יומנה של נערה

לאחר מכן אמרו שפרק 104 סתם הומצא ולא קיים בכלל פרק כזה, ומצד שני אומרים שיש 103 פרקים בגלל שפרק 60 ומשהו לא אושר לצפיה, לא ידוע למה.

חקרתי עוד קצת והגעתי לפרק האחרון בספר:


בוקר נוסף של שמש קטיפתית, האיר את היער הקסום. הפרחים לבלבו במלוא הדרם, וריח חמים של בוקר קישט את השדות המוריקים.
ציפור שיר קטנה שדאתה על הרוח המנשבת, נחתה על מפתן חלונו של מומינטרול. ציוציה העדינים לא חדרו את הזכוכית המעובה, והיא, שרצתה כבר לחזות בגוש השומן הלבן פוקח את עיניו, עברה לנקישות חפוזות במקורה.

נקישות קדחתניות ומעצבנות העירו את מומין משנתו. עיניו נפקחו אט-אט, ודרך קורי הבוקר שנטוו בעיניו, הצליח לקלוט במטושטש את מקור ההשכמה הנחרצת. מזעיף פנים אחז מומין בכרית העבה, והטיח אותה בחלון בעזרת זרועו הקצרצרה. הציפור הקטנה התעופפה משם בבהלה, תוך כדי השמעת צפצופים קולניים וכועסים.
מומין התיישב, ובעודו כמעט עוצם את עיניו בשנית, נזכר לפתע במחשבה חמימה.
"היום!" – הזדעק – "היום הוא היום!!!". לחייו קיבלו לפתע נפח אדמדם. חלקו העליון זינק קדימה בהתרגשות, אך רגליו הסתבכו בשמיכה הדקיקה וגרמו לגופו לחבוט ברצפת העץ הדוקרנית.
חבול אך מרוצה, דילג מומין בגרם המדרגות הלולייניות ועד מהרה הגיע למקום חפצו. מחוייך הוא התקדם לכיוון חדר האוכל, אך לפתע, כשהגיע אל הקיר שאותו היה צריך לעקוף בכדי להיכנס אל החדר, קלטו אוזניו הגדולות רחשים גסים של כרסום מסיבי. מבויש ונבוך התגנב מומין לתוך חדר האוכל, וצפה בסועדים, מומינאבא, סנורק וסנורקה נועצים בו מבטים חודרניים. בצעדים חפוזים התיישב מומין בקצהו המרוחק של השולחן.
מומינאמא בדיוק הגיחה מתוך המבטח, ובידיה נשאה צלחת לחמים מטוגנים, שהפיצו ניחוח נהדר של בוקר. ברגע בו ראתה את מומין מתיישב אבל וחפוי ראש בקצה המוצל של השולחן, חייכה עבורו חיוך מקסים ומלבב. "בוקר טוב חמוד.." – אמרה בעודה תוחבת לצלחתו מיני מטעמים מסעודת הבוקר. כעת הסתובבה מומינאמא אל המסובים הסקרנים ותקעה בהם מבט זועף.
אלו, שהבינו את המסר כמעט מייד, החליפו את מבטם הסתום, בחיוך חביב. "היי מומין..." – פצחה סנורקה – "אתה יודע איזה יום היום נכון?" –שאלה בציפייה.
"ברור..." – קרא מומין בעודו דוחק לפיו מחית תפוחים ריחנית. סנורקה חייכה אליו.
סנורק, שיישב מולה, הידק את משקפיו לאפו, והשיב מבט נעים ומלא תוחלת.
"אם אפילו סנורק חדל ליום אחד מניסוייו..." – השתחל מומינאבא לתוך השיחה –"כנראה שזה באמת יום גדול מאין כמוהו" – הוא קיבע את מבטו המחויך במומין, ובמקביל לכך ישר את הגבינה על הלחם, ונתן בכריך נגיסה הגונה.
מומין הרגיש את כל המבטים נעוצים בו. חיוך עדין ניתץ בפניו. חזהו התנפח בגאווה. זנבו הארוך טאטא את הרצפה המאובקת. "היום הוא היום..." – לחש לעצמו – "היום הוא היום..."

הרוח החלה להתחזק בשעה שסניף התנדנד על כסא הנדנדה העתיק שבמפרסת בית המומינים. מאיי הקטנה קיפצה לצידו, מחליקה את שיערה האדמוני.
"איפה הם כבר?" – צייצה בקוצר רוח. סניף משך בכתפיו ונעץ את מבטו ברקיע. השמש יקדה במרום, וסניף התפעל מכך שהצהוב הכה זרחני שנפלט ממנה, הולך ומשתלב עם התכול הרגוע של שמיי היער הקסום –"אולי אפשר לעשות ממנה כסף..." – תהה סניף. גם ביום שכזה, לא הצליח להוציא מראשו תמונות של שטרות מתפזרים.
"סוף, סוף!" – הכריזה מאי כשדלת הבית נפתחה בחריקה. מתוך האשנב הצר נחלצו יחדיו שלושת המומינים החביבים. משקפיו של סנורק התמרקו תחת השמש היוקדת. הרוח המנשבת פיזרה את בלוריתה של סנורקה, ומומין החווה לעבר סניף המתרפק, וסימן לו לקום.
"אתה בטוח ששם זה יקרה?" – שאל סניף בעודו מתרומם מן הכסא.
"בטוח.." – זמזם מומין.
החמשה החלו פוסעים לעבר יעדם. הם חצו את המדשאות הלחות, ופסחו בקלילות על זרמי המים הדקים, שהתפתלו בין העשבים.
נראה היה שמזג האוויר מתחיל להשתנות בעודם נכנסים אל תוך סבך הצמחייה המרשרשת. השמיים החלו לקבל גוון אפור, והרוח כמו הדפה את החבורה החוצה מתוך החורשה.
"זה אומר שהים קרוב.."- ציין סנורק בהתרגשות.
ואכן, לא עברו להם עשר דקות והחמישה נפלטו מן הצמחייה היבשה, לאחו ביצתי שחפף לים כחול ושוצף. הגלים התנפצו בשורשי העצים הקמלים שצמחו מתוך חלוקי הנחל. רחש המים הביא עימו שלווה סתווית, ונהדרת. החבורה הסתדרה בשורה אחת והביטה בסקרנות אל הנוף השוקע. הים כמו הביא עימו את השקט שלפני הסערה.
"אני חייב לעשות משהו קודם לכן" – הודיע מומין לפתע והנהן בראשו קלות.
"צריך לעשות מה מומין?" –הזדעקה סנורקה – "זה עומד להתחיל"
"אני יחזור בזמן" –שלח בה מומין מבט מתחנן – "אני מבטיח..."

מומין התגלגל במהירות במורד החורשה, והגיע תוך דקות ספורות אל עמק קטן ופראי. הוא נעצר לפתע. נעימותיה של המפוחית המוכרת לו כל כך, חדרה לאוזניו והשתלבה בריח הטחב שהתפזר סביב. עיניו הגדולות של מומין קיבעו את מבטם סביב המקור לנעימות המלודיות. "סנופקין" –קרא מומין והחיש את צעדיו.
"שלום מומין" – לחש במסתוריות בחור צעיר בעל חליפה ירוקה. הוא קילף את המפוחית שדבקה בשפתיו, והניח אותה על גזע העץ שעליו התיישב. רוח עזה הלמה בו ואלצה אותו להדק את כובעו הירוק ורחב השוליים, לקרקפתו. מומין התיישב גם הוא על הגזע. מבטו פזל למטה, אל עבר הנהר השוצף שקלח תחתיו. אבל לא היה איכפת לו. הוא חייך אל סנופקין, וזה החזיר לו מבט עלום, מבט שרק מי שהכיר אותו טוב, אחד כמו מומין, ידע לפרש אותו כמבט של חום.
"היום זה קורה סנופקין" – אמר בשקט.
"קורה מה?" – שאל סנופקין בשלווה. מומין כבר פער את פיו בכדי לענות, אבל אז, משב רוח קפוא הרעיד את העמק. מומין הסתובב באיטיות. ערפל נימוח ודקיק החל להתהוות בין העצים השחורים. קולות נאנקים נשמעו ממעלה המדרון שממנו ירד מומין קודם לכן. לכל אלה, היה רק פירוש אחד.
"סרח.." – לחש מומין בפחד. מתוך הצלליות שיצרו אזובי היער, הופיע לפני סנופקין ומומין יצור קיפודי ומפחיד. הוא התקדם, ונעצר מול הגזע.
"מה אתה רוצה סרח?" – שאל סנופקין נינוח.
"זה קורה היום?" – צחק סרח בקול זדוני.
"אתה יודע שכן" – השיב לו מומין. נקישות ששיניו אלו באלו הדהדו בחוזקה.
"מה יקרה היום?" – שאל סנופקין. בפעם הראשונה, אולי מעולם, ניכר שמץ של עניין חשדני בקולו. מומין הסתובב אליו. אבל מבטו של הבחור הקשוח ננעצו דווקא בפניו של סרח. נדמה היה שהקור מתהדק סביב עצמותיו של סנופקין. "מה קורה היום?" – שאל שוב. הרוח נשבה, סרח חייך ברשעות. לפתע הכל התחיל להחשיך...

קרן זורחת וחמימה, ליטפה את פניו של סנופקין. הוא מצמץ קלות בעיניו והתרומם כמעט מייד. ציפורים צייצו מסביב. אור קלוש של שמש דלף מבין קלחת העצים הגבוהים. מומין וסרח כבר לא היו שם.
משהו בליבו של סנופקין הטריד אותו. הוא לא נהג לעזוב את העמק לעיתים קרובות, אך הפעם, משהו דחק בו. הוא דחף את המפוחית לתוך כיס החליפה שלו, והתחיל לעלות לכיוון בית המומינים. בדרכו פסח על הים הגדול, השקט המושלם ששר ביער כמו שרה גם על הים. שום ענן לא הפציע בשמיים. תוך דקות ארוכות, הגיע סנופקין למפתנם של בית המומינים.כסא הנדנה העתיק, נעלם כלא היה. אף על פי, שידע שאין טעם בכך, הקיש סנופקין על הדלת במשך כמה שניות מדויקות, ולאחר מכן פתח את הדלת בחריקה. הוא הביט סביב. המקום היה כה שקט, עד שהדממה צמררה את עורו. קורי עכביש נמתחו בכל פינה, והרוח השורקת חדרה דרך כל החלונות המנופצים. סנופקין עלה עכשיו למעלה, לכיוון החדר של מומין. כפי שציפה, החדר היה ריק, ריק כל כך עד שנדמה היה שאפילו האוויר בורח ממנו. סנופקין נעמד עכשיו במרכז החדר, מנסה להבין מה מתרחש פה. לפתע מבטו זינק לכיוון פינה חשוכה שבצידו המרוחק של החדר. רוח אדירה טרפה את הדממה, וכמו הכתה במכוון בפינה שבה הביט סנופקין, פעור פה. עניו נצצו, הוא הסתובב עכשיו, ירד במדרגות ויצא אל המדשאות המוריקות. הדממה, ערפה את תמימותו. הוא שלף את המפוחית, והפריח מנגינות של פריחה.אותם המנגינות ששרקו בעצי היער, עד אותו היום.

ספר כחוש וקרוע עמד זרוק בפינה החשוכה ביותר שבחדרו של מומין. בחור צעיר בעל חליפה ירוקה הביט בו עכשיו, והספר כמו קיבל חיים והבליט את הכותרת המרושלת שמשהוא הדביק בו. "ספר החיים של מומינאבא".
רוח אדירה פרצה לפתע מתוך החלון, ודפיו של הספר המסכן התהפכו בזה אחר זה. דמעה מלוחה שנזלה מעינו של הנער שהביט בו, מרחה את מה שנכתב בטוש שחור ובולט, משפט שלאחריו העמק כבר לא נשאר קסום יותר.
" היום הוא היום, בו תגלה שהמומינים היו בסך הכל חלום"

מילים לשיר פתיחה:

הנה באים כן הם באים

המומינים המופלאים
בתוך העמק המלא שמחה
מאי וכל המשפחה

משפחת מומין
משפחת מומין
אוהבים הם לטייל
ולפעמים להשתולל
מומיו שלנו
מומין טרול
איתו בעמק גרה כל

{7X}משפחת מומין

עם אבא חביב שמנמן וגדול
מומין אמא תמיד מטפלת בכל
בבית קטן הם גרים בשלוה
באהבה
עם הרבה ידידים
והרבה חברים
בעמק קסום ומוזר הם גרים
נפליג אל העמק המלא שמחה
כולנו יחד

כולנו יחד

מילים לשיר סיום:

שלום וברכה
ניפרד בשמחה
ממומין
מכל הידידים
שהם כמו משפחה
של מומין
עם סניף וסנופקין ומאי הקטנה
שבאו אלינו כמו מתנה
המומינים , המומינים
תמיד הם עוזרים
ותמיד אוהבים
המומינים
רוקדים ושרים
לפעמים גם רבים
המומינים
מעבר לים ומעבר להר
יש עמק רחוק ,נפלא ומוזר
המומינים
המומינים
המומינים

כפתורים (אני הכנתי):