יומנה של נערה

לא כתבתי כאן למעלה מחצי שנה... לא נראה לי באמת שהייתה תקופה כל כך ארוכה שלא כתבתי כאן. בדרך כלל אם לא הייתי כותבת כאן שבוע, או יותר, זה בדרך כלל היה בגלל שהיה לי קצת לחץ בלימודים או בצבא, שלא היה לי כח או שאפילו לא היה לי על מה לכתוב. בשבעת החודשים האחרונים היה לי יותר מדי מה לכתוב. אין יום שלא רציתי לשבת ולכתוב, לפרוק את הכל, העיקר להוציא את זה החוצה. אבל משום מה, בכל פעם שהתיישבתי מול המחשב, החלטתי שלא לכתוב. למה לא כתבתי כאן שבעה חודשים בערך? אתם בטח תהיו מופתעים (הכוונה למי שקרא כאן באופן קבוע), אבל יצאתי לקורס קצינים.

הזמן שלפני והכנה לקצונה

האמת שעוד מלפני הצבא היה ברור לי שאני רוצה שהשירות שלי אכן יהיה שירות משמעותי ומספק, אך כשהתגייסתי, כמו שרובכם יודעים, התוכניות לא הלכו כפי שתכננתי אותם. היה לי בהתחלה מאוד לא טוב בצבא, אפילו לא רציתי להמשיך, לא היה לי חשק לשום דבר, המוטיבציה שלי ירדה ל-0, אפילו היו רגעים שאמרתי לעצמי שאיך בכלל יכולתי לחשוב על לצאת לקצונה ולחתום קבע בצבא, שאני לא יודעת איך אני בכלל מתכוונת לסיים את השבוע הזה. לאחר שלושה חודשים בתפקיד הראשון, שלא אהבתי ולא הרגשתי סיפוק, עברתי לתפקיד אחר, בסיס אחר, הכל שונה. הגעתי בהתחלה עם הרגשות מאוד שליליות, כי באמת שלא חשבתי שמשהו הולך להשתנות. חשבתי שבטח אני אסבול יותר. לאט לאט, בתפקיד החדש, הבנתי שלא הכל אותו דבר בצבא. הבנתי שעד שאתה לא באמת תילחם על הדבריםשאתה רוצה, אתה לא תשיג את מה שאתה רוצה. אף אחד אחר לא ילחם בשבילך. זכיתי למפקד מדהים, שבאמת... אני לא יודעת אפילו איך לתאר אותו. אני יודעת שהרבה אנשים אומרים שהיה להם מפקד טוב וכל מיני דברים כאלה, ואני אחת שלא נוטה להגיד דברים כאלה על אנשים, אבל באמת שהמפקד שלי היה משהו מיוחד. לא האמנתי שקיים קצין כזה בצה"ל ובזכותו שיניתי את הדעה שלי על הכל. הכרתי מפקד שמלבד העובדה שרמת המקצועיות שלו גבוהה מאוד, הדרך בה הוא מתנהג ומתייחס לחיילים ולקצינים שלו, יחסי האנוש שלו, הם משהו שלא ראיתי בצבא לפני. זה היה בשבילי מאוד מוזר פתאום לקום בבוקר עם חיוך, עם רצון ללבוש את המדים (ולשם שינוי להרגיש גאווה כשאני לובשת אותם), לנסוע לבסיס ולעשות דברים שמאוד עניינו אותי, לקבל הערכה על הדברים שאני עושה, ללמוד המון מהמפקדים שלי, להתפתח ולפרוח. התחלתי להתאהב בצבא מחדש וגם הבנתי שמלבד שחייב להיות כח רצון אדיר לכל אחד שרוצה לעשות משהו מסוים בצבא, אתה צריך גם להבין את המערכת הצבאית. כי עד שלא תבין אותה, אתה לא תוכל להסתדר איתה ולחיות בתוכה מבלי להיות מדוכדך או מתוסכל. אז עם הזמן הבנתי יותר ויותר את המערכת הצבאית, את מה שמצפים ממני ואת מה שאני מצפה מאחרים. מה צריך לעשות ולמה עושים את כל הדברים האלה. ולפעמים דברים שנראים חסרי הגיון בעליל, פתאום אתה מבין שכן יש להם משמעות ושאף אחד לא עושה סתם דברים. התפקיד והבסיס האלו פתחו בעיניי עולם חדש, עולם שבו כן מותר לך לדבר עם אנשים בדרגות הרבה יותר גבוהות משלך, עולם שבו ככל שאתה תעבוד יותר טוב ותשקיע יותר, אתה תקבל יותר דברים ויעריכו אותך יותר. פתאום אכפת לאנשים מי אתה ומה אתה, וכל זה בא ביחד עם האכפתיות שלי. מבן אדם שהוא פחות אכפתי למה שקורה בצבא, לסובבים אותו במערכת הצבאית, לדברים ששייכים לצה"ל, הפכתי לבן אדם אכפתי, בן אדם שתמיד רוצה לדעת עוד, שמתעניין, שדואג שהדברים אכן יקרו וילכו כמו שצריך. הרצון שלי לצאת לקצונה רק גדל וגדל. כשרק הגעתי לתפקיד הזה קיבלתי זימון לכנס קצונה עקב כך שנמצאתי מתאימה למסלול בעקבות הנתונים שלי ועוד כמה דברים. בהתחלה (זה היה ממש כשהגעתי לבסיס החדש ועוד עדיין הייתי בהרגשה רעה לגבי הצבא) לא הייתי סגורה על זה כל כך, אבל הלכתי לשם, עם עוד חברה שקיבלה את הזימון. כשהגענו לשם אומנם דיברו איתנו על תפקידים שפחות מעניינים אותי (לא קשורים לחטיבה שלי ולמה שאני עושה בצבא), הרגשתי שאני כן רוצה להיות שם. כן רוצה להיות קצינה וכן רוצה להיות מפקדת בצבא. בסוף הכנס, שבו הסבירו על כל התהליך, על התפקידים ועוד, היינו צריכים למלא איזשהו טופס שבו שואלים אותך עד כמה אתה רוצה לצאת לקצונה מ-0 עד איזשהו מספר... אם אתה מסמן 0 – זה בעצם נקרא לחתום ויתור. אם אתה מסמן יותר, ייתכן ויזמנו אותך להמשך התהליך. סימנתי את המספר הגבוה ביותר. חברה שלי חתמה ויתור באותו יום, ולמרות שהיא אמרה משפט שהוא יכול להיות די מגרה בעיניי אחרים ("כשאת תיכנסי לקבע, אני כבר אהיה בטיול בארגנטינה"), זה היה בדיוק המשפט שגרם לי לחשוב. למה צריך כל כך למהר? מה כל כך מיוחד באזרחות, שאני צריכה למהר עד כדי כך להשתחרר מהצבא? מה, אנשים בקבע (וברגע זה מדובר בסך הכל על שנה אחת נוספת) לא טסים לחו"ל? הם לא מטיילים? הם לא נהנים מהחיים?ועוד איך שכן! למה לא לנסות להתמודד עם האתגר הזה, של המערכת הצבאית, של התפקידים המאתגרים בצבא, של השינויים, של להיות בסביבה שונה ולדעתי, אפילו קשה יותר, מאשר להיות באזרחות? החיים לא יברחו לשום מקום. למה לא להשקיע זמן ולפתח את עצמי? למה לא להמשיך ולתרום עוד קצת לצבא, למדינה שנתנה לי הכל במשך 18 שנה? עברו כמה חודשים מאז הכנס הזה ואז זומנתי לשיחה שהיא בעצם חלק מתהליך המיון לקצונה. התפקיד שהוצע שם היה תפקיד שלא עניין אותי כל כך, תפקיד שלא קשור לחטיבה ממנה אני באה. בכל זאת הלכתי והייתי הכי אמיתית וטובה שיכולתי להיות, אך בסוף אמרתי להם שאני מעוניינת לצאת לקצונה מסוג אחר ולחזור לחטיבה שלי. לצאת לקורס קצינים מהחטיבה שלי, לא היה כל כך פשוט עבורי. במיוחד שהיו די הרבה שרצו בהתחלה, במיוחד כי לא עברתי קורס יסוד, ששאר החיילים בחטיבה עברו אותו (ולכן יש להם סיכוי יותר גבוה לחזור לחטיבה בתור קצינים, שזה בעצם מה שרציתי). הייתה לי שיחה עם המפקד שלי ולא הפסקתי להציק לו על זה, הוא מצדו כן נלחם על זה ודאג שבסופו של דבר אני כן אגיע לשיחה עם מפקד המחלקה שלנו, שהוא זה שמחליט את מי להוציא למבדקים (מבדקי קצונה (מבחנים), שבהם מחליטים האם אתה תצא לקורס או לא). אני יודעת שאולי מבחינתו זה היה דבר מובן מאליו, או לא יודעת מה, אבל אני מצדי כל כך הערכתי את התמיכה שלו והעזרה שלו בכל התהליך. הוא כתב לי חוות דעת, שאותה העברתי למפקד המחלקה. חוות הדעת שהוא כתב לי הייתה טובה ואמיתית, ושוב, הערכתי את כל ההשקעה שלו בדבר. הגעתי לשיחה עם מפקד המחלקה שלנו, בה אמרתי שאני מאוד רוצה לצאת לקורס וכמובן לחזור בחזרה לחטיבה, ובמיוחד למחלקה שלי. הוא הודיע לי שאני כן אצא למבדקים. בפעם הראשונה כשהגעתי להיבחן, לא נכנסתי כי היו המון אנשים אז קבעו לי תאריך חדש לאמצע נובמבר. לילה לפני ישנתי בבסיס, קמתי מוקדם בבוקר ובשעה 6 כבר הייתי בתחנת האוטובוס ליד הבסיס. אין לכם מושג כמה פחדתי. האם אני אצליח לעבור את זה? טוב, נו, זה רק מבדקים, בטח סתם מבחנים... אבל מצד שני, אולי אני לא אעבור? ואז אני לא אצא לקורס. מלא מחשבות הציפו אותי בזמן הנסיעה לבסיס בו נערכים המבדקים. הגעתי קצת לפני הזמן אז קניתי לי שוקו בסוג של קפיטריה בבסיס הזה, וברקע התנגן לו השיר הזה:

לא הייתי רגועה לרגע אחד. סוף סוף המבדקים התחילו, שאלונים ארוכים במחשב, כל מיני סיטואציות, כל מיני שאלות שבוחנות את האישיות שלך, את האופי שלך, את האמינות שלך, את הערכים שלך, את כל החיים שלך... לאחר מכן הייתה שיחה עם פסיכולוגית, שהיא זו שבעצם עוברת על כל מה שכתבת (במשך כמה שעות!) וביחד עם השיחה איתה, קובעת לך ציון, שאותו אתה כמובן לא מקבל במקום. הסתיימה השיחה ואני לא ידעתי מה לחשוב, מצד אחד הרגשתי שהלך טוב ומצד שני עדיין חששתי. הרי אף פעם אי אפשר באמת לדעת. היום הזה הסתיים בסביבות ארבע אחר הצהריים וחרתי לבסיס, כי הייתה לי איזו פגישה. בדרך אמא התקשרה ושיקרתי לה שהייתי באיה משהו שקשור לצבא, ולא קשור לקצונה. זה הזמן לספר שלא סיפרתי בכלל למשפחה שלי על כל התהליך. הם אומנם ידעו שאני רוצה לצאת לקצונה, וסיפרתי להם שבהתחלה אין לי כל כך סיכוי (בגלל שהרבה רוצים ובגלל שלא עברתי קורס). ידעתי שאם אני אספר להם שהתחלתי תהליך של מיונים לקורס קצינים, הם יתחילו ישר להתלהב ולהעלות לי את הציפיות, מה שלא רציתי כי פחדתי שאם אני אפול באיזשהו שלב, ולא אוכל לצאת לקורס, אני אאכזב אותם וגם את עצמי, בגלל שהם היו מעלים לי את הציפיות. זה היה ממש קשה לשמור את זה בסוד, במיוחד שרוצים לשתף את ההורים בכל התהליך, בכל החששות, ההתרגשות, הפחדים, בכל המחשבות... מאזהמבדקים בכל יום הייתי שואלת את השלישה ואת המפקד שלי האם כבר הגיעו הציונים של המבדקים, האם עברתי אותם והאם אני יוצאת לקורס. לאחר כמה ימים כששאלתי את השלישה שלי, היא הגיבה ב"כן, יש לי את הציון", אבל היא לא יכלה להגיד לי עד שהיא לא מדברת עם המפקד שלי. לאחר שהיא דיברה איתו הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שכן עברתי את המבדקים, אך זה עדיין לא בטוח שאני אצא, כי אם האחרים מהחטיבה קיבלו ציונים יותר גבוהים משלי, אז אני לא אצא. (היו לנו מספר הקצאות, זאת אומרת, מספר מסוים של אנשים אותם ניתן להוציא לקורס, ולכן יוציאו את אלה שהכי חושבים שמגיע להם לצאת, מבחינת ציונים ועוד כמה דברים). הימים הבאים עברו כמו נצח, כל הזמן כבר רציתי לספר את זה, לחלוק את זה עם מישהו, אבל פשוט לא יכולתי! זה שיגע אותי לגמרי! מי שכן ידע היו חלק מהחברים בבסיס. באחד הימים אני זוכרת שנסעתי לפגישה באוטו עם אחת הקצינות מהמחלקה שלי, ובדרך סיפרתי לה שאני ממש מקווה לצאת לקצונה. הרגשתי שאני חייבת לשתף מישהו, ופשוט לא היה לי כל כך את מי. לאחר שבוע ומשהו, באמצע חודש דצמבר, הייתי בחופש. התעוררתי מצלצול הפלאפון שלי וחשבתי לעצמי למה שמישהו יתקשר אליי כשאני בחופש, בשעה 10 בבוקר? עניתי וזה היה המפקד שלי, שכמובן התחיל את השיחה ב"אתלא מבינה מה קרה", ואני ישר התיישבתי במיטה בבהלה, חשבתי שאולי משהו שעשיתי בעבודה לא היה בסדר ועכשיו קרתה איזו פשלה ענקית. מיד שאלתי מה קרה והוא ענה לי "מזל טוב, את יוצאת להכנה בעוד שבועיים". שאלתי אותו אם הוא עובד עליי וקצת התקשתי להאמין. כשסיימתי את השיחה המשכתי לשבת בחדר ופשוט נדבק לי חיוך מטורף לפרצוף שלא הצליח לרדת הפנים שלי במשך כמה דקות רצופות. היו לי פרפרים בבטן ולא ידעתי... מה עכשיו? מה עושים? למי מספרים? איך מתכוננים לזה? היה לי קצת עצוב עקב העובדה שאני צריכה לעזוב את הבסיס האהוב שלי בעוד שבועיים, היה לי עצוב שהמפקד שלי לא יהיה יותר המפקד שלי, שאני לא אראה כל יום את החברות מהבסיס, את החיילים המקסימים ובכלל, את כולם. עדיין לא יכולתי לספר לאף אחד. בערב כבר התחילו להגיע אליי כל מיני טלפונים מחיילים וקצינים בבסיס נוסח "שמעתי שאת יוצאת להכנה, מזל טוב!", "תגידי, שמעתי נכון?! למה את לא אומרת שום דבר?". חשבתי שאולי עדיין לא כדאי לספר למשפחה, מה יקרה אם אני אפול ממש בתחילת הקורס? הרי 10% בערך מכל היוצאים לקצונה, נופלים במהלך הקורס, לא כולם מסיימים. יום למחרת כבר לא יכלתי להחזיק את זה יותר. זה היה בסביבות 11 בלילה, לפני שהלכתי לישון. ההורים שלי ישבו בסלון ואמרתי להם עם חיוך מפגר על הפרצוף "אני צריכה לספר לכם משהו". רק התחלתי להגיד "טוב, אז אתם זוכרים שממש רציתי לצאת לקצונה?", וכבר היה להם גם חיוך ענקי על ההפרצוף. סיפרתי להם שעברתי את כל המיונים ושאני יוצאת להכנה לקצונה בעוד פחות משבועיים. כמובן שהם שמחו בטירוף ואמרו שהם גאים בי, הם גם טרחו לציין ש"הם ידעו", כי אני לא ידעתי להסתיר את זה טוב, אבל נגיד... השבועיים הבאים עברו בהרגשה מאוד מוזרה. מצד אחד, המשכתי לעבוד ולעשות את התפקיד שלי, היה יותר לחץ, כי מן הסתם כשאני לא אהיה פה, מישהו יצטרך ללמוד את זה מההתחלה, מצד שני, היה לי כל כך עצוב שידעתי שבקרוב אני לא אראה את הבסיס שלי במשך חצי שנה, לא את החברות מהבסיס, לא אעשה את העבודה שאני אוהבת לעשות... ניסיתי לנצל כל רגע. ימים ספורים לפני הקורס יצאתי למסיבה ביחד עם כמה חברות מהבסיס והיה ממש כייף. בנוסף, הלכתי עם כל המדור שלי ליום כייף: הלכנו לאכול במוזס ולאחר מכן הלכנו לשוט בירקון. היה כל כך מצחיק וממש ממש כייף.

חייל מהמדור, אני והמפקד שלי:

עם חייל מהמדור:

אני:

המפקד שלי מנסה לקשור את הסירה שלנו לסירה שלהם:/

אני והמפקד שלי מדגמנים פוזת בר-מצווה:

בינתיים הפסקתי את הלימודים, כי ידעתי שבמשך הקורס אני לא אוכל ללכת לאוניברסיטה וללמוד. בכלל, היו לי מלא בעיות עם הקורס, כי בגלל בעיה בריאותית כלשהו, תמיד פחדתי שלא יתנו לי את האישור הספציפי שאני צריכה ואז לא הייתי נשארת שם. יום רביעי,
יום לפני שהקורס היה אמור להתחיל, הייתי עדיין בבסיס. עשיתי טופס טיולים יוצא ונפרדתי מכולם. זה היה הכי קשה בעולם. נפרדתי מהחברות, מהידידים, נפרדתי גם מהמפקד שלי, שזה גם היה מאוד קשה.. לקחתי את כל הדברים שלי מהמשרד וחברה ליוותה אותי לכיוון השער (אחותי חיכתה לי שם). בדרך פשוט עצרתי וחיבקתי אותה והתחלתי ממש לבכות... נסעתי עם אחותי לת"א וכל הדרך פשוט לא הפסקתי לבכות. חח, זה נשמע לי כל כך מצחיק עכשיו, כל הסיטואציה הזאת, אבל באותו רגע פשוט הייתי במן סערת רגשות שכזאת. באותו יום הגעתי בסביבות 11 וחצי הביתה, אירגנתי מהר תיק והלכתי לישון, ישנתי רק איזה שלוש שעות, כי בקושי נרדמתי. למחרת, יום חמישי, ה-07/01/2010 קמתי באיזה 5 בבוקר, לבשתי את המדים, נעלתי את הנעליים, לקחתי את התיק ויצאתי החוצה. סבא שלי הסיע אותי עד לבסיס החדש ששם התקיימה ההכנה לקצונה שלי. הכנה לקצונה זה בעצם חודש, שבו מכינים אותך למבחני כניסה בבה"ד 1 (ששם זה קורס הקצינים האמיתי). מי שלא עובר את הרף בהכנה – מודח, ולא יגיע לבה"ד 1. ביום הזה רק התארגנו על החדרים, קלטו אותנו בבסיס, כל הטפסים, כל העניינים. כשהגעתי לחדר שלנו, על כל מיטה היו מונחים מדים, אפוד ועוד כל מיני דברים שנחוצים להמשך וכמובן – פתק עם שם. הם כבר חילקו את המיטות. כמובן שדאגתי שאני אהיה במיטה התחתונה. לי אישית היה נוח במשך כל ההכנה להיות במיטה למטה, לקום יותר מהר, להיכנס לישון יותר מהר ולהיות קרובה לכל הדברים שלי. לקראת ארבע אחר הצהריים שחררו אותנו הביתה. זה היה מוזר, אבל מי אנחנו שנתלונן? ביום ראשון חזרנו לשם, לשבועיים. היו לנו מלא שיעורים, מלא לימודים, מבחנים לא כל כך מעניינים, קצת שמירות (שהרגשתי שנושרות לי האצבעות מהרגליים מרוב קור), ניווטים בשטח ועוד כל מיני דברים. לאורך כל הקורס יש דבר שנקרא התנסויות, שנותנים כל פעם למישהו אחר התנסות על איזה משהו. בקורס קיבלתי להעביר שיעור על מבצע אנטבה, מה שהיה מאוד מעניין. נתנו לי להעביר את זה עם עוד מישהו, שהיה קצת קשה לעבוד איתו, אבל בסדר, מתגברים על זה. הייתה גם התנסות בשם ממ"ש, שזה בעצם מפקד לשבוע על כל הצוות. התפקיד שלו יותר נכון זה להכין מצב"ות, להעביר הודעות מהפקדים האמיתיים וסתם עוד כל מיני שטויות. מה ששמתי לב, לאורך כל הקורס, ולא רק בהכנה, היה שבכל פעם שנתנו למישהו את ההתנסות הזאת, הבן אדם פשוט משתנה מקצה לקצה. לפני ההתנסות, הם צוערים (זו הדרגה בזמן קורס הקצינים) כמו כולם, אבל ברגע שהם הופכים להיות "מפקדים" לשבוע פתאום הם משתנים. היו כאלה שדווקא לקחו את זה למקומות טובים ביותר. בזמן ההכנה לא היה לי כל כך זמן לדבר עם אנשים שקרובים אליי, אז תמיד הייתי נשארת ערה עוד שעה לפחות אחרי כולם רק בשביל לדבר קצת בטלפון, להיות באינטרנט דרך הפלאפון ולהרגיש איזשהו קשר לעולם שבחוץ. חלק מהאנשים שהכרתי שם הם אנשים מקסימים. בהכנה לימדו אותנו המון דברים שכן עזרו למבחני הקבלה בבה"ד 1. עשינו ניווטים בשטח, היה ממש נחמד. מנות קרב – כמובן שלא אכלתי ואני עד היום לא מבינה איך אנשים יכולים לאכול את הדבר הזה שנקרא לוף (אם תשאלו אותי, זה ממש מזכיר לי קופסת שימורים של אוכל של חתולים). טוב,אולי זה בגלל שגם ככה קשה לי עם בשר. היו לי המון רגעים של לחץ, המון רגעים של כייף, בכללי היה לי שם די כייף, האוכל לא היה נוראי בכלל, המפקדים היו אחלה, רוב האנשים היו אחלה, היו הרבה רגעים מצחיקים ומעניינים. עשינו שם שלושה מבחני בראור – מבחני ספורט שכוללים ריצה/הליכה, שכיבות שמיכה וכפיפות בטן. בנוסף, היו גם מבחנים שקושרים לתכנים של הקורס. מי שלא עובר – עף. חודש ההכנה נגמרה, יצאנו ביום רביעי הביתה.

לוף:

עם מישהי מהקורס:

החדר המסודר שלנו:

תמונות שאני לא מופיעה בהן:

ביום חמישי יצאנו כמה חבר'ה מהקורס לדאנס בר בנמל ת"א והיה ממש כייף להשתחרר לאחר תקופה קצת לחוצה ואינטנסיבית. חזרנו לאותו בסיס ביום שני בבוקר, לאחר כמה ימים של מנוחה בבית. הגענו כבר עם התיק הגדול שאמור לשמש אותנו לבה"ד 1 (ידענו שאנחנו הולכים לסגור שם לפחות שבועיים). ביום הזה יותר עשו לנו את כל ההכנות האחרונות לקראת בה"ד 1. היינו צריכים לישון שם, כי למחרת יצאנו ממש מוקדם בבוקר לבה"ד 1. הנסיעה הייתה ארוכה, אז רובנו ניצלנו אותה כדי לישון. כשהגענו לבה"ד היה תור ארוך מאוד של אוטובוס עם מאות צוערים שהולכים להיכנס לבה"ד 1. ראינו את השלט הגדול וידענו שזה מתחיל...

עד לכאן הפעם... המשך יבוא בקרוב.

שיהיה לכם אחלה שבוע,

קורל.