בראש כי שקד ממש התרחקה ממני בזמן האחרון... ואז החברה שסיפרה לי את כל זה הלכה עם שקד ואמרה לה "אני ו[אני] חושבות שאת אוהבת את אור..." ואני בכלל לא אמרתי את זה! אמרתי שזה נשמע לי לא הגיוני אבל אם זה נכון...
ואז שקד ממש כעסה עליי ואמרה שאני לא בוטחת בה והיא עכשיו בריב איתי.
ואתמול יצאתי מהשירותים ופתאום אני רואה את החברה שסיפרה לי הכל מדברת עם שקד ומתחילה להמציא שאמרתי לה ששקד אוהבת את אור וכל מיני דברים וממש נעלבתי שהיא ככה מסכסכת.
אבל ניסיתי לדבר עם שקד והיא צעקה ליד כולם "אל תתקרבי אליי יא חתיכת מגעילה ולה נראה לך שאני אתקרב למכוער הזה [לאור]" וככה היא המשיכה לצעוק ולייבש אותי ליד כולם וכל הבנים שהיו שם התחילו לצעוק "וווואווו" וכל מיני צעקות כאלו את יודעת.
מה אני לעזאזל עושה?

תשובה:
קודם כל, יש לך שתי חברות... קצת מוזרות. אני בטוחה שאני לא מחדשת לך שום דבר. שקד יכלה לבוא אלייך כמו אחת בוגרת ולהגיד לך "תראי, שמעתי שאת חושבת שאני אוהבת את אור, אז רק שתדעי שאני לא, וזה סתם שטויות. למה חשבת את זה?", או משהו כזה... אבל איך שהיא צעקה... זה פשוט מגעיל. יכול להיות שגם היא נפגעה שחשבת את זה, יכול להיות שזה נכון, אבל אני לא יודעת, היא לא צריכה לצעוק ככה. אין כל כך מה לייעץ כאן, אני חושבת שאת פשוט צריכה לקחת את שתיהן לשיחה ולהבהיר הכל. להבהיר לשקד שאת לא אמרת דבר כזה, שהחברה השניה היא זאת שחשבה ככה ובאה לספר לך את כל זה. תסבירי גם לחברה השניה שזה כבר לא משנה לך את מי היא אוהבת, שכל אחת מהן תעשה מה שטוב לה. ורק שתדעי... אם אחת מהן כן הולכת והופכת להיות חברה שלו, בזמן שהיא חברה שלך – היא לא חברה באמת.

-

ללא שם:
לאבריל שלום,
נחמד מאוד לקרוא בבלוג שלך-מעביר את הזמן ונעים מאוד. אהבתי במיוחד את הפוסט על "מה חייב להיות בארון" D:
בכל מקרה,הייתי שמחה מאוד מאוד לקבל עצה ממך.
אני בת 14 , ויש לי חבר בן 15 וחצי. ואנחנו מאוד מאוהבים ומאושרים וכאלו,אבל יש בעיה קטנה. הוא לא בארץ. הוא נמצא בחול. אנחנו מתקשרים דרך האינטרנט, המצלמה, אימייל, הכל. אפילו מכתבים. אנחנו עושים הכל כדי שהחברות שלנו תצליח, כי באפריל הקרוב-הוא סוף סוף מגיע לכאן, לישראל. (לשבועיים).
עכשיו השאלה שלי אליך היא: אני עושה את הדבר הנכון? זה לא טיפשי להתאהב במישהו שנמצא מרחק של קילומטרים ממך? אבל אנחנו כל כך מאוהבים, בחיים לא נבגוד אחד בשני. ואני אומרת לך את זה בתמימות-עברנו דברים קשים, ואם החזקנו 8 חודשים אז למה שלא נחזיק לנצח? בעיניי הגעגועים והציפיה מחזקים את הריגוש והאהבה. אני עושה את הדבר הנכון? זה בסדר? מה דעתך, עליי להיפרד ממנו כי הוא רחוק ממני או שאני צריכה לזרום עם הזרם וראות מה קורה? הוא לא יבגוד בי בוודאות. מבטיחה לך. מה את היית עושה במקומי? ממשיכה או לא? זה קצת מביך אותי, שאני בקשר רומנטי עם אדם שנמצא מחוץ לארץ.
בבקשה,תעזרי.

תשובה:
את שכחת לציין משהו מאוד חשוב וזה אם אתם הכרת בארץ או שהכרתם באינטרנט. אני חושבת מצד אחד שזה מאוד יפה להחזיק ככה קשר, אני בטוחה שברגע שהוא יגיע לארץ אתם ממש תהנו, זה יהיה אושר גדול בשביל שניכם, אבל מצד שני... זה מרגיש לי קצת כמו לבזבז את השנים הכי חשובות על מישהו שלא נמצא בארץ. אני אתן לך דוגמא של ידיד מאוד טוב שלי. יש לו מישהי שהם בקשר כבר כמה חודשים, היא מישראל. הוא אומנם ישראלי, אבל נמצא המון המון המון בחו"ל (לונדון). כל החיים שלו שם (לימודים, עבודה וכבר חברים והכל). הם בני 20+ אגב. הם מצליחים לתחזק את הקשר הזה טוב מאוד, הוא מגיע לכאן פעם בכמה זמן, היא טסה אליו כבר פעמיים. מה שאני מנסה להגיד כאן, שככה עוד אפשר להחזיק את הקשר. אבל אתם לא רואים ב-כ-ל-ל אחד את השני, שזה מאוד מאוד קשה. זה באמת כייף לך לדעת שאומנם יש לך חבר, אבל את לא יכולה לראות אותו במציאות? זה פשוט נראה לי דבר מאוד קשה להיות נאמנה למישהו שנמצא כל כך רחוק ממך, שאת נפגשת איתו פעם בשנה... וזה לא שאתם יותר גדולים, שאתם יכולים פעם באיזה חודשיים-שלושה לטוס אחד אל השניה... אני חושבת שאת פשוט צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב אם זה מה שאת באמת רוצה. אם את מסוגלת ככה להמשיך את הקשר. אם זה נראה לך אפשרי להיות בלעדיו בימי הולדת, חגים, חופשות, אם את מסוגלת להמשיך את הקשר למרות שאת לא יכולה לחבק אותו, להצטלם איתו, לבלות איתו... אם כן, אז באמת, כל הכבוד לך שאת כזאת חזקה. אבל שוב, נגיד ואם אתם תמשיכו להיות חברים ככה כמה שנים, לדעתי זה פשוט בזבוז. ואני אומרת לך את זה באמת בלב כואב... הרי את לא תתחתני איתו, אז למה לבזבז את השנים הכי חשובות על מישהו שאת לא יכולה... באמת להיות חברה שלו?
-
דיאנה:
חח, עוזרת את בעצות (:
אני חושבת שגם אני, אנה אלייך את הבעיה שלי. הבעיה העיקרית שלי. הבעיה שיותר מכל, מתסבכת אותי בזמן האחרון:
אני בת 15, וכבר בגיל הזה הספקתי לאבד את בתוליי [בגיל 14], להתמכר לסיגריות, לאלכוהול, ואפילו לסמים [ולא רק קלים]. לאחר תקופה מסוימת שככה חייתי בה, נסגרתי במוסד לנוער בעייתי. ששם, הייתי בערך כחצי שנה... ללא זכויות, אפשרות לפגוש מישהו, לדבר עם מישהו או לצאת בכלל. לא עברתי שם את התקופה בהצלחה או משהו, הכירו אותי מבין האנשים היותר בעיתיים. ומסלולי כבר היה לכיוון צופייה, כמעט מסילה אפילו [אני בטוחה שאת מבינה במה מדובר]. בסופו של דבר, נמאס לי מהכל. ופשוט ברחתי משם.
כרגע אני בחוץ כבר חודשיים.. כשאף אחד לא יודע מה איתי. אני לא גרה עם המשפחה, אז אין שום אפשרות לאתר אותי. אבל.. המשטרה די מחפשת אותי... מאז שיצאתי, נכון לעכשיו, המקסימום שלי הוא בירה בימי שישי. והעישון, כמובן. שאיתו קשה להפסיק. ופשוט.. לא יודעת.. קשה לי לחיות ככה. להרתע בכל פעם שאני שומעת סירנה של ניידת, לפחד ללכת בצורה חופשית ברחובות... נכון, עברתי על החוק. זה לא בסדר. הפרתי צו בית משפט. אבל אני פשוט... לא יכולתי להשאר שם יותר. קשה להסביר את זה. רוב החברים שלי סגורים, גם כן, אז גם הסביבה הנוכחית שלי לא טובה לי במיוחד. אז כאן הדילמה - מה לעשות הלאה? להמשיך לחיות ככה עד שיפוג הצו ואז לנסות לסדר משהו עם עורך דין? או פשוט.. ללכת להסגיר את עצמי עכשיו, ולהסגר בתקופה מסויימת במוסד נעול, ואז להשתחרר ולהמשיך לחיות בלי לאכול סרט על כל דבר.
זה באמת דבר שהייתי שמחה לקבל עליו את דעתך, תועלי לעזור לי בזה - או לא.
תודה לך מראש, מקווה שתוכלי לעזור לי באמת (:

תשובה:
יש לי הרבה הרבה מה לענות לך, בקשר הכל. אבל אני לא יכולה לעשות את כל זה עד שאת לא תהיי בסדר.יש לי רק שתי מילים להגיד לך: תחזרי הביתה. והכי מהר שאת יכולה. את מקצרת להורים שלך את החיים במה שאת עושה. איפה את נמצאת עכשיו? איך יש לך בכלל גישה למחשב? יש כאן הרבה שאלות פתוחות שהייתי שמחה אם תעני לי עליהן. בכל מקרה, לפני הכל – תחזרי הביתה.
-

מילי:

היי אבריל. רציתי להגיד לך לפני השאלה שלי שאני פשוט מתה על הבלוג שלך ושבאתי אלייך כי ראיתי שהעצות שלך מעולות.
אז ככה יש לי בעיה. אני כל הזמן מסתובבת עם אנשים שאינם מתאימים לי הכוונה לערסים ופאקצות וכאלו, כשאני בעצם איך להגיד את זה... סוג של פריקית. אני ממש רוצה להתחבר לאנשים בסגנון שלי ותאמיני לי יש אני אפילו יודעת מי הם הבעיה היא שאין לי מושג איך להתחבר אלהם ,כי הם לא לומדים איתי או משו כזה מה שעושה את זה עוד יותר קשה.מה לעשות?

תשובה:
קודם כל תודה רבה. אם הם לא מתאימים לך, למה את מסתובב איתך? תראי, אני בעד שלא משנה מה את, תסתובבי עם כולם. אל תסגרי את עצמך אף פעם בתוך קבוצה מסוימת של אנשים, זה באמת לא טוב. זו לא בעיה למצוא אנשים שהם מהסוג שלך, את אפילו יכולה לחפש כאן, באינטרנט, אני בטוחה שתמצאי. אבל אני באמת באמת חושבת שלא כדאי לך להתרחק מהחברים שיש לך עכשיו.

-
ללא שם:
יש לי בעיה ואני נורא מבולבלת. אני מאוד רוצה לעבור בית ספר, כי פשוט נימאס לי מהשכבה שלי. נמאס לי מההתנהגות שלהם והיחס שלהם כלפי, פשוט אין לי כוח למלחמות איתם וריבים. הבעיה היא שאני לא רוצה לעזוב חברה טובה שלי. אני לא יודעת מה לעשות, חברה טובה מאשר להיות יותר... מאושרת?
אשמח לעצה :)

תשובה:
אם היא חברה טובה שלך, אתן תישארו חברות גם אם תעברי בית ספר. אם את מרגישה שבאמת את לא יכולה להמשיך ככה, אז אני ממש מציעה לך לעבור לבית ספר אחר. זו הזדמנות להכיר חברים חדש, להיכנס ולהתחיל הכל מהתחלה, עם אנשים שלא מכירים אותך, פשוט לפתוח דף חדש. אבל למה את לא מסתדרת עם אלו שבשכבה שלך? אם זו בעיה שכדאי לפתור, אז אני באמת מציעה לך לנסות לפתור את זה, כי כמו שאת יודעת, לעבור בית ספר זה אולי כייף והכל, אבל זה לא תמיד קל, לפחות בהתחלה.

תוכניות לימים הקרובים?
עוד מעט אני הולכת לשכנה שלנו, אנחנו מוזמנים אליה והיא עושה את חג המולד, זה בהחלט נחמד להכיר עוד דברים ועוד חגים מאשר החגים שלנו, של היהודים.

דיברתי מקודם עם שי, מנהל החנות שבה עבדתי, סתם הביא לי עצבים.
מחר, יום חמישי, אני אברר משהו בקשר לעבודה אחרת שהציעו לי ונדלקתי עליה, משהו בתחום הרפואה.  שברור שזה מעניין אותי יותר מכל חנות שקיימת בעולם, אבל שם אני צריכה להתחייב לתקופת זמן מסוימת, ועכשיו כשהעניין עם הצבא עוד לא סגור, אין לי מושג מה הולך להיות...

ועכשיו אני רוצה לעבור לנושא שמאוד רגיש אצלי... מי שקורא כאן קבוע או מכיר אותי יודע שדוד שלי נפטר ממחלת הסרטן, סרטן נדיר, לפני ארבע שנים. אתמול מלאו ארבע שנים למותו ואני מרגישה קצת צורך לפרוק... זה מצחיק אותי, כי אני כותבת כאן וזה באינטרנט, וכולם קוראים והוא למעלה, מעניין אם הוא גם קורא את זה.



(גם שיר שאני מאוד אוהבת...)

כבר ארבע שנים שאתה לא כאן. את אמת? זה עדיין לא נקלט. לפעמים אני אוהבת את הסיפורים של אמא
על איך שהייתם קטנים והיית עושה שטויות, ילד חנון ומופרע בו זמנית ולפעמים כשאני יושבת בסלון
אני מנסה להיזכר באותו הטון, באותה צורת הדיבור שלך, מנסה לדמיין אותך... יושב איתנו בארוחת הערב, מביט אל הטלוויזיה וצוחק. וכל החיוכים האלה, המבטים, העיניים, אתה... זה פשוט לא יוצא לי מהראש. אולי כי הייתה קטנה, אולי כי לא הבנתי, אולי כי אני מרגישה שההתנהגות שלי לא הייתה מספיק טובה, אבל אני לא מאשימה את עצמי, אני רק כואבת שלא יצא לי להכיר אותך יותר.
אתה בטח תשמח לגלות שאני חולמת עליך בערך שלוש פעמים בשבוע. בכל החלומות שלי אתה נראה בריא, איש מלא, כמו פעם, לפני המחלה הארורה הזאת. בכל החלומות יש לך את אותו שיער שחור מתולתל ואת אותו חיוך ענקי. בכל החלומות אתה לובש את הבגדים שאני כל כך מכירה, החולצות המכופתרות שמוכנסות בקפידה לתוך המכנסיים. בכל החלומות אתה נראה שמח, מאושר. וכשקרני השמש מלטפות אותי ואני מתעוררת... בחצי הדקה הראשונה אני מחייכת, אני מרגישה כאילו התמלא לי חור בלב, כאילו הכל טוב עכשיו, הכל שלם, אני לא יודעת כל כך איך להסביר את זה ואולי גם כל מי שיקרא את זה לא יבין בכלל, אבל אני מדברת על מן תחושה כזאת שממלאת אותי מבפנים, מן פרפרים כאלה בבטן, שמחה אושר. ואז... ואז אני קולטת שזה היה חלום, וכל הלהבה שבוערת בי הופכת לעשן וכאילו הכל נעלם, בדרך כלל מתחילות לרדת לי דמעות, אבל אני עוצרת את עצמי, כי אני יודעת שזה לא מה שהיית רוצה לראות מלמעלה. ובמקום אותו איש שמח ומלא, במקום אותו איש מאושר, התמונה מתחלפת לאותה תמונה בבית החולים, כשאתה חושב, רזה באיזה שלושים או יותר קילוגרם, עם פנים... עצובות ו... ואני בקושי יכולה לכתוב את זה כי הנה, אני שוב מתחילה לבכות. ואני שוב מנסה לעצור את עצמי. אני משכנעת את עצמי שמה שאני חולמת עליך הוא נכון, שאתה באמת נמצא איתנו בכל דקה ומלווה אותנו כל הזמן, אני משכנעת את עצמי שמה שאני חולמת עליך כל הזמן הוא נכון, שאתה באמת מאושר שם למעלה, שאתה נח וטוב לך. אני מודה לאלוהים שהוא נותן לי את ההזמנות הזאת לראות אותך כל פעם בחלומות, זה בהחלט משמח, מעודד ונותן לי כח להמשיך, ואני כל כך מקווה שתמשיך להופיע לי בחלומות. כשאני מספרת למשפחה שלי שאני חולמת עליך, הם אומרים לי שהם מקנאים בי, שגם הם רוצים לראות אותך. ועל דלת הכניסה יש תמונה שלך, תמונה שאני צילמתי, עוד לפני שהמחלה התחילה. אתה ישבת על המיטה בחדר שלי ואני כל כך התלהבתי מהמצלמה החדשה שמיד צילמתי. אין לי עוד מה לכתוב, ז"א יש לי המון מה לכתוב, אבל... אני לא יודעת איך לבטא את זה. מספיק לי לשכב במיטה בעיניים עצומות ולדמיין אותך, לדמיין כשאתה איתנו. קשה לי ללכת לבית הקברות... כי... כי לראות את המצבה הזאת וכל האזור המגעיל הזה ורק לדמיין שאתה נמצא שם מתחת לאדמה, זה כואב לי, זה משגע אותי וזו התחושה הכי מגעילה שהרגשתי אי פעם. נו, הנה, שוב הברזים נפתחים ואני כל כך לא רוצה לבכות עכשיו. אני עדיין נזכרת איך סיפרו לי שאתה לא איתנו יותר, ואני כמו מטומטמת ערב לפני ניתקתי את הפלאפון כי לא הפסיקו להציק לי ולחפור לי בצלצולים... כזאת מפגרת! ואני הייתי בשוק בהתחלה ולא עיכלתי, אני לא הבנתי... אפילו לא בכיתי בהתחלה. אתה ידוע מתי הבנתי את הכל? יום אחד הייתי לבד בבית הגדול החדש, שעברנו לשם במיוחד בשבילך, אתה זוכר? היית אמור לעבור איתנו. עברנו לשם כי בקומה הראשונה היה חדר גדול, הפתח היה מספיק גדול כדי שתוכל לעבור שם עם כיסא הגלגלים שלך בלי בעיה, והיה לך שם מקלחת ושירותים, ככה שהכל יהיה נוח. ואתה הלכת לנו עוד לפני שהספקת לעבור. באותו יום, זה היה חודש אחרי שהלכת, ישבתי לבד בסלון ופתאום קמתי עלבר החדר שלך, כל הדברים כבר היו מסודרים, המיטה, הבגדים בארון, הדברים שלך... אני פתחתי את הדלת ושאלתי "אתה צריך משהו?", ואז... אז ראיתי את החדר ריק, הבנתי שאתה באמת לא איתנו. אני זוכרת שפרצתי בבכי וזה היה נוראי. אני רוצה שתמשיך לשמור עליי מלמעלה, על כולנו. תמשיך להיות שמח ולהיות גאה בי, בכולנו. אתה כל כך יקר ואני לא אשכח אותך בחיים. זה קשה לכולנו, אבל אתה לא צריך להיות עצוב כשאתה רואה אותי בוכה אל תוך הכרית, או את אבא עם המבט המיואש, או את אמא מנגבת את הדמעות, אתה צריך להיות שמח שאנחנו זוכרים אותך, שאנחנו בחיים לא נשכח אותך. אנחנו... כולנו אוהבים אותך.

שיהיה לכם אחלה ערב וכמובן... Happy new year!
אוהבת המון,
אברילוש.