יומנה של נערה

היי, מה שלומכם?

חשוב לי להבהיר קודם כל כמה דברים בקשר לפוסט על האח הגדול. היו כמה שטענו שאני גזענית, אז אני לא.

אני לא שונאת ערבים כי יום אחד קמתי בבוקר ואמרתי "אוי, אני שונאת ערבים, יש להם שפה כזאת מגעילה ו... ו... זה שהם רוכבים על חמורים! זהו, מהיום אני שונאת ערבים" – ממש לא.

אם ערבי פונה אליי ברחוב ושואל אותי שאלה – אני עונה לו כמו שאני עונה לכל בן אדם רגיל, אם במקרה יצא לי להגיע לאנשהו ויהיו שם ערבים – אני לא אגעל מהם ואתחיל להסתכל עליהם במבט משפיל ומבזה. אבל... מהיום שאני זוכרת את עצמי כל מה שאני שומעת על ערבים זה רק רציחות, פיגועים, ריסוק ראשו של תינוק בקיר בטון, אונס, מלחמות, קללות על היהודים. וזה לא שאני לא הכרתי ערבים מימיי, אני הכרתי וישבתי איתם פעם אחת ועדיין הדעה שלי לא השתנתה (ועוד הם היו ערבים ישראלים). אז נכון, בהתחלה הם היו נחמדים, אבל ברגע שאמרתי משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם התחילו לצרוח ולהשתולל, להתנהג בצורה ברברית והמונית, ולא, לא כמו שאנחנו מתנהגים. אני יודעת ש99% מהמגיבים סתם רצו להיות יפיי נפש, הרי אף אחד מכם לא יתחתן עם ערבי/ה, אף אחד מכם לא יצא איתם אפילו – אז תחסכו ממני את כל הבולשיט, אני הכי שונאת צביעות. ולמה אני מכלילה? אני מכלילה בגלל שהערבים כל כך פאקינג מגובשים והם ביחד. אנחנו לא וזו הטעות שלנו. אם תפרוץ מלחמה ובואו נגיד שחס וחלילה אנחנו נצטרך להסתתר, אתם חושבים שמחמוד מהקיוסק שאתם כל כך אוהבים להתבדח איתו לא ילשין עליכם? אתם חושבים שסלים, השכן שלכם, לא יסגיר אותכם? אם כן אז אתם כל כך תמימים ואופטימיים. מה אנחנו עשינו להם שאנחנו צריכים לשמוע כל שבוע על עוד פיגוע דריסה בירושלים? מה אנחנו עשינו להם שאנחנו צריכים לראות בחדשות ילד בן שמונה שהתפוצצו לו הרגליים, שהוא כבר לא יוכל ללכת, לרוץ ולשחק כדורגל? מה אנחנו עשינו להם שפאקינג ילד שרק סיים תיכון והלך לצבא בשביל לשמור עלינו צריך עכשיו להיות שנים בשבי ולעבור התעללות, לא לראות אף אחד ולדעת שהמדינה גם ככה יותר מדי טיפשה וותרנית בשביל להחזיר אותו? יודעים מה? מזל שהם לא מראים לו שם חדשות ועיתונים, כי הוא פשוט היה נפגע והמום מכמה שאנחנו וותרנים ולא עושים כלום. כמו מפגרים אנחנו חושבים שאפשר לעשות איתם שלום.

אי אפשר לעשות איתם שלום. הדרך היחידה לעשות איתם שלום זה לתת להם את כל ארץ ישראל. כואב לי לדעת שהעם שלנו כזה ותרן, שאתם כאלה תמימים.

מה, אתם חושבים שאם בלוגרית ערביה הייתה כותבת בבלוג שלה שלדעתה כל היהודים זונות וצריך להרוג אותם, אתם חושבים שהמגיבים הערבים היו כותבים לה "למה ככה? מה פתאום, יהודים הם אנשים טובים! את גזענית מסריחה!!!", נראה לכם?! באמת נראה לכם?! למה אני, שאני רוצה כבר כל כך הרבה זמן לנסוע לירושלים ולטייל שם, ללכת לכותל, להסתובב שם, למה אני צריכה לפחד להסתובב במדינה שלי (!) כי אולי טרקטור ידרוס אותי או איזה מישהו יחורר אותי בכדורים? למה? יש לכם תשובה בשבילי? אז אל תבלבלו לי בשכל ותגידו שאני גזענית. הייתם יכולים לקרוא לי גזענית אם הייתי כותבת לכם על אנשים כהי עור: "איכס אני שונאת כושים, הם מגעילים אותי! אני בחיים לא אתקרב אליהם!", או אם הייתי כותבת על העדה הרוסית, "יאוווו איך אני שונאת את הרוסים המגעילים האלה, לא יכולה לשמוע את השפה שלהם, שלא יתקרבו אליי בכלל!!!" (וכנ"ל לגבי כל עדה וכו'). אבל אני לא, למה? כי אני לא שונאת סתם. אני לא קמה בבוקר ומחליטה לשנוא גזע מסוים או עדה מסוימת רק כי ככה בא לי, אני לא שונאת אנשים שלא עשו לי כלום. אני שונאת אנשים שפגעו בי, במדינה שלי ובאורח החיים שלי. אז יש לי סיבה, יש לי מיליוני סיבות לשנוא ערבים. ושוב, לא כי הם ערבים ומדברים ערבית ונולדו באיראן, אלא כי הם רוצים להרוג אותנו ואומרים את זה בכל הזדמנות ראשונה שניתנת להם. ונכון, יש גם יהודים רוצחים וככה אני גם יכולה להגיד שיש גם רוסים רוצחים, שוודים אנסים, צרפתים אנטישמים ואיטלקים שחוטפים אנשים. אבל כל אלו לא מתרכזים בעם אחד, יש אנשים שיש להם בעיות במוח ולא יכולים לשלוט בעצמם אז הם רוצחים, אונסים, חוטפים ועוד. אבל תאמינו לי שהם לא יושבים לפני וחושבים לעצמם "אוי, היום אני אמשיך לרצוח יהודים". גם בארץ שלנו יש רציחות וזוועות, אבל פעם ראיתם ששלחנו נער בן 18 עם מטען חבלה לעזה? פעם ראיתם אמא יהודיה מצלמת את הילד שלה בן ה-4 במצלמת וידאו תוך כדי שהוא לבוש כמו שהיד ואומר לו "יאללה, תגיד לרצוח את הערבים!"? לא ראיתם, נכון? למה? כי אנחנו לא כאלה.

תפסיקו להגן על עמים שרוצים לרצוח אותנו, תתחילו להיות נאמנים למדינה שלכם ולדת שלכם. אתם הרי רוצים לגור פה עוד עשרים שנה, נכון? אתם רוצים שהילדים שלכם יחיו בשלום ובלי פחד, נכון? כשקראתי את התגובות שלכם ממש נבהלתי, אמרתי לעצמי שאוי ואבוי אם זה הדור הבא שלנו, דור כזה צבוע וותרן, אם אנשים כמוכם בעוד עשרים שנה לא תהיה לנו בכלל מדינה, למה? כי אם אחד מכם יהיה ראש ממשלה אז הוא יחליט להכניס את כל הערבים לפה כי "ככה זה יביא שלום", ואז יצטרך להתחבא באיזה מרתף מתחת לאדמה כי רוצים להתעלל בו ולתלות אותו על איזה עץ.

ועכשיו בקשר לרנין – שוב, זה לא שאני סובלת אותה כי היא ערביה, אני לא סובלת אותה בגלל איך שהיא מתנהגת. היא אמרה שהיא מתביישת לשיר את התקווה, מתביישת לשבת בקידוש, ויש לי שאלה אל כולכם עכשיו: אם אתם הייתם נכנסים מבחירה אישית ומרצון לוילה שבה נמצאים 15 ערבים, אתם הייתם מתנהגים ככה? אני שואלת בשיא הרצינות. אם אני הייתי נכנסת לבית כזה אני הייתי יושבת איתם בארוחות, שרה איתם את השירים שלהם, חוגגת איתם את החגים, כי קודם כל אני לומדת עוד תרבויות חדשות ודבר שני אני מכבדת אותם, ודבר שלישי אני יודעת מי אני ואני מלאת ביטחון בקשר למה שאני מאמינה בו, אז אין לי ממה לפחד לשיר שירים של דתות אחרות. ואז אני הייתי רוצה שגם הם יחגגו איתי והייתי מלמדת אותם. אבל כשהיא באה ואומרת כאלו דברים משפילים על היהודים, מזלזלת, נגעלת – אני אגעל ממנה גם. וזה לא קשור לזה שהיא נוצריה או מוסלמית. יש לי חברים נוצרים שבאים בכל שנה לבקר אותי בישראל (תסתכלו 2-3 פוסטים אחורה, איפה שיש מלא תמונות), ואני הכי נהנית איתם בעולם. אנחנו קוראים ביחד את התורה שלנו, את התורה שלהם, מדברים על כל מיני דברים מעבר לחוויות. זה לא קשור בכלל למה שהיא מאמינה בו, זה קשור לזלזול שלה ולאיך שהיא התנהגה.

והנה סתם תגובה של מישהי מהפורום של רנין, אני לא מסכימה עם הסוף אבל זה למה עוד לא לאהוב אותה, בלי שום קשר לזה שהיא ערביה:

יש למשפחה שלי חברים ערבים שגרים ביפו ואין קשר בכלל, אני לא שונאת ערבים כי הם ערבים, אני שונאת אותם בגלל מה שהם עושים לנו ובגלל כל הטרור הזה. חוץ מזה, הלוואי והייתה לי את ההזדמנות להכיר את רנין מקרוב כדי להעמיד אותה על מקומה, והייתי אומרת לה את כל מה שכתבתי כאן בפנים ומסבירה לה כמה אני בתור צופה ובתור יהודיה נפגעתי והתרשמתי ממנה באופן שלילי, אני בטוחה שהיא לא הייתה רוצה לשמוע יהודיה מדברת עליה ככה.

ועוד משהו שחשוב לי להבהיר בקשר להומואים. איך בדיוק חלק מכם הגיעו למסקנה שאני הומופובית? אני כתבתי על לאון שהוא מגזים בהומואיות שלו מפני שאני מכירה הומואים, אחד הידידים הכי טובים שלי הוא הומו והחבר הכי טוב של המשפחה שלי הוא הומו, וזה היה לי קצת מוזר לראות בן אדם שממש מקצין את זה, זה הכל. זה כמו שהייתי כותבת על נעמה שהיא מקצינה את זה שהיא מורה וממש מגזימה עם זה, לא יותר מזה. אני ממש לא נגד הומואים או לסביות, לא אכפת לי, שכל אחד יעשה מה שטוב לו בעניין הזה, ואם לאון נמשך לגברים – שיהיה לו בכייף, ואם היה לו את האומץ לצאת מהארון ולהתמודד עם הכל – אז כל הכבוד לו, אני התכוונתי לתאטרליות המוקצנת שלו.

טוב, אני סיימתי כאן, נעבור לדברים אחרים.

ביום שני היינו במפגש בערוץ עשר עם הפיינלסיטים של היורדים בגדול, את הכתבה עם תמונות תוכלו לראות כאן. היה ממש כייף,ועוד בדרך לעזריאלי עם יואב ואבי קוריאט שמתי לב שקצת כואב לי הגרון. "אוי לא", חשבתי לעצמי. התחלתי להרגיש קצת עקצוץ בגרון, וברגע שהייתי בולעת את הרוק הרגשתי ממש צביטות כאלה. החלטתי להתעלם מזה ולחשוב שזה סתם משהו מאשר שזה עוד סטרפטוקוקוס שכנראה אוהב לבקר אותי פעם בכמה זמן. הגעתי הביתה והלכתי לישון, התעוררתי בבוקר עם אף סתום, גרון נפוח וחום. יופי באמת! עד עכשיו אני עם גרון נזלת וגליל נייר טואלט לידי, והגרון... אחחח הגרון... כל כך כואב לי שאין לכם אפילו מושג כמה. אני משתעלת וזה נשמע כמו הכלבה שלי נובחת כשאני מוציאה אותה לטייל בשיא הקור (אל תדאגו, יש לה סוודרים קטנים כאלה). מכירים את זה שאתם חולים ואתם מרגישים מן חולשה כזאת שאין לכם כח לעשות כלום ובא לכם רק לשכב במיטה? אז ככה בדיוק אני מרגישה. הקטע, שאני לא כל כך יכולה. בשבוע הבא מתחיל הקורס פסיכומטרי, קיבלתי מהם שלושה ספרים להתחלה ולא נגעתי בהם, עד יום שלישי ז"א. ביום שלישי התיישבתי עם הדפדפות הצבעוניות וספר במתמטיקה והתחלתי לפתור תרגילים. פתרתי איזה מאה ומשהו תרגילים שהתחילו כקלים והמשיכו לממש מסובכים, תרגילים מהסוג הזה שגומרים לי חצי דף (ועוד יש לי כתב קטן). ועוד זה בכלל לא החומר לפסיכומטרי, זה נקרא "הסרת חלודה" מפני ש99 אחוז מהאנשים בקורס הם אחרי צבא וחלקם מתקרבים לגיל 30 ואפילו יותר, אז זה כאילו להזכיר להם את החומר. פעם אחרונה שלמדתי מתמטיקה זה היה בתקופת הבגרויות בכיתה י' ואני חושבת שגם טיפה בתחילת כיתה י'א, אז זה לא היה ממש קשה. אתם בטח תתפלאו לשמוע אבל אני ממש ממש אוהבת מתמטיקה, זה מרגיע אותי לפתור את כל התרגילים בכתב מסודר על נייר משובץ, את הכותרת ואת מספר השאלה לכתוב בעט צבעונית ואז למתוח קו מתחת לתשובה הסופית. זה מצחיק, אני יודעת, אבל זה ממש כייף לי ומרגיע אותי. אחרי זה עברתי קצת על המילים באנגלית, שהן אולי נחשבות מילים קצת יותר קשות, ז"א מילים שאנחנו לא משתמשים בהם ביומיום, אבל זה היה ממש קל, כי למזלי אני די סבבה בשפה הזאת. אבל... עברית. כל המילים המוזרות האלה שלא שמעתי בחיים שלי – זה ממש מעצבן! שלשום למדתי עוד איזה שעה ואז קמתי והכנתי לי פנקייקים בפעם הראשונה בחיים שלי. כמו שאתם בטח יודעים, כישורי המטבח שלי מתחילים בטוסט ומסתיימים בחביתה עם גבינה צהובה, וכשאני מכינה מלאווח או מנה חמה, אז אני בכלל מרגישה מוכשרת. בכל מקרה, לקחתי מאמא שלי את המצרכים (מי ישמע איזה מצרכים...) בטלפון (היא הייתה אצל אחותי), והלכתי להכין. בדיוק גיליתי שנגמר החלב אז הלכתי לקנות וכשחזרתי כמובן ששיניתי לגמרי את הכמויות וממש התבלבלתי, אבל לבסוף יצא ממש טעים:) אכלתי את זה עם שוקולד נוטלה וסירופ מייפל + שוקולד, דליקטס!  אחרי זה ראיתי באינטרנט את הפרק האחרון של היפה והחנון, לא הפרק האחרקון – אחרון אלא מה ששודר ביום רביעי, פספסתי אותו. בכל מקרה זה היה פרק ממש מגניב וצחקתי לא מעט. שחר וגאל הלכו לשבת באוהל בדואי וממש נזכרתי שבאחד הטיולים שעשיתי בעבר אז ביקרנו את הבדואים וישבנו איתם באוהל הענקי שלהם. הם ממש יודעים לארח, הלוואי וכולם היו יכולים לארח ככה, אני יודעת למשל שלי אין סבלנות לארח בצורה כזאת. אני זוכרת שאת הקפה לא הסכמתי לשתות בגלל שאני ממש שונאת קפה ועוד אחרי שאמרו לי שהוא מר אז ויתרתי, ואז אני זוכרת שהם די נעלבו ועשו לי פרצופים ואז הם סלחו לי ששתיתי לא מעט תה, מה שכן – התה שלהם אגדי.

ביום חמישי בדיוק לפני שבוע יצא לי להסתובב קצת בשקנין וקניתי כמה דברים.

2 זוגות כפכפים:

נעלי עקב.

סוף סוף מצאתי משהו שנוח לי על הרגל, הן הרבה יותר יפות במציאות, אני שונאת שהמצלמה מעוותת: