יומנה של נערה

תשמעו תוך כדי אם בא לכם. שיר שאני אוהבת:)

אני יודעת שנעלמתי לדי הרבה זמן, טוב, צודקים – חודש. נכון, זה הרבה, אבל אני בכלל לא הייתי בבית. וכשהייתי אז הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה לשבת מול המחשב ולעדכן כאן. לא היה לי ראש לזה בכלל.
אז למה נעלמתי? התשובה לפניכם:



כן, הגיע זמני והתגייסתי. אז כל אלה שדאגו להציף כאן את חלון התגובות בהודעות כמו "משתמטת!", "תעשי צבא כבר י'א מגעילה" כנראה קצת בשוק עכשיו, אבל לא נורא, קורה. אני יודעת שכתבתי כאן בעבר שאם הצבא ימנע ממני את האפשרות ללמוד, אז אני לא יודעת מה יהיה, כי לימודים זה דבר מאוד חשוב מבחינתי, כרגע אני אפילו מודה, הוא נמצא בעדיפות די גבוהה, מאוד גבוהה. הייתי צריכה לוותר על משהו מאוד טוב, על קורס שהיה מעלה אותי אוטומטית בדרגה, וויתרתי על זה בשביל היכולת ללמוד. הצבא התחשב בי ובבקשות שלי, אני מאוד מעריכה את זה. בקשר לקורס המדובר, אני שוקלת לצאת אליו בהמשך.
בימים האחרונים שלי כאזרחית לא ממש קלטתי שאני הולכת להתגייס, לא היה בא לי בכלל. הרגשתי שזה בא לי בזמן הכי לא טוב שאפשר, הרגשתי ילדה קטנה, זה הרגיש לי לא קשור בכלל, תקוע כזה. לא התנהגתי כמו מישהי שהולכת להתגייס, לא התרגשתי, לא כלום. לילה לפני הלכתי לישון בשלוש וחצי לפנות בוקר, זאת לאחר שסידרתי שני תיקים מפוצצים – כרגיל, אני לוקחת את כל הבית איתי. בבוקר התעוררתי ובכלל לא היה לי חשק לנסוע. רציתי להישאר בבית, במיטה החמה שלי. ידעתי שיהיה לי קשה בטירונות. וכאן אני חייבת להבהיר כמה דברים... אני אולי מפונקת, אבל לא מפונקת בקטע הזה. אני כן מפונקת בבית, לא עושה כלום כמעט, ומתי שאני מעבירה ניגוב בחדר שלי, עושה כלים או מסדרת את השולחן, אני מקבלת צל"שים וקריאות של "כל הכבוד, מתוקה". מתי שאני מכינה משהו לאכול – זה בכלל שיא. אבל אני לא מפונקת בקטע של להיות בתנאים לא תנאים. אני הכי אוהבת שטח, אני הכי אוהבת לצאת לטיולי אוהלים, הכי לא מתבכיינת כי המיטה לא נוחה לי וכי השירותים מגעילים. אבל באמת... מה שהלך שם, היה משהו אחר לגמרי. הגעתי עם המשפחה שלי וירדו לי קצת דמעות, אני שונאת פרידות. הכל הלך כל כך מהר וכבר הייתי על האוטובוס, בלי חשק בכלל. כל הזמן חשבתי לעצמי שבדקות האלה יכולתי להמשיך לישון, לקום בשקט לקראת הצהריים וכו'. זה היה יום כזה מעצבן, כי הכל הלך שם מהר. ישר איך שהגענו הגיעה מישהי שהתחילה לחפור על זה שאסור סיגריות ואסור פלאפונים. הלכנו להצטלם (יצאתי כמו אסירה בכלא תרצה, כמו כולן בעצם...), צילומי שיניים, בדיקות דם – זה היה מפחיד. אני אחת שאין לה פחד מדם ומכל זה, כולם טונים שאני בכלל צריכה להיות רופאה, אבל לראות מישהי שגדולה ממך בשנה, עם אפס ניסיון, לוקחת לך דם – זה מלחיץ. אחרי זה היו החיסונים ואז קיבלנו את המדים. שזה יושב עליי כל כך זוועה, למרות שכולן אומרות שאני לא צריכה לגעת בהם, כי הם בול עליי, אני מרגישה שזה זוועה ועוד לא הלכתי לתופרת אפילו... שתבינו עד כמה אין לי זמן. היום הזה רק נמשך ונמשך... בסוף עלינו על האוטובוס בדרך לבסיס ששם נעשה את הטירונות. היו שם שתי מפקדות שכמובן ישר התחילו לצעוק והיו בקטע של "טוב, סיימתן עם האזרחי, אנחנו כאן כדי לתת לכם כאפת התעוררות". הכרתי באוטובוס מישהי ממש חמודה שתשמעו עליה בהמשך. הגענו למחנה,בקושי סחבתי את כל הדברים, שני תיקים, קיטבג מכוער עם הדברים של הצבא. הסתדרנו בח' ואז התחילו להסביר לנו כל מיני דברים. חילקו אותנו לחדרים ואז שמתי לב שהמיטה היחידה שנשארה הייתה המיטה למעלה. ממש לא הייתי מוכנה לזה, כי אין מצב שאני, עם כאבי הגב והעצלנות, אטפס בכל פעם למעלה. בסוף הסמלת החליפה ביני לבין מישהי אחרת, שדי התעצבנה מזה. הלכנו לישון ממש מאוחר וההשכמה הייתה די מוקדמת. אני לא אתחיל לספר כל מה שהיה שם, אני רק אגיד שלדעתי כל הסיפור הזה הוא ממש שטותי. הרי לא באמת עשינו שם משהו. הייתי מעדיפה שיתקעו אותי באיזה אוהל במקום נידח, אבל לפחות שהיו מפעילים אותנו. לפחות שהיה מה לעשות, מסלולים, משהו! אבל כל היום טרטרו אותנו שם, מטבחים, שמירות וכל מיני שטויות. היו  שם בנות שאשכרה חיו בסרט שבשמירות הן שומרות על הבסיס. כן, בטח... תנו לטירוניות בלי ניסיון לשמור על כל הבסיס. נכון. בדיוק.
בשבוע הראשון לא היה לי רע. בגלל שעוד מהבית ידעתי שאני לא אסתדר, כל הזמן אמרתי לעצמי בראש שאני הולכת לטיול שנתי ארוך וזהו, רציתי לקחת את זה בתור חוויה. ידעתי שיהיה לי קשה כי כיאה לכל בן/בת מזל אריה, אני לא מסוגלת לקבל פקודות. זה הכי קשה לי בעולם ופשוט מחרפן אותי. אני זאת שרגילה לתת אותם, לא לקבל אותם. ידעתי שיהיה לי קשה כי אני כל החיים שלי עם בנים, ונגיד אם נקח חתך של 20 חברים, אז 18 מתוכם אלו בנים ורק 2 בנות. אני לא הכי מסתדרת עם בנות, וכל כך דאגתי מזה. אז בשבוע הראשון כולן בכו. כל הזמן. כל דקה אפשרית. אני דווקא הייתי בסדר... זה היה מוזר פתאום להיות בחדר עם כמה בנות, אבל להפתעתי זה לא היה כזה נורא. גיליתי שהן חמודות והן דווקא היו אחלה. סבבה לגמרי. מתי נשברתי? בשבוע השני. מי שקורא כאן הרבה זמן, יודע שעברתי תאונת דרכים די קשה לפני שנתיים שיצאתי ממנה בנס. אומנם יצאתי עם סדק בעצם הזנב, כאבים בגב ובצוואר שנשארו עד היום, אבל יכולתי למות בתאונה הזאת אם ה' לא היה אוהב אותי כל כך. בכל מקרה, הייתי בטיפולים אצל אורטופד, כל מיני פגישות איתו לראות מה המצב והכל, והוא תמיד אמר לי שאסור לי להתאמץ יותר מדי, כי במקום שהסדק יתאחה, המצב יכול רק להתדרדר. שמעתי בקולו והפסקתי עם הספורט שהייתי עושה, ועזבו את זה שבחודשיים הראשונים אחרי התאונה הייתי מרותקת למיטה... בכל מקרה, הכאבים עברו לי בחצי השנה האחרונה ואז הגעתי לטירונות. שם מההתחלה אמרתי שאסור לי להרים כבד ואסור לי לעשות דברים מסוימים, מה שכמובן לא כל כך אכפת להם, וגם מרוב שיש בנות שממציאות דברים מהבוקר עד הערב... למה שהם יאמינו? אז חזרו לי שם הכאבים ובשבוע הבא יש לי תור לאורטופד כי פשוט מהטירונות עד עכשיו אני עם כאבים שלא אמורים להיות לי, בברכיים, בכפות הרגליים, בגב התחתון, בצוואר, בעמוד השדרה... עורך הדין שלי חם עליהם רצח. ולפני שאתם באים לכתוב את זה, אז כן, הגשתי לרופא שם מסמכים מבית החולים, שם כתוב בבירור "קו שבר בעצב הזנב", בל בגלל שהיה שם קשקוש קטן שהרופאה עשתה ולא חתמה עליו, הוא החליט שאני זייפתי את המסמך הזה. כזה מטומטם. רציתי להביא לו את המקור (מה שהבאתי לו היה מצולם) והוא לא רצה, זה רק מוכיח כמה אין להם כח להתעסק איתך ולא אכפת להם מה יקרה לך שם. היו שם הרבה דברים שעצבנו אותי ואפילו עשו אותי אנטי. כמו הקטע שהם ממש לא דואגים לבעלי החיים שמשוטטים שם, אסרו עלינו להתקרב אליהם בכלל מחשש להידבק במחלות. וזה הכי חרטה בעולם!!! אני גדלתי עם חיות מאז שאני בת אפס, אני מטפלת בבעלי חיים מאז שאני זוכרת את עצמי, כל החיים נגעתי בחתולי רחוב, כל פעם שאני רואה חתול משוטט בחוץ אני מביאה לו אוכל ומלטפת אותו ונוגעת בו, גם חתולים שהיו נראים חולים עוד שניה גוססים, ובחיים, אבל בחיים לא נדבקתי בשום דבר. אני כל כך מבינה בזה, ומי שמבין גם יודע שמחלות של חתולים לא מדבקות, הדבר היחיד שמדבק הוא מחלות בעור, פצעים וכאלה... וזה כל כך עצבן אותי שבכל פעם בחדר אוכל (שגם ככה האוכל שם מגעיל והייתי שם בולמית לשבועיים – לא באמת, פשוט לא הייתי מצליחה לעכל את הדבר הנורא הזה, אז הייתי מקיאה כל הזמן שם) נשאר מלא מלא אוכל, ובמקום לתת את זה לחתולים ולכלבים שם, הם זורקים את זה לפח. אני אישית – ברור שהבאתי, אני לא מבינה איך בן אדם יכול לאכול בשקט בידיעה שבחוץ יש חתול רזה שלא אכל כבר יומיים, וגרוע מזה, איך בן אדם יכול להרשות לעצמו לזרוק אוכל כשהוא יודע שהוא יכול להאכיל בזה בעלי חיים? איך אפשר? אנשים כאלה... בשיא הרצינות, מקומם בגהנום. זה דבר שכל כך מעצבן אותי!
יש כל כך הרבה מה לספר... אני לא יודעת אפילו מה לכתוב. אני פשוט אסכם שבסך הכל עם הנבות היה בסדר, אך כמובן כמו בכל מקום, היו את המעצבנות שמחוץ לבסיס טירונות הזה אני שומרת מהן מרחק של קילומטרים מחשש להידבק בטמטום... מצד שני היו שם אחלה בנות, חמודות, מצחיקות והכל... בקשר לזאת שישבה איתי באוטובוס, היה קטע מצחיק. יום אחד כולנו יושבות ואז היא באה אליי ביציאה "תגידי, יש כאן עדו קורל אצלנו? מישהי שגרה פעם בגדרה?", מייד אמרתי לה שכנראה זו אני ואז היא שאלה אם יש לי בלוג, אמרתי לה שכן, התחלנו להשוות דברים ומה מסתבר בסוף?! שכשהיינו בנות  שלוש עשרה היינו מגיבות אחת לשניה קבוע, כל אחת בבלוג של השניה... חחח, איזה הזוי. עולם קטן. וזה קרה לי עוד כמה פעמים עם כל מיני בנות שזיהו אותי מהבלוג, ולכולן הייתה אותה הבעה של "מה קשור שאת מתגייסת?!", כי כולם היו בטוחים שאני לא אתגייס... ושתיים מהן שאלו "רגע, אז לא יהיה יותר "רק ידידים?", אבל אל תדאגו, יהיה :)
בהתחלה כולם אמרו לי שברגע שאני אסיים את הטירונות אני ממש ארצה לחזור לשם, אז... הכי לא! הכי לא שיש. ברוך שפטרנו מהדבר הזה, אני כל כך שמחה שזה נגמר. הכל שם היה די איכסה כזה. כל הזמן הייתי שוכחת את הנשק וזה היה כזה מעצבן. כאילו, למה בכלל מביאים לנו נשק אם בשבועיים הראשונים אנחנו בלי מחסנית בכלל? בשביל מה? סתם בשביל לסחוב את הדבר המסורבל הזה?
אה, עכשיו כשכבר הזכרתי נשק, נזכרתי בדבר אחד טוב שקרה שם, ואלו המטווחים. גאד, זה היה הכי כייף בעולם! אני הולכת לעשות מנוי למטווחים לא רחוק מהבית שלי. פשוט התאהבתי בזה :)
מה עוד מה עוד... עשינו מלא מטבחים, וזה רק מוכיח ששוב, אין להם באמת מה לעשות איתנו ושכל הסיפור הזה של הטירונות זו חרטה אחת גדולה. אם שואלים אותי איזו טירונות עניתי, אני עונה "טירונות מטבח". יום לפני היום האחרון עשינו שמירות במקומות מסריחים במיוחד. לי היה פטור מלעמוד אז עוד איכשהו שרדתי את זה. שלוש שעות לשבת על כיסא במקום מסריח ולשמור. למה הם חיים בסרט, למה?! כל השמירה טחנתי ממתקים (ההתמכרות שלי לשוקולד החמירה), ישנתי והייתי בפייסבוק. ניסיתי גם לקרוא כאן תגובות, אבל משום מה הוא לא מראה לי תגובות, אני צריכה ללכת לסדר את זה באמת. המפקדות זה בכלל היה סיפור אחר... הייתה אחת שפשוט הייתה הורגת אותי מצחוק. ראו עליה שהיא שונאת את התפקיד שלה, היא כל היום הייתה שבוזה כזאת, נראית כאילו היא עוד שניה הולכת להתאבד, דכאונית ואדישה. משהו מפחיד. כמו מישהי שבלעה מאה כדורי שינה. היא הייתה מדברת בשקט בכוונה, חושבת שהיא איזו מורה בחטיבה... בכללי, הגעתי למסקנה שכל כך צודקת – כל המ"כיות הן בעצם בנות שהיו ילדות כאפות, מסכנות כאלה, נו, אתם יודעים למה אני מתכוונת... והתפקיד הזה מתאים להן, כי מה יותר מעלה את הביטחון העצמי מאשר לצעוק על שלושים בנות, ששליש מהן מהממות? זה יותר טוב מכל קורס לשיפור הביטחון העצמי, רציני חחח... בסוף השבוע הראשון כשיצאנו הביתה זיהתה אותי מישהי מהבלוג, מסתבר שהיא גרה חצי דקה ממני! אז כשהיינו צריכות לחזור לבסיס נסענו ביחד, חזרנו ביחד, היא ממש מתוקה.
הבקרים שם היו הכי מעצבנים. למה? כי בלילה, אף פעם לא היינו הולכות לישון בשעה שנכנסו למיטה, כאילו, מה, הם מצפים שנירדם בשניה שניכנס למיטה? לא! יש פייסבוק... יש טלפונים מתחת לשמיכה... יש מוזיקה! אז היינו גיבורות גדולות, במיוחד אני, שהייתי נרדמת בסביבות 12, קמה לשמירה ב2, חוזרת לישון ב3 ונרדמת ב3 וחצי. ואז בשעה 4 וחצי-5 הייתה השקמה. הדבר הראשון שהייתי עושה כשהייתי קמה זה מתיישבת עם פנים של כלב עזוב וממלמלת בכל בוקר את אותם הדברים: "אוף, נו מההה עכשיו מהה!!! מה אני עושה פה? למה אני פה, למה?!?! לא כייף לי בכלל. נמאס לי. לא, אני רצינית, הפעם באמת נמאס לי כבר. נמאססס כבר נמאססס, כוסאמק!". אחרי שלושת הימים הראשונים למדתי שלא צריך ללכת שם בכלל עם חזיה. כאילו, בשביל מה לקום בבוקר, להוריד את הפיג'מה, לשים חזיה ועל זה גופיה לבנה ארוכה ואת המדים? הייתי ישנה בלילה עם גופיה קצרה צבעונית כלשהי, מעל הייתי שמה גופיה ארוכה לבנה, מעל חולצה ארוכה של הפיג'מה, מעל גופיה ארוכה בצבע זית וסווצ'ר ענקי (כל פעם של ידיד אחר שלי חח). אז פשוט הייתי קמה בבוקר, מורידה את הסווצ'ר הגדול וישר על זה שמה את המדים. כאילו רואים בכלל שיש לי ציצים דרך כל השכבות המגעילות האלה.
מה שהביא לי גם דיכאון שם זה כל הבלאגן... וכאן חשוב שתבינו, אני ממש לא ילדה מסודרת. הנה, לדוגמא עכשיו על השולחן יש לי בושם, עטיפות של שוקולדים, מצית, עטים, ניילון של סנדוויץ' כלשהו, פלאפון, גרב ועוד שלל מציאות, אבל לפחות כל דבר נמצא באזור שלו (חוץ מהגרב) וככה אני מתמצאת. שם... שם היו לי שני תיקים גדולים, ומה יש בפנים? תחתוני חוטיני ביחד עם המנה חמה, גרביים מלוכלכות צמודות לסבון גוף, ממתקים מפוזרים על הבגדים... בקיצור – בלאגן שלם. זה היה כל כך מגעיל, ואין אפשרות לשמור שם על סדר בתוך התיקים האלה. איך אפשר לחיות כשכל הדברים שלך נמצאים בתוך תיק?!
טוב, אז תודה לאל סיימנו את הגועל נפש הזה ו...
התחלתי את הסדיר שלי... קיבלתי את מה שרציתי לבינתיים, משהו שיסתדר לי עם הלימודים שאני מתחילה בקרוב. נפלתי על מקום שהוא טוב, רוב האנשים שם על רמה, שעות הכי נוחות שיש, רוב האנשים שאני נמצאת איתם הם אחלה אנשים. גיליתי שכמה אנשים שאני מכירה משרתים איתי בבסיס, ואפילו אחד מהם ביחידה שלי. יש עוד כל כך הרבה מה לספר, אבל אני כבר לא אמצא את עצמי בין כל הסיפורים...
בואו קבלו קצת תמונות :)

שיעמום בשירותים המאוד "נקיים":



מישהי ממחלקה אחרת שפשוט הרגה אותנו מצחוק עם צורת הישיבה... מוזר לאללה!



החדר המסודר שלנו:



המיטה של עבדתכם הנאמנה היא זו עם הסדין הלבן... כן, ללא ספק אני הכי בלגניסטית שיש



טבלת יאוש על הדלת:



המ...



כשאני לא שוכחת אותו, הוא היה הולך איתי גם לשירותים. אחח, כריסטופר...



מיכל ואני:



מיכל, אני ועדי:



אור ואני:



עמית ואני (טוב שהכומתה שלי לא נראית כמו בואש מת):



שלי ואני (עם פרצוף דובון אכפת לי):



המ...



ניקול ואני בלילה האחרון. איך רואים שאני ג'יפה פה. אבל אל תדאגו, ברגע שהגעתי הביתה התקלחתי. שם בקושי התקלחתי, פשוט חטפתי שם הלם... יאק. איכס. חיידקים:)



וזה כבר בסדיר... עשיתי לילה שבוע שעבר. לינוי ואני:



בפורים, בבסיס. שמתי אוזניים כאלה של פו הדב (נראה לי, לא?), זנב ופפיון:)
כרגיל פרסומת לקוקה קולה חחח





ועוד שתי תמונות...

פינת העצות:

ללא שם:
אני בת 13 וחצי והביטחון העצמי שלי כל כך ירוד,
אני חייבת לעלות אותו ואת הדימוי העצמי שלי, אני רוצה לדעת איך להתעמת עם אנשים ולא לפחד מהתגובה שלהם, להיות אני, אני ממש אשמח אם תעזרי לי..טיפים שיעזרו.

תשובה:
היי :) נתתי כאן בעבר כמה עצות... הנה הפוסטים שבהם זה מופיע, שם עניתי לבנות עם שאלות דומות לשלך:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=8954&year=2008&month=12 (השאלה של - :) )
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=8954&catcode=&year=2008&month=12&day=0&pagenum=2&catdesc= (שאלה חמישית)
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=8954&catcode=&year=2008&month=12&day=0&pagenum=4&catdesc= (השאלה הראשונה – ללא שם).

אנונימית:
הבעיה שלי היא כזאת - עד לפני חודשיים היה לי חבר ונפרדנו, בקיצור הכרתי ילדה שקוראים לה ___ והתחברנו מאוד. נהיינו לחברות הכי טובות. אני חושבת שאני מתחילה להימשך אליה... ולפי מה שאני יודעת הייתה לה כבר בת זוג פעם. קראתי את הסיפור שלך ’לא כמו כולן’, ואיך שבסוף היא הלכה עד הסוף. השאלה שלי היא כזאת, להמשיך? להיות איתה? מה לעשות? בבקשה תעזרי לי. ועוד משהו, אני כבר לא נמשכת לבנים בכלל. בכלל לא.

תשובה:
שכחת לציין דבר חשוב, בת כמה את? כי אם את היית בת 20+, הייתי מניחה שאת כבר יודעת מה את רוצה מעצמך, אבל רוב הסיכויים שאת עדיין בגיל ההתבגרות, ובגיל הזה לפעמים מתבלבלים ולא בדיוק יודעים מה רוצים מעצמנו. אני יכולה הלגיד לך שהרבה בנות בגיל הזה שראו סרטים על לסביות (פאקינג אמאל וכאלה...) פתאום החליטו לחשוב שהן נמשכות לבנות. הרבה בנות בגיל הזה חשובות שהן פתאום לא נמשכות לבנים, חלק בגלל שהן נפגעו מבנים, חלק סתם מפנטזות על להיות עם בת – זה עדיין לא אומר שום דבר. אני לא מציעה לך ללכת להתנסות, כי דבר כזה יכול לבלבל אותך יותר. לדעתי עדיף שתחכי קצת, אפילו כמה חודשים, עד שתהיי בטוחה בעצמך. אני לא חושבת שכדאי לך להמשיך, למרות שלהיות לסבית זה לא משהו שהוא אסור, היום זה רגיל וטבעי, מקבלים את זה – לא כמו פעם. אם יבוא הרגע שאת תדעי שאת באמת נמשכת לבנות, וזה לא ביוא עכשיו, רק עוד הרבה זמן, רק אז תלכי עם זה עד הסוף. אני במאת חושבת שאם תלכי עכשיו ותהיי עם בת, זה רק יבלבל אותך יותר, את עוד יותר לא תדעי מה את רוצה מעצמך. אני אשמח אם תעדכני אותי...

גילי:
אוקי יש לי בעיה-
אני בת 15.5, יש לי חבר בן 19 כבר שנה וחצי.
הוא ממש לא לוחץ עליי לעשות איתו דברים והוא מבין שאני עוד לא מוכנה לזה אבל אני כל הזמן שומעת את החברים שלו מדברים "נו עשיתם את זה?" "איך היא? כוסית בחזייה?" וכל מיני כאלה,
ממש לא נעים לי שהוא מדבר איתם עליי ואני לא יודעת איך להגיד לו את זה.
אני אשמח לעזרה3>

תשובה:
הוא בן 19 ומתנהג כמו ילד בן 14. מה זה השטויות האלה? בעיקרון, הוא לא אמור לשתף את חברים שלו איך את נראית מתחת לבגדים ואם עשיתם את זה או לא. תשבי איתו לשיחה ותגידי לו שאת לא מוכנה לזה שידברו עלייך בצורה כזאת, החברים שלו צריכים לכבד אותך, וברגע שהוא נותן להם לדבר ככה ומספר להם מה אתם עושים – זה רק מראה להם שהוא עצמו לא מכבד אותך, אז למה שהם יכבדו אותך? תעמדי על שלך ואל תתני לאף אחד להוריד לך את הכבוד. תדרשי ממנו לסתום את הפה כשהוא איתם, ואני במקומך ממש לא שוכבת איתו בזמן הקרוב, ומחכה עוד זמן...

לירון:
חייבת עצה.
קוראים לי לירון ואני בת חמש עשרה. אני עזבתי את הארץ לפני חצי שנה - ללונדון שליחות. כשעוד גרתי בארץ היה לי קשר רומנטי עם ילד ששמו רותם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני רמזתי לו שגם אני אותו - בקיצור, הרגשתי בעננים..  הכל התנפץ כשהוא אמר לי: " אנחנו לא נוכל להיות ביחד, כי את עוזבת". אין לי מילים לתאר כמה מאוכזבת הייתי, וכמה בכיתי.. בעיקר אחרי שהוא התנשק עם מישהי מול העיינים שלי כמו זבל.
אבל זה לא העיקר, כי אני באמת אהבתי אותו. בסוכות נסעתי לחופשה בארץ, ולא ממש יצא לי לדבר איתו.
באתי פעם אחת לאימון הכדורסל שלו כדי לראות משחק שלו, כמובן שבתרוץ שרציתי לראות את כל הידידים הכי טובים שלי שמשחקים שם.. הלכתי עם חברה הכי טובה שלי, ואחר כך פלטתי לה משהו בסגנון של - אני נראה לי עוד אוהבת אותו. רותם הוא ילד יפה. מאוד מאוד מאוד יפה, והוא האחד שכל הבנות אוהבות. בגלל זה גם היה קשה לי לשכוח אותו. לפני שבוע חברה הכי טובה שלי- גלי, שלחה לי הודעה בצ’אטים של הפייסבוק - את עוד אוהבת את רותם? אז מייד אמרתי לה שלא נראה לי. אז היא שאלה אותי אם יש מישהו אחר.
לא שיקרתי לה, ואמרתי לה שמשהו כזה- כי באותו הזמן הייתי בקשר הדוק עם אחד הילדים בשכבה שלי.
אז היא אמרה לי כזה - אני צריכה לספר לך משהו, אבל זה לא לפה. אז עשינו סקייפ. היא אמרה לי שלפני כמה ימים היא נפגשה עם חברה שלנו באיזה מקום - ורותם היה בסביבה ובא לומר ’היי’, מה שדרך אגב ממש לא מתאים לו כי הוא ילד כל כך ביישן..  אז הם סתם דיברו וזה, ופה זה נגמר. יום למחרת חברה של גלי אמרה לה שרותם אמר לה שהיא כוסית אמיתית. גלי יכולה לפתח ציפיות בשניה, ולאהוב את רותם.. ואני חושבת שאני גם אוהבת אותו. באיזה שהוא מקום נפגעתי ממנה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום - כי אני כבר לא גרה בארץ.. שאלתי אותה עם היא רוצה אותו - אז היא אמרה לי: "גם אם כן אני יודעת שלא נהיה ביחד". מה אני אמורה לעשות?

תשובה:
אני באמת חושבת שאת צריכה לסגת מכל העניין. אין טעם בלפתח רגשות למישהו שאתם גרים כל כך רחוק אחד מהשני. זה לא מרחק של כמה שעות נסיעה, זה פאקינג שתי ארצות שונות. אני באמת שיכולה להבין אותך, אבל את גם לא יכולה לצפות שהוא לא יהיה עם אף אחת. אם הוא חשוב לך מעבר לכך, בתור בן אדם, את תמיד יכולה לשמור איתו על קשר ולדבר איתו בטלפון, ובמחשב, לכי תדעי, אולי משם יתפתח משהו. בתור בחרה, היא לא אמורה ללכת ולהיות איתו, אפילו שאת כבר לא אוהבת אותו, אבל מצד שני את לא בארץ וזכותם... אני מציעה לך באמת לשכוח מהכל ולא לעשות שום דבר. אני בטוחה שבלונדון לא חסר חתיכים, לא חסר בנים מתוקים שישכיחו לך אותו:)

צריכה עזרה:
אני בכיתה ח’ , ויש ילד מהכיתה שלי שאני קצת דלוקה עליו, פעם אחת הוא שאל אותי אם בא לי ללמוד איתו ביחד למבחן.. אז נפגשנו והכל, היה מצחיק ויש חיבור. אבל אנחנו כל הזמן אנחנו נפגשים רק כדי ללמוד למבחן (למרות שאחרי שמסיימים ללמוד סתם צוחקים והכל), הוא זה שתמיד שואל אותי אם בא לי להיפגש ואנחנו כן מדברים בבצפר והכל... חברה שלי אמרה לי שהיא חושבת שהוא רוצה אותי אבל אני כמעט בטוחה שהוא בכלל רוצה מישהי אחרת.. קיצור, מה אפשר לעשות כדי שלא נפגש כל הזמן כדי ללמוד? איך אפשר לקדם את הקשר הזה?

תשובה:
אני באמת לא רואה כאן בעיה. קודם כל, זה שהוא מזמין אותך ללמוד איתו, זה כבר אומר שכייף לא בחברתך, שהוא מעדיף ללמוד איתך. אם את אומרת שאחרי שאתם מסיימים ללמוד, אז אתם נשארים לשבת ומדברים וצוחקים, אז פשוט תנסי להוביל את השיחה למשהו יותר רציני. תתחילי לשאול אם יש לו מישהי, אם הוא רוצה מישהי. אל תראי רצינית מדי, תשאלי את זה כ"בדרך אגב" שכזה... את יכולה בפעם הבאה שתלמדו להגיד לו שבא לך לצאת לסיבוב, ואז תלכו, תסתובבו, תשבו ותאכלו איפשהו... פשוט תנסי לשנות את האווירה מאווירה של לימודים לאווירה של ידידים. ומשם – הכל יכול להתפתח.