יומנה של נערה

כל יום אני מוצאת את עצמי מול המחשב, אחרי שאני חוזרת מהצבא, אומרת לעצמי "טוב, עכשיו תשבי לכתוב קצת", כי באמת יש הרבה מה לספר. אבל בכל פעם אני שוב מוצאת את עצמי דוחה את זה,כי פשוט אין לי כח. זה לא שאין לי כח לכתוב לכם, אתם בטח יודעים עד כמה אני אוהבת לכתוב בכללי, לכתוב כאן, לקרוא את התגובות שלכם... אבל בזמן האחרון יש יותר מדי מחשבות שמתרוצצות לי בראש, יותר מדי דברים שאני רוצה וצריכה לעשות, יותר מדי דברים קורים עכשיו וחלקם לא מתאימים לי בכלל. אני כל הזמן חוזרת מותשת מהצבא שאפילו עדיין לא נרשמתי ללימודים, קולטים את זה? כי בכל פעם שאני חוזרת הביתה, הדבר היחיד שבא לי לעשות זה פשוט להתיישב כמו פדלאה מול המחשב ולראות איזה סרט טוב ואז ללכת לישון. אני גם די מדואגת מכל העניין הזה של הלימודים, כאילו... אין מצב שאני לא אלך ללמוד. אני מכירה את עצמי. אני לא מסוגלת לשבת בבית ולא לעשות כלום. וכן, אתם בטח אומרים לעצמכם שאני עושה צבא עכשיו ואני לא צריכה לחשוב על לימודים בכלל, אז זהו שכן. אני כן צריכה לחשוב על זה. נמאס לי לחזור מהצבא כל הזמן ולא לעשות שום דבר, רק לשבת בחוסר מעש. ואני מפחדת שזה לא יסתדר לי... כי אני יודעת שאם יגיע היום שאני אצטרך לוותר על שיעור בגלל משמרת בצבא, אני פשוט עוזבת את כל העניין הזה של הצבא, כי בנינו, זה לא ממש יתן לי משהו בחיים... ולעומת זאת, תואר ראשון+תואר שני במסלול מקוצר תוך כמעט ארבע שנים – כן. אז למה לדחות את זה? כי אתם יודעים איך זה... משתחררים בגיל 20 וחצי, והדבר האחרון שבא לעשות הוא ללמוד. אז בהתחלה בחודשיים הראשונים אחרי השחרור אין כח לזוז ורק רוצים לנוח, אז פשוט מבלים חודשיים שלמים בבית, עם חברים, מבלים והכל... אחרי זה מחליטים שצריכים לעבוד, כי הרי שנתיים לא עבדתם ועכשיו אתם יוצאים לחיים האמיתיים. ואז בגיל 22 אחרי שעבדתם שנה וקצת אתם מחליטים שבא לכם לטייל קצת בעולם, כי בכל זאת, לא הספקתם לעשות את זה כמו שצריך לפני הצבא. אז אתם טסים לאנשהו, חוזרים הפוכים (ואני ממש לא בעד זה, אני פשוט מציינת מה בדרך כלל קורה...) הביתה אחרי שנה, ואז בגיל 23 אתם מוצאים את עצמכם בלי שום דבר בחיים. לא הספקתם לעשות שום דבר, ובגיל הזה אני אמורה להיות אחרי תואר שני. אז למה לחכות? למה סתם לשבת ולא לעשות כלום? אז כן, זה לא שאני אומרת שבא לי לצאת מהצבא, פשוט כרגע, במצב הנוכחי, אני לא מרגישה שאני תורמת למדינה שלי. כשאני תורמת עשרה שקלים לקבצן ברחוב, אני מרגישה שאני תורמת יותר מאשר מה שאני עושה כרגע. ואני לא אשתמט, ונכון, חשבתי על זה הרבה לפני הגיוס, ובכל זאת, צבא זה חובה, אני ישראלית, אני יהודיה, אני גרה במדינת ישראל וזאת החובה שלי, לא משנה מה אני אעשה או לא בצבא, זאת החובה שלי, לשרת את המדינה שלי, להקדיש שנתיים. אבל למה להקדיש את השנתיים האלה לפח? למה לבזבז אותן? בקיצור, אני בטח ממש מבלבלת אותכם עכשיו, אבל זה פשוט יותר מדי מחשבות שמתרוצצות לי בראש לאחרונה. אני ממש מקווה שהכל יסתדר עם הלימודים, כי באמת שלא בא לי לצאת מהצבא, אבל אני מודה, לימודים זה תמיד היה עדיפות מעל לשאר, וזה ככה גם במצב שאני נמצאת בו היום, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת...
*
אוף, ממש כואבת לי יד שמאל כבר איזה שבועיים. כל המפרק וקצת מעלה... זה כל כך מעצבן. ושאני מקלידה זה עוד יותר כואב. התגובה הראשונה של ידיד שלי הייתה "ואני מנחש גם למה היא כואבת...", אבל לא, זה לא קשור לזה. בעצם, אין "זה" בכלל. טוב, תשכחו ממה שכתבתי עכשיו. פשוט כואבת לי היד, עיקמתי אותה או משהו, וזה לא עובר!
*
מצאתי לי תחביב חדש ביחד עם עדי. בכל יום שישי אנחנו נוסעות לת"א, קצת לשבור את השגרה של בית-צבא- אוכל-מיטה-טלוויזיה-מחשב. אני אשכרה כל השבוע מחכה שיגיע יום שישי, לעלות על אזרחי, על אחד מהג'ינסים האהובים והזרוקים שלי, אדידס (שלא מזיינות לי את הרגל כמו הנעל של הצבא), ואיזו חולצה רגילה. עם שיער פזור (כי אני שונאת קוקו). כשמגיעים לת"א הכל כבר נראה שונה. זה לא כמו פעם שהייתי נוסעת לת"א למטרה מסוימת (לימודים, עבודה, לפגוש ידיד או חברה), הפעם זה פשוט לנסוע ולראות מה יהיה. אז בדרך כלל פותחים את היום עם ארוחת שחיטות ואז אנחנו הולכות להסתובב בכל שנקין-אלנבי-קינג ג'ורג'. חורשות על הדוכן של המיץ תפוזים, מתחככות עם כל האנשים שיש שם, צופות בכל הפעלולנים החמודים שמסתובבים שם, אנחנו ממציאות להם סיפור חיים ולא מאמינות שהם באמת קבצנים, אבל זה יהיה לפעם אחרת...  אפשר להסתובב שם שעות על גבי שעות, וזה אף פעם לא נמאס.
*
את המשחק של ישראל-יוון ראיתי עם ידידים שלי. התכנסנו לכבוד ביקורו של דן, שבא לביקור אחרון לפני שהוא הולך להישאר בחו"ל ללא פחות מחצי שנה. הוא יטוס שוב אחרי החג. אם הייתם רואים מה שהלך שם, לא הייתם חושבים שאני בת. נראינו כמו חבורת בנים מפגרים צרחנים. אבל הם יותר צרחנים ממני, וכל הצרחות שהלכו שם... אני יכולה להישבע שלמחרת בבוקר בדרך לבסיס, הייתי בטוחה שהאוזניות שלי לא עובדות, כי מרוב שהם צעקו כמו חולי נפש, הם החרישו אותי לגמרי.
את המשחק של פורטו-מנצ'סטר ראיתי ככה-ככה, בגלל שהיו לי עוד כמה דברים לעשות. לפני המשחק הייתי בטוחה שמנצ'סטר ינצחו, גם בגלל העובדה שהם ניצחו בצורה די משכנעת בשמינית הגמר, ולעומתם, הפורטוגלים עלו רק בזכות שערי החוץ (0:0, 2:2) עם אתלטיקו.
אבל לא... השדים האדומים כבר לא כל כך מרשימים. שער ראשון לפורטו, אחרי זה מנצ'סטר השוו ל1:1, אחרי זה כבר 2:1 למנצ'סטר שהיו בטוחים שהניצחון בידיים שלהם (וגם אני), רק שבדקה ה89 פורטו השוותה ל2:2. ועכשיו הם יצטרכו (האדומים) לכבוש שער חוץ בפורטוגל בשביל להישאר במפעל. נו, שיהיה.
(עכשיו זה כבר לא אקטואלי בכלל, אבל הפוסט נכתב לפני איזה שבועיים).
*
ביום שלישי שעבר הלכתי בבוקר לים עם עדי. מצאנו לנו חוף יחסית ריק, בלי כל מיני ערסים ופרחות צרחניות מסביב והתמקמנו. למים בקושי נכנסתי, כי הם היו פשוט קפואים!
בכל מקרה, אז כל הזמן התלוננתי ש"אני לא משתזפת", "אני אשאר לבנה כל החיים שלי", ועדי אמרה לי שרק כשאני אגיע הביתה אני אראה את השיזוף לא האמנתי. ובכלל לא הייתי בשמש הרבה. כאילו, היינו משעה 11 עד 1 וחצי בערך... ורק אז השמש ממש יצאה החוצה. חזרתי הביתה ו... נשרפתי בכתפיים, בגב... זה כואב:( רק חסר לי להתקלף עכשיו. אני כל כך מקווה שלא! פעם הבאה אני אשים קרם הגנה:)
קבלו עדכון (20.4) – אני מתקלפת. הלכתי שוב לים ביום שבת עם עדי ואורטל. ניסינו למצוא מקום עם כמה שפחות אנשים, מה שהיה קשה, כי זה ים וכי זה יום שבת.
הפעם דאגתי לבוא עם חוטיני כדי לשזף כבר את התחת הלבן הזה, וכן, הוא השתזף טיפה. :)
אבל אני עדיין לבנה ואנשים לא מאמינים לי שאיך שאני נראית עכשיו זה נקרא שזופה לאללה.
לקראת הסוף עדי הסתכלה על איזה בחור שישב לא רחוק מאיתנו, אמרה שהוא חתיך. רק מלראות אותו ניתחתי לה את האופי שלו, והיא כרגיל – לא מקשיבה. טוב, אנחנו משתזפות לנו, פתאום אני קולטת אותו מרים משהו ואומר משהו. זה היה נראה כמו סיגריה (הראיה שלי דפוקה), אז חשבתי שהוא מבקש אש (יכול להיות שגם השמיעה?). קראתי לו כדי להביא לו אש, ואז אני קולטת שהוא מחזיק ביד ג'וינט ושואל אותנו אם אנחנו רוצות לעשן איתו. הוא כנראה לא ידע למי הוא ניגש. אמרתי לו לשבת, והוא חשב שהנה ועוד רגע אנחנו נתחיל להריץ שם ג'וינטים. במקום זאת, התחלתי לחפור לו על החיים שסמים זה אסור, יש סיבה שזה לא חוקי, שהוא יהיה אימפוטנט, ועוד מלא דברים. אבל ראיתי שאין עם מי לדבר, כי הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שעוד כמה שנים נמצא אותם מתים עם מזרק ביד באיזו מאורת סמים. אחרי זה הוא הביא את הדברים שלו וחזר לשבת לידנו, ואני שואלת בלב "למה? למה זה מגיע לי?". כזה חופר מעצבן. התחיל לחפור לי שאני אנטי מדי, שלי דווקא מתאים ג'וינט ביד. בסוף מסתבר שהג'וינט שלו זה בכלל לא חשיש, אלא הידרו. נו, נרקומן. גועל נפש. בסוף הוא הדליק את זה לידנו, מה שהביא לי את העצבים, אז התרחקתי קצת, והוא במבטא המעצבן שלו "אבל העשן לא מגיע אלייך בכלל". מה קשור? לראות אנשים מעשנים את זה פשוט עושה לי תחושה של גועל.
בזמן האחרון קניתי כל כך הרבה דברים שאפילו אין לי כח לצלם ולהעלות לכאן. נעליים, בגדים, תכשיטים שטותיים (בכמויות!), איפור, בשמים, קרמים, כל מיני דברים לחדר... הפכתי לשופוהוליקית.
*
פינת העצות:
קמילי:
אני בת 15, כיתה ט’, ויש לי בעיה רצינית עם דיאטות. עד כיתה ח’ הייתי ילדה מלאה, וממש נגד דיאטות.
שנאתי את כל ה"פוסטמות המורעבות" האלה בכל מאודי.. עד שיום אחד בהיר, נכנסתי לבלוג של פרו - אנה, ששינה את חיי כנראה לנצח.  פתאום הבנתי שחייתי בהכחשה. בכאילו אני לא שמנה, רק "מלאה", למרות שמזמן אני כבר לא הולכת עם גופיות, ושלא נדבר על בגד ים, כן? לא הלכתי לים כבר מכיתה ה’! את מבינה.. כל הזמן הזה שיקרתי לעצמי. החלטתי שיתהפך העולם, אני? אהיה רזה. התחלתי להיכנס לאתרים של דוגמניות, ושמרתי אלפי תמונות של "פרו אנה" והייתי אוכלת 200 קל’ ליום. אחריי תקופה שירדתי בה איזה 12 קילו, החלטתי שבפסח אני עושה הפסקה. ומפסח של שנה שעברה רק השמנתי והשמנתי, לא משנה כמה ניסיתי לעשות דיאטה, לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הדיאטה הקודמת. וזה לא שאני שטחית, פשוט.. כל ההערכה העצמית שלי נעלמה. כל התמימות שלי... אני כותבת לך עם דמעות בעיניים. מיצור קופצני ואופטימי הפכתי לילדה ש 24\7 סגורה בבית. לבד. לפעמים אני מרגישה שיש לי אבן אמיתית בתוך הלב והיא פשוט לא יוצאת. אני מיואשת. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני חושבת על דיאטה 99 אחוז מהזמן, ואוכלת מאה אחוז ממנו. כואב כואב כואב. ואף אחד לא יודע באמת מה עובר עליי. כי אני בכאילו צוחקת עם כולם, אבל מבפנים אני רוצה למות. כל הזמן אני אומרת "כשאני אהיה רזה אז אני כבר ___" אתאהב\אקנה\אשמח\אסתרק. אני פשוט לא חיה! וההורים שלי לא מבינים. ביקשתי מאמא שתרשום אותי למכון כושר או לדיאטנית והיא לא מתייחסת לזה ברצינות. אשמח אם תעזרי לי...
קמילי.

תשובה:
היי. חבל שלא ציינת מה הגובה והמשקל שלך, כי ככה הייתי יכולה לדעת יותר, לענות יותר.
הפרעות אכילה זה דבר רע. זה מוות לדעתי. זה להרוג את עצמך קודם כל פנימית ואז באמת למות. קודם כל, זה טוב שאת מודעת למצב שלך, מודעת לכך שאת עושה משהו שהוא לא טוב, שהוא רע. בטח שאת תרגישי לבד. כי את מתעסקת בהפרעות אכילה, כי את לא מדברת על זה עם אף אחד, כי כרגע את הפכת את עצמך לשונה. את כל הזמן מענישה את עצמך. זה חלק מהפרעות אכילה – עונשים. "אם  אני לא מרזה, אז לא מגיע לי לקנות ג'ינס חדש", "אם אני מחר לא אהיה בצום, אני בערב לא אצא עם חברות". אני באמת רוצה לעזור לך וכל כך קשה לי לעשות את זה כאן, בגלל זה ביקשתי ממך לפנות אליי במייל, למרות שסירבת. אני חושבת שאת צריכה לקחת את אמא שלך לשיחה ולהסביר לה הכל. תגידי לה שקשה לך, שכואב לך, תסבירי לה כל מה שעובר עלייך. תאמיני לי שברגע שהיא תדע באיזה מצב את נמצאת, היא תעזור לך.
אני רק רוצה שתדעי שרזה מדי, זה לא יפה. זה מכוער. בנים לא אוהבים בנות שהן עור ועצמות. אני לא אומרת ששמנה זה יפה, אבל היום, עם כל העולם המעוות הזה, בנות חושבות שאם יש להן קצת צדדים וטיפה ירכיים, אז הן נקראות שמנות, דבות וחייבות להפסיק לאכול. בשביל מי את עושה את זה? בשביל מה? הרי את לא עושה את זה בשביל עצמך. ואם כן, אז המצב הוא הכי גרוע שאפשר. תתחילי לאהוב את עצמך, כי עד שאת לא תהיי שלמה עם עצמך ותאהבי את עצמך – אף אחד אחר לא יעשה זאת. אז אל תבואי בתלונות אחר כך.
תלכי, תעמדי מול המראה ותנסי להבין מה מפריע לך בגוף שלך, אבל תנסי להיות הגיונית. אך תשווי את עצמך לדוגמנית מורעבת מאיזה קטלוג, תנסי להשוות את עצמך לבנות נורמליות, רגילות. לבנות שהן מידה 38 (שזה נקרא רזה, אגב), לבנות שהן לא נראות כאילו הן בקושי מצליחות להחזיק את עצמן וכל רגע הולכות למות.
מה מפריע לך? הבטן? הצדדים? תעשי כפיפות בטן. הרגליים? תעשי עם חברה הליכה בערב.. אחרי זה תחזרי הביתה ותאכלי ארוחת ערב כמו בן אדם, ולא כמו ציפור. אלוהים נתן לך את הנשמה שלך ונתן לנשמה הזאת גוף. את רוצה להרוס את מה שאלוהים העניק לך? את אמורה להיות הדבר הכי יקר שיש לך, אז איך את מסוגלת לפגוע בעצמך?! הרי, אם מישהו אחר היה פוגע בך נפשית או פיזית, את היית מתעצבנת וכועסת ואומרת "איך הוא מעז בכלל?!", אבל מה שאת עושה זה בעצם לפגוע בעצמך, להרוס את עצמך. את יודעת מה ההשלכות של זה? אז את אולי תראי כמו מתה, כמו גופה, וכמו איזה פרו-אנה דפוקה בראש, ותגשימי את המטרות החולניות שלך, אבל מחזור? כבר לא יהיה לך. לאט לאט הוא יפסיק. ואת יודעת מה זה אומר? שילדים את כבר לא תוכלי להביא. והשיער שלך ינשור מהראש, יהיו לך קרחות. ואת בטח אומרת לעצמך "מה היא סתם מבלבלת בשכל", אבל אני לא. את יודעת מה זה לחפוף את הראש וכל שניה למצוא ביד שלך חבילות שיער? לא, נכון? ואני מאחלת שזה לא קירה לך, אבל אם את תמשיכי בדרך הזאת, בדרך המזעזעת הזאת, את בכלל לא רחוקה מזה. מה עוד? אני אגיד לך מה עוד. הציפורניים שלך לאט לאט יתחילו להישבר, ובגלל שאת לא אוכלת מה שבן אדם צריך לאכול, פחמימות, חלבונים, ויטמינים שיש באוכל, אז המערכת החיסונית שלך תקרוס עם הזמן, את כל הזמן תהיי חולה, את תדבקי מכל אחד שיש לו שפעת, רק שאצלך את יכולה להגיע לבית חולים בגלל קצת חום ונזלת – ולמות. את לא תוכלי להתרכז בלימודים, אז גם את הלימודים את תזרקי לפח. כי כשבן אדם לא אוכל כמו שצריך, לא חי כמו שצריך, גם המוח לא מתפקד. את כל הזמן תהיי עייפה, לא יהיה לך כח לשום דבר. ואז, כשכבר תהיי כמו שלד ותרצי לאכול כדי לעזור לעצמך, את לא תוכלי. תראי, אני יכולה להמשיך לכתוב ולכתוב, אבל זה לא משנה. כי עד שאת לא תרצי באמת באמת לעזור לעצמך, אף אחד לא יוכל.
את צריכה לקחת את עצמך בידיים, ומהר, כי אני חושבת שכבר עוד מעט יהיה מאוחר מדי בשביל זה. תתחילי לאהוב את עצמך, לדעת מה את שווה, לכבד את עצמך ואת הגוף שלך ולא להתעלל בו ולפגוע בו ככה. תתחילי לאכול ארוחות מסודרות, בוקר, צהריים, ערב. בין לבין תאכלי פירות, ירקות, וכן, בן אדם יכול לאכול חטיפים. לא כל מי שאוכל חטיפים משמין 100 קילו. כל העולם אוכל ממתקים ודברים טעימים. ותצאי עם חברות לאכול ולבלות. תפסיקי עם המחשבות האלה. אם היית שוקללת 90 קילו על 1.50, הייתי אומרת לך לעשות דיאטה, אבל שתינו יודעות שאת רחוקה מזה שנות אור.
ואחרי שתאכלי ארוחות מסודרות ואת בכל זאת תרצי לחטב את הגוף שלך, את תעשי קצת ספורט. וזה יכול להיות גם אחלה דרך בשביל לצאת מהבית ולהיות עם חברות. תצאי בערב עם חברה להליכה של שעה, בזמן הזה אתן גם עושות ספורט, שזה בריא וטוב, וגם משלימות ריכולים וכל מה שכייף לדבר עליו. תאמיני לי, שאת יכולה לאכול מה שאת רוצה, כל מה שבא לך, אבל אם את תעשי יום כן-יום לא, הליכה של שעה בערב, את לא תשמיני, את רק תתחטבי. אני באמת מקווה שאת הולכת לקחת את עצמך בידיים ולהפסיק עם המחשבות האלה.
כי תאמיני לי שאת לא רוצה להראות ככה:
http://mad.walla.co.il/archive/374524-5.jpg
http://shx-filer.shox.co.il/shx_imgs/246/922/3/504/62.jpg
ואני בכל זאת אשמח לדעת מה קורה איתך, אז בבקשה, תעדכני אותי, לפחות כאן או במייל.
-
ועכשיו לתמונות.
תמונות מת"א וכאלה.
פפראצי:

 





מהים:

קצת ספרים חדשים:



מיפו העתיקה וכאלה:

פפראצי:

עד לכאן... שיהיה לכם המשך שבוע נחמד.
אוהבת המון,
אברילו'ש:)