יומנה של נערה

שיר חמוד שאני אוהבת:

sita - happy.

הייתה תקופה שממש הייתי חורשת על השיר הזה, הוא תמיד היה מצליח לעודד אותי. מה דעתכם?

'תעיר אותי בשעה עשר, אני צריכה לקום מחר. ואם אני לא קמה, אז לא לוותר לי!', כתבתי בעטים צבעוניים על דף שורות והדבקתי אותו על המקרר בעזרת אחד המגנטים שיש לנו.
ידעתי שאבא שלי יראה את זה ואז הוא יעיר אותי, ואז אני אקום מוקדם למרות שהלכתי לישון בחמש לפנות בוקר, ואז אני אוכל לקחת הכל באיזי ולצאת ללימודים רגועה ושלווה לאחר שעשיתי את כל הארגונים. אבל לא. למה לא? כי להעיר אותי זה כמו להעיר דב באמצע שנת החורף שלו.
אז בסוף קמתי רק בשעה שתיים בצהריים, אבל עדיין, לקחתי הכל באיזי. במקום לצאת בשעה רבע לארבע מהבית, הגעתי למצב שהשעה 16:24 ועוד לא מצאתי את הכפכפים שלי.
בסוף הם היו זרוקים מתחת למיטה והייתי צריכה ממש להפגין כישורי גמישות בשביל להוציא אותם משם. התחלתי להלחץ כי ידעתי שאני אפספס את האוטובוס ללימודים ופשוט נמאס לי לאחר לכל מקום.
יצאתי מהבית בריצה, אבל לאחר שניה שמתי לב ששכחתי את הפלאפון שלי, אז חזרתי בעצבים, הדלת כבר הייתה נעולה, דפקתי במהירות על הדלת, אמא פתחה לי, נכנסתי במהירות, לקחתי את הפלאפון ויצאתי, שוב, בריצה. אבל לא, זה לא נגמר כאן.
שמתי לב ששכחתי עוד משהו, וככה חזרתי שלוש פעמים הביתה ויצאתי שוב,
הפעם ממש בעצבים.
כשאני נלחצת אני ממש מתחרפנת.
הרגשתי שזה יום פשוט נורא, במיוחד אחרי שצרחתי בבית "איזה עולם חרא! פאק, אוף! נו... אני לא אספיק! אני רוצה לשתות משהו לפני! אני רוצה לטייל לפני!!!" (ממש מגזימה אני...). התחלתי ללכת מהר, לוקח לי חמש דקות להגיע לתחנה, אבל בדיוק בסוף הרחוב שלי ראיתי את האוטובוס, ידעתי שאין מצב שאני אספיק להגיע לתחנה ולתפוס אותו אז פשוט רצתי אליו במהירות והתחננתי שיפתח לי. הוא פתח. אחלה נהג. "תודה, אין מצב שהייתי מספיקה להשיג אותך", מלמלתי תוך כדי שהסדרתי את נשמתי, שילמתי ואז שמתי לב שמתנגן ברדיו אחד השירים של יזהר אשדות, הזמר הכי אהוב עליי בעולם.
חיוך ענקי עלה על הפנים שלי. התיישבתי באחד המקומות האחרונים. ליתר דיוק, במקום הקבוע שלי. אני תמיד אוהבת לשבת בשורה אחת לפני האחרונה, אני אוהבת לשבת לבד. כיסא אחד לתיק שלי ולפעמים לרגל והכיסא השני ב... אמ, כן, בשבילי.
כשהגעתי הופתעתי לגלות שהנסיעה ערכה רק חצי מהמזמן שהיא עורכת בדרך כלל, כך שיצא שלא רק שלא איחרתי אלא הגעתי ארבעים דקות לפני הזמן.
היום הזה התחיל נורא והמשיך יפה מאוד. הסתובבתי קצת, קניתי לי משהו לשתות, החזרתי חיוכים לאנשים, דיברתי קצת בפלאפון ונכנסתי לכיתה.
לא היו הרבה אנשים והיו עוד כמה דקות אז ניצלתי את הזמן כדי ללכת לעשן. שם פגשתי עוד תלמיד (שבמקרה תפס את המקום הריק שהיה לידי בשולחן בכיתה).
דיברנו קצת, ישר כשהוא אמר שהוא טייל אחרי צבא ידעתי שזה היה לדרום אמריקה, היה לו פשוט פנים כאלו, קשה להסביר.
התחיל השיעור, היה אחלה חוץ מכמה דברים שלא הבנתי, אבל אחרי זה הבנתי הכל. אני יושבת בין שני אנשים ממש נחמדים. אחת בחורה מאוד נחמדה, השני חכם וגם כייף לשבת לידו. מקווה ששניהם מסתדרים עם הישיבות המוזרות שלי ומקווה עוד יותר שאף אחד לא יתפוס לי את המקום בשורה הראשונה. מקווה בשביל אותו אחד כמובן.
כשנגמר השיעור לקחתי עוד שתי חוברות למידה כאלו והלכתי לכיוון היציאה עם עוד אחד שאיתי בכיתה, גם הוא סבבה. כשהגעתי לתחנת האוטובוס התאכזבתי לגלות שהאוטובוס עבר חמש דקות לפני שהגעתי, מה שאומר שאני אצטרך לחכות לו יותר מחצי שעה.
העברתי את הזמן בריכולים עם אמא בפלאפון והלכתי מצד לצד, השתעממתי.
האוטובוס הגיע, נדחפתי בין כל האנשים שהופיעו פתאום משום מקום והתיישבתי.
הרגשתי שאני הולכת להירדם בכל שניה, אבל למרות זאת, כשהגעתי הביתה נשארתי ערה עד לפנות בוקר. הוי.או.די לא עובד לי וזה מעצבן אותי כל כך.
כל מה שסיפרתי אגב, קרה אתמול, היום קמתי בצהריים ואני בונה על ללכת לישון עוד מעט, לא רוצה שוב להיות ערה ואז מחר שוב להתעורר מאוחר.
מה שגם, מחר אני שוב לומדת והפעם אני לא רוצה לצאת מהבית בעצבים. אגב, כשהגעתי אתמול ישבתי לראות את ההקלטה של 'האח הגדול', כל כך התעצבנתי, זה היה הפוך מהיום שלי, זה פשוט התחיל טוב ונגמר חרא.
מה זה השטויות האלה שהוסיפו את עינב ואשר להדחה? כאילו הם היחידים שתכננו אסטרטגיות. מה עם שי ורנין שכל היום מתלחששים? וצבר שאמר במפורש שהוא הולך להדיח את קרן ונעמה (בזמנו)? ההפקה הזאת פשוט הגזימה עם ההתערבות שלה.
הרי זה היה ברור שאם שפרה, צבר, יוסי וקרן מועמדים להדחה אז או שפרה או צבר יהיו מודחים, מי יעז להדיח את יוסי? אין מצב שהוא יהיה מודח. גם את קרן לא כל כך שונאים. ההפקה הזאת כל כך מתערבת שזה כבר מגעיל. מה הקטע להגן על שפרה וצבר?
אחת פוסטמה שמשחקת אותה אינטלגנטית ובעצם יצאה בחורה מגעילה שיודעת לכבד את האנשים סביבה, ואת צבר שמחופש לבן אדם על רמה אבל בפנים הוא כמו כל פרח (לא כאלה שגדלים בחצר, אלא יותר לכיוון בן הזוג של הפרחה) ששורק לכוסיות בים.
וזה מעצבן כי עכשיו קרן תיפול כקורבן ולא כל כך מגיע לה. טוב, עד לכאן נראה לי עם האח הגדול...
אגב, אני מרגישה הרבה יותר טוב  אז תודה לכם על כל האיחולים.

כמה תמונות מצחיקות עם חיות שאספתי לכם:

משחק ממש חמוד.

מי שמכיר את שולה הזהב אז הוא יבין ישר. המשחק הזה ממש דומה לשולה הזהב, רק שכאן אתם אוספים דברים אחרים וקוראים למשחק 'שולה הגרוטאות'.

אתם משתמשים בחצים שבמקלדת. החצים שמאל וימין ישמשו אותכם כדי לזוז ימינה ושמאלה (מן הסתם) והחץ התחתון ישמש אותכם כדי לזרוק את החוט ולאסוף חפצים.

גם כאן יש לכם זמן מוגבל ואתם צריכים להשיג בכל שלב סכום כסף מסוים, אם לא - נפסלתם.

תהנו :)

(תלחצו על התמונה בשביל להגיע למשחק)

טוב, עד לכאן זיוני השכל של אבריל להיום.

מקווה שאהבתם את העדכון, מחכה לתגובות שלכם.

אגב, אני לא יודעת אם אני אספיק לעדכן לפני יום כיפור, אני בכלל לא יודעת אם אני אמשיך במנהגי ולא אצום או שאולי אני אצום השנה, אני באמת חושבת על זה.

עד היום לא צמית חוץ משהייתי ממש קטנה ובגיל 13. במיוחד לא אהבתי את האנשים שצמים רק כי הם מפחדים שה' יעניש אותם או משהו כזה.

אבל בזמן האחרון די התחלתי להבין דברים, אני לא אצום כי אני מפחדת מה', אני רוצה לדעת למה אני באמת צמה ובאמת להאמין בזה, כי אחרת זה שאני לא אוכל, אשתה ובעצם אשבות ליממה לא יעזור לאף אחד ולא ישנה שום דבר.

אתם צמים? אם כן, למה? כי ככה אתם רגילים? כי אתם באמת מאמינים בזה?

אני שואלת כי באמת מעניין אותי.

אגב 2, זו רק אני או שגם אתם שמתם לב שבלוג השנאה שלי הפך לבלוג מעריצים/אהבה? מה הקטע פה? לנסות להתפרסם ע"י זה שיכתבו עליי דברים טובים ואז להחזיר את הבלוג לבלוג שנאה ונאצה או שפשוט אותן בנות שינו את דעתן? מה אתם חושבים על כל הקטע הזה? http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=583565

מי שלא הבין, הבלוג הזה היה עד לפני כמה ימים בלוג שנאה ונאצה, היו שם קללות, ירידות על "רק ידידים" וכו' וכו' ופתאום מחקו שם הכל ושינו את הכל, הפכו את זה ל"בלוג באהבה לקורל אלמוג".

טוב, עכשיו באמת שזהו.

אז צום קל לכל מי שצם וגמר חתימה טובה לכולכם,

שיהיה לכם לילה מצויין!

אוהבת המון,

אברילו'ש.