יומנה של נערה

אתמול התעוררתי בסביבות אחת עשרה בבוקר וראיתי שיש לי שיחה אחת שלא נענתה.

בדרך כלל השיחות האלה או מטל שנזכר להתקשר באמצע הלילה (גזרזר) או שזה ממספר חסום, ואז זה עוד יותר מבאס כי אז אני מתחילה לזרוק ניחושים מי זה יכול להיות, ו"אולי זו הייתה שיחה חשובה. יופי, אבריל!".

 אבל להפתעתי הרבה גיליתי שהשיחה היא לא מאף אחד אחר מאשר... החברים הנחמדים משנה שעברה. מי שקורא פה הרבה זמן בטח חוזר את ג'ורדן, פריסיליה ושאר החברים שהגיעו לכאן מקליפורניה.

הם לא יהודים אבל ממש הפתיע אותי לגלות שהם הספיקו בחודשיים לבקר בכותל יותר מכל הפעמים שביקרתי שם במשך כל החיים שלי.

זה כייף לדעת שיש אנשים שבאים לישראל לא בשביל גברים שחומים, בילוי ושאר השטויות. הם באים לישראל כי הם באמת מרגישים מחוברים לכאן, הם מתנדבים בכל דקה פנויה שיש להם בכל מקום אפשרי כמעט, זה ממש נחמד. בכל מקרה, אז הם חזרו לארץ לעוד תקופה של כמה חודשים. הפעם הם לא הגיעו עם החברים משנה שעברה אלא עם עוד ארבעה אנשים חדשים. ניסיתי להתקשר בחזרה ולא היה מענה, התלבשתי ואחותי החזירה אותי הביתה.

סוף סוף הטכנאי של הוט הגיע והביא לנו ממיר חדש, כל הערוצים חזרו לעבוד (אני הייתי יותר משבוע בלי שום ערוץ חוץ מערוץ אחד חופר במיוחד) וכמובן שגם הוי.או.די חזר.

נסעתי לפסיכומטרי במטרה להיפגש ולהכיר את המורה שיהיה לי. הגעתי ארבעים וחמש דקות לפני הזמן, דבר שממש לא אופייני לי, אה? בדרך כלל אני מאחרת כרונית. ניצלתי את הזמן הפנוי בלחפש עוד שמלות, לא מצאתי משהו יותר יפה ממה שכבר ראיתי. קניתי לעצמי מיץ תפוזים והמשכתי לטייל ולהחזיר חיוכים לכל המחייכים לעברי. כשהגיע הזמן נכנסתי למשרדים של הפסיכומטרי ומשום מה התחלתי להרגיש לחוצה. ישבו ליידי שני אנשים שלא הפסיקו לדבר על המבחן, זרקו מילים, תרגילים וכל מה שעבר לי בראש היה "תראי מה זה, הקורס עוד לא התחיל והם כבר יודעים הכל!".

אחרי זה הבנתי שהם ניגשים למועד הקרוב ובעצם הם לקראת סיום הקורס, אז קצת נרגעתי. הגיע התור שלי ונכנסתי למשרד. כנראה שהם באמת לקחו לתשומת לבם את מה שכתבתי תחת הכותרת "דברים שאני מעדיף" במילוי הטופס, כי כשנכנסתי ישב לו שם זכר. למה ביקשתי מדריך ולא מדריכה? מפני שעד היום כל המורות שהיו לי היו עצבניות, חסרות סבלנות, מעצבנות ומציקות. הן כל הזמן היו שכוחות שהן כאן בשביל ללמד והיו גולשות לסיפורים מהחיים האישיים שלהן ומנסות להתחבב על התלמידים.

הייתה לי רק מורה אחת בכל החיים שהחומר איתה זרם לי בטירוף והיא פשוט הייתה מקסימה. מורים (גברים) לרוב יותר סבלניים, הם לא מתעצבנים בקלות, יש להם את כל הסבלנות שבעולם לשבת ולהקשיב לך, וגם אם הם קצת מאבדים סבלנות אז אפשר להחזיר אותם למסלול במשפט אחד. בקיצור, יורת כייף שגבר מלמד ומסביר מאשר אישה. ותוסיפו לזה את השבוע בחודש שגורם לה בכלל להתחרפן. המדריך היה ממש נחמד והוא הרגיע אותי מכל הלחץ שנכנסתי אליו. הייתי ממש לחוצה מפני שחברה אחרת ממש שמיצה את החברה שאליה נרשמתי והכל היה כשכבר סגרתי איתם. דיברנו קצת, הכרנו אחד את השניה, הוא סיפר לי על הקורס, המפגשים. קיבלתי קלסר עם חוצצים (בטח אני אחליף אותו לקלסר קיטשי בהמשך), דפים עם הסברים, חוברת שהיא בעצם מבחן לדוגמא ועוד חוברת די עבה עם המון תרגילים במתמטיקה מכל הנושאים שאותה אני די צריכה לגמור לפני שמתחיל הקורס. משמע – צריכה להתחיל לשבת על התחת וללמוד.

חוץ מזה, הוא גם נראה טוב, ככה שאני לא אצטרך לעבור את מה שעברתי במשך כל התיכון עם כל מיני פרצופים שאי אפשר בכלל להסתכל עליהם או להקשיב להם.

לאחר שסיימתי שם הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, בדרך לשם נעמדתי על המדרכה כשהרמזור התחלף לו לאדום.

"למה את מעשנת?", שאל אותי בחור שעמד לידי וניסה להדביק אותי בקצב ההליכה שלי.

"א... מה? ככה... סתם"

"את עצבנית, נכון? רואים שעבר עלייך יום קשה. למה עת עצבנית?"

"אני לא עצבנית", חייכתי והוצאתי את העשן מפי.

"אני רואה שאת עצבנית, אחרת, למה את מעשנת?"

"אני באמת ש... אני באמת לא עצבנית, באמת"

"לא, אני יכול לראות את זה עלייך, אני קורא אנשים. את עצבנית"

"אני לא עצבנית!!!"

"את רואה? את עצבנית. ובגלל זה את מעשנת. לא חבל?"

למזלי הרמזור התחלף לירוק ופשוט הלכתי משם. הנסיעה באוטובוס הייתה מעייפת, האוטובוס היה ממש עמוס וכולם נדבקו אחד  לשני.

לא היה בכלל מקום לשבת וכולם כמעט עמדו, על כל עמוד היו בערך ארבע זוגות ידיים. יאק. כשירדתי פריסיליה הגיעה לאחר כמה דקות והכירה לי את החברים החדשים. הלכנו לארומה, אני הזמנתי כהרגלי שוקו חם עם קצפת:) כמובן שאחרי זה הצטערתי על זה כי זה עשה לי כאבי בטן ותחושת בחילה, אבל אני תמיד אחזור על החטא הזה שוב ולא מעניין אותי שאני רגישה לחלב, אני לא אוותר על השוקו וגם לא על הקצפת!

דיברנו הרבה, הכרתי טוב יותר את פטי, ג'קי ודון. את חורחה הכרתי אחרי זה מפני שאנחנו ישבנו רק הבנות. לאחר מכן הלכנו לשתות במקום אחר. זה היה מקום ממש נחמד עם כל מיני ספרי קריאה. הופיעה שם להקה ממש נחמדה, שמורכבת בעיקר מח ואחות מוכשרים במיוחד.

אני מקווה שיצא לי להכיר אותם יותר מקרוב ולשמוע אותם עוד כמה פעמים בשביל שאני אוכל לכתוב לכם עליהם, כי אפילו מקצת הזמן ששמעתי אותם, יכולתי להבין שהם באמת קצת שונים מהשאר. בקיצור, היה ממש ממש נחמד, הכרתי שם כל מיני אנשים מעניינים.

כמובן שגם העברתי איזה חצי שעה מחוץ למקום בגלל שהייתה שם פשוט כלבה לבנה גדולה ויפיפייה, אני לא יודעת איזה גזע היא, אבל היא פשוט הייתה כל כך מתוקה. הם ליוו אותי לתחנת האוטובוס בסביבות אחת עשרה ומשהו.

כשהגעתי הביתה דיברתי קצת בטלפון עם טלטל, כתבתי עוד פרק, השלמתי כמה דברים בוי.או.די והלכתי לישון רק לפנות בוקר.

קצת חדשות מהזמן האחרון.

 גופתה של רוז פיזם נמצאה. אמא שלי התקשרה אליי אתמול בצהריים כשהייתי מחוץ לבית והייתי המומה. הייתה בי בכל זאת את התקווה הקטנה שהמתוקונת הזאת בחיים, התפללתי שרוני רון לא באמת רצח אותה, שהוא סתם אומר, שאולי הוא מכר אותה למישהו, שאולי הוא סתם מחזיק אותה באיזה מרתף, הכל היה עדיף על המוות הכל כך לא צודק שלה. לכתבה.

 ביום רביעי כ-40 מתנחלים התקיפו חמוצב של צה"ל ליד רמאללה במטרה לכבוש אותו. לכתבה.

 עופר דקל יגיע בשבוע הבא למצריים במטרה לחדש את הדיונים על עסקות השבויים במטרה אחת ברורה - להחזיר את גלעד שליט. לכתבה.

 כל מיני סלבס התאספו להם כדי לחגוג את פתיחתו של המועדון "החלונות הגבוהים".

שירה וילנסקי שוב מוכיחה לנו שבכל פעם שחשבנו לעצמנו "מה היא חשבה לעצמה כשהיא בלשה את זה? לא יכול להיות גרוע יותר" - טעינו.

צליל (פליטת 'הדוגמניות') עדיין חושבת שאם היא תגיע לכל אירוע זה יעזור לה.

  לאחר הפאדיחה ב"מהרי ועצבני" ולפני החתונה, גל גדות ארזה אתעצמה ביחד עם החברות למסיבת רווקות שתערך במקום ממש יוקרתי (על הכל היא כמובן משלמשת מהכיס הפרטי שלה).

  אולה גלזמן ("היפה והחנון") מתגייסת. רגע, מה?! כן, מסתבר שמי שלא תבייש אף שחקנית פורנו בסך הכל בת שמונה עשרה בלבד. כן, גם אני הייתי בשוק.

התלבטתי אם לשים את התמונה שלה או לא, כי אותי היא די מפחידה, אבל אני בטוחה שאתם מספיק חזקים בשביל לעמוד בזה.