יומנה של נערה

בזמן האחרון כבר אין לי סבלנות לאנשים, אני ממש מתחילה לאבד כל סבלנות שאי פעם איכשהו הייתה לי. זה לא שאני לא חברותית, אני כן, ואפילו מאוד, אבל בתקופה האחרונה, עם כל הדברים שקורים, כל הצבא, העובדה שאני סתם מתבזבזת ולא לומדת, העובדה שבמקום להתקדם, כמו שהיו לי ציפיות מהצבא, אני תקועה במקום שאני לא רוצה להיות בו ועוד דברים – רק הופכים אותי לאדם פחות סבלני, סובלני ולאדם שכבר לא הכי כייף להיות בחברתו, כי טאקט כבר אין לי, סבלנות כבר אין לי, אני מתעצבנת בקלות ואין לי כח לאנשים מעצבנים שיקיפו אותי.
אני שונאת שאנשים בתקופה האחרונה שואלים אותי כל הזמן "מה קורה?", "קורל, מה קרה?", "קורל, מה יש?", "הכל בסדר?", הרי לא באמת אכפת להם. מי ששואל זה לא הידידים הטובים שלי, המשפחה או מעגל החברות המאוד מצומצם שלי (שאני יודעת שהם שואלים את זה מתוך כוונה ושבאמת אכפת להם). השאר... למה סתם לשחק אותה? הרי כשאני שואלת סתם אנשים "מה קורה?", זה לא כי באמת אכפת לי מה קורה איתם, אם היה אכפת לי מה קורה איתם, הייתי שואלת "מה חדש?", או משהו כזה. "מה קורה?", זה כבר כמו "היי". ובגלל ששמתי לב שזה מעצבן אותי שאנשים שלא קרובים אליי כל הזמן שואלים אותי, גם אני הפסקתי לשאול.
מעצבן אותי שאנשים שהם לא ידידים/משפחה/חברות, אלא סתם אנשים שאני מתראה איתם מדברים אליי. שתבינו עד כמה אין לי כבר סבלנות. כאילו, למה הם פונים אליי? במילא אין לי זין לאף אחד. במילא אני כל יום מגיעה לצבא הזה בסבל, בלי חשק, צריכים לגרור אותי מהמיטה בשביל שאני אלך. אני כבר לא יכולה לסבול את כל הרחרחנות הזאת סביבי, זה כבר מציק ומעיק.
אני שונאת שמתיישבים ליידי ומתחילים לתחקר אותי, לא כי אכפת למישהו, אלא רק לראות מה יש לי עכשיו, מן רחרחנות מגעילה כזאת. וזה לא שיש לי איזה נטייה לחשוב שלאף אחד לא אכפת ממני, ממש לא – אני יודעת שיש כל כך הרבה אנשים שאני מעניינת אותם, שאכפת להם ממני ושהם דואגים לי כשרע לי ושמחים כשטוב לי. זה מתחיל אפילו מכאן, מהאנשים שנכנסים לכאן קבוע, קוראים את מה שעובר עליי, מגיבים, שולחים מיילים ואפילו מתקשרים, וזה ממשיך עד לאנשים שקרובים אליי בחיים האמיתיים, במציאות, שיעשו הכל בשביל להוציא חיוך קטן.
בכל המצב האחרון, נהייתי כנה יותר, כאילו לא מספיק כמה הייתי כנה קודם. כל הכנות הזאת כבר מתחילה לפגוע בי. אני כבר לא מסוגלת להעמיד פנים, אפילו אם אני ממש רוצה. האמת פשוט יוצאת החוצה. אם מישהי שאני לא סובלת באה ומתעלקת עליי, היא מהר מאוד מבינה את זה שעוד שניה אני הולכת להעיף אותה, כי אין לי סבלנות וכח אליה. אני כבר לא מצליחה להסתיר את הרגשות שלי. פעם עוד הייתי יכולה להיות קצת צבועה, לחייך אל מי שאני לא סובלת, סתם מתוך נימוס. היום אני פשוט "מה, מה את רוצה? למה להציק? את רואה שאני יושבת רגע לבד, נכון?", וזה מרגיש לי תוקפני מדי, אבל אני לא שולטת בזה בכלל.
יש רק דבר אחד שמעסיק אותי בכל החודשים האחרונים, והוא איך לעזאזל אני מקדמת את עצמי ומפסיקה להתבזבז במקום שלא ייתן לי שום דבר לחיים. אני בן אדם שלא מסוגל לא לעשות כלום. אני אוהבת ללמוד כל הזמן, אני אוהבת לגלות דברים חדשים, אני אוהבת לדעת, אני אוהבת להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי. אני לא יכולה כבר עם המתכונת הזאת של לקום בבוקר, להיגרר בכח מהמיטה, ללבוש את המדים האלה, לאסוף את השיער, לשים ת'משקפי שמש, שלא יראו את העיניים הנפוחות, כי אני כבר לא מצליחה להסתיר את זה, לא משנה כמה אני רוצה, ללכת בצעדים כבדים לכיוון תחנת האוטובוס, להגיע לצבא, להעביר תשע שעות של כלום, פשוט כלום, במקום שנקרא צבא, במקום שאני אמורה לשרת את המדינה שלי, ואני כל כך לא משרתת את המדינה שלי כמו שצריך, בגלל שהחמיצו את הפוטנציאל שלי כדי שאוכל לתרום למדינה באמת, מה שאני עושה זה לא נקרא לשרת את המדינה שלי, זה נקרא סתם לעשות דברים בשביל אנשים אחרים, דברים שרחוקים שנות אור מלתת משהו למדינה שלי. אז בשביל מה?
אני בן אדם שמאוד אוהב לתת, אבל רגיל גם לקבל בחזרה. וזה מתחיל מכל דבר:
כשהייתי מחלקת אוכל לנזקקים – המבט של ה"תודה" בעיניים שלהם, היה בשבילי הכל. הייתי חוזרת הביתה עם תחושה עילאית, וזה לא היה אכפת לי שהפסדתי מסיבה של חברים או שלא הספקתי לכתוב ולקנות בגדים. ידעתי שאני עושה משהו טוב והייתי זוכה בהרגשה טובה שהייתה מלווה אותי כל השבוע.
כשהייתי עוזרת לאנשים, הייתי מרגישה שהצלחתי לשנות משהו, לגרום למישהו להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם החיים בכלל, וזאת הייתה המתנה שהייתי מקבלת ממנו. את החיוך הזה.
כל פעם שנתתי משהו בחיים שלי, קיבלתי משהו חזרה. זה ככה אמור לעבוד.
למדתי למבחן קצת – הצלחתי.
השקעתי מהזמן שלי לכבוד משהו – זה השתלם לי.
אבל עכשיו.... אני גם לא נותנת שום דבר וגם לא מקבלת כלום. נאדה.
נמאס לי כבר, בחיי.
נמאס לי כבר לחזור אחרי זה מהצבא, להגיע אחר הצהריים – ערב הביתה, אין לי כח לשום דבר, כל מה שאני עושה זה ללכת לישון, לא מסוגלת לראות אף אחד, מנסה לא לבכות, כי אני יודעת שבכל יום שעובר יכולתי כבר לסיים עוד מבחן, עוד עבודה, עוד קורס, יכולתי לעבוד, יכולתי לחסוך, יכולתי לקדם דברים שאני רוצה, דברים שבינתיים נזרקים לפח, הזדמנויות שלא יהיו לי יותר אף פעם פשוט נזרקות ישר לחירייה, רק בגלל שאני אמורה לחמם את הכיסא תשע שעות ביום. כוסאמק, טוב?
דיי כבר, אין לי כח יותר. אני לא מכירה את עצמי כבר. אני לא מי שאני עכשיו. מי שאני עכשיו זו סתם... זה הצד הממורמר שלי, שכל כך הרבה זמן לא יצא החוצה. כי בדרך כלל, לפני הצבא במיוחד, הייתי בן אדם שמח. לא הייתי צריכה כל הזמן לדאוג, להיות בלחץ לאחר כי אז יענישו אותי, לא הייתי צריכה לחיות תחת חוקים שאני לא מבינה מאיפה הביאו אותם בכלל. הייתי מחייכת כל הזמן. מי שהכיר אותי לפני יסכים שלא עוברות חמש-עשרה דקות בלי שאני אתפוצץ מצחוק עם צחוק-כלב-הים שלי. מי שהכיר אותי לפני יסכים שלא הייתי מפספסת שום הזדמנות, הייתי הולכת על הכל. כל מה שיש. נהנית. לא מפסידה שום דבר. מבלה. כל הזמן הייתי יושבת וחושבת מה אני אעשה מחר, לאן אני אלך ואיזה כייף יהיה לי. כל היום הייתי עסוקה בלחוות את הגיל הכי יפה שיש, את הדברים הכי יפים שיש. ועכשיו... כל היום "את בטוחה שהכל בסדר? משהו עובר עלייך? את רוצה לדבר על זה?", אני פשוט לא יכולה יותר, אין, לא יכולה. זה כבר הגיע למצב שאני לא מצליחה להסתיר את זה על הפנים שלי. פעם, בתיכון, כשהיו לי כל מיני דכאונות של ילדה מתבגרת, הייתי מגיעה לבית הספר לאחר לילה של בכי ל"חברה הכי טובה" על זה שהחיים שלי בזבל + כל מיני ציטוטים מקומדיות רומנטיות קיטצ'יות, ולא היו רואים שבכיתי. תמיד ידעתי להסתיר את זה. תמיד חייכתי והכל היה בסדר. אולי זה היה ככה כי אלו אף פעם לא היו דכאונות אמיתיים, סתם משברים, אז לא היה כל כך מה להסתיר. בפנים הייתי קצת מצוברחת וטיפה אובדת עצות, אבל מבחוץ הכל קרן, הכל היה רגיל, צחקתי, חייכתי, שמחתי, שרתי, השתוללתי... היום אני כבר לא מצליחה להסתיר את זה יותר. רואים על הפנים שלי שאני כבר בקושי נושמת. לא משנה כמה איפור אני אשים ואיזה חיוך אני אמדוד, רואים שאני בדיכאון, רואים שאני סובלת. אני בקושי מצליחה לחייך, ואם אני כבר מחייכת, אז זה כל כך בכח. חיוך מתאמץ שכזה. אני לא מצליחה כבר לצחוק. אני לא מצליחה כבר לשמוח. אין לי כח לשום דבר חוץ מפשוט לצלול אל תוך הפוך ולישון. דברים שפעם גרמו לי הנאה – לא מנידים לי את העפעף בכלל. אני יודעת שזה בטח נשמע כאילו אני ממש מגזימה וממש לוקחת את זה קשה, וזו החובה שלי למדינה ויאדה, יאדה, יאדה, אבל באמת שאני לא. זה לא שאני בדיכאון כי "אני בצבא ואין לי זמן לצאת עם חברות שלי", אני בדיכאון כי אני פאקינג בצבא, מתבזבזת, אני רואה בנות שאוטוטו משתחררות ואני כל כך לא רוצה להיות כמוהן, זה יהיה העונש הכי גדול שלי.
אני כל יום נמצאת בחברתם של אנשים שיכול להיות שבסיטואציות אחרות הם יכולים להיות דווקא אחלה, אבל כרגע אני פשוט מרגישה ויודעת שהאנשים שאני מתראה איתם כמעט כל יום, הם לא אנשים שאני הייתי מתחברת איתם ביומיום. לא שיש בהם משהו רע, אבל פשוט שמו אותי במקום שאני בקושי מתחברת שם למישהו. אז כן, אני לא אשקר ואני אפילו אודה, יש שם כמה נחמדים, יש שם כמה בנות שאני מוצאת את עצמי מקשיבה להן כי הסיפורים שלהן מעניינים אותי וכי הן יודעות להקשיב ולפחות לנסות לראות את המצב שלי מנקודת ראות קצת שונה. אבל חוץ מזה? כלום. ואני לא מאשימה אף אחד, אני רק מאשימה את עצמי. מאשימה את עצמי שלא הקשבתי לאנשים שאמרו לי לפני הגיוס "קורל, אל תתגייסי. את לא הולכת להיות בעזה ואנחנו מכירים אותך, אם זה לא כל הקופה, אז זה כלום. ככה זה אצלך", "זה לא מתאים לך, את תבכי לי כל יום בטלפון, אני מבטיח לך", "את תראי שאת תצטערי על זה, זה לא בשבילך. את הולכת להיות בתפקיד רגיל שאת תתחרפני שם. את לא במאת תתרמי" וכו'. ואני? כמו מטומטמת: "לא, אני אתגייס", "לא, אני אתרום למדינה שלי", "לא, אני לא משתמטת כמו אחרים". פוסטמה. בא לי לחזור אחורה ולהכניס לעצמי כזאת כאפה שאולי הייתה מעוררת אותי בזמן. וכחודש לפני הגיוס הייתה לי הזדמנות לצאת, יכולתי לעשות את זה בקלות, אבל כמו סתומה מפגרת טיפשה, לא רציתי. נלחמתי. "רוצה לשרת את המדינה שלי".מה חשבתי לעצמי, שאקבל תפקיד טוב? שאני אגן על המדינה שלי? שידאגו לשבץ כל אחד לפי הכישרון שלו והיכולות שלו, חוץ מכמה לוחמים אמיצים שאני מורידה את הכובע בפניהם? מה?! בסך הכל אני חושבת שצה"ל לא מנצל את הכישורים שלי ואת היכולות שלי, רציתי הכי הרבה לתרום רציתי לתת את כל מה שיש לי ולא ניתנה לי הזדמנות.
אני מכירה אנשים שלא עשו צבא או שהשתחררו באמצע, פעם הייתי קוראת להם "משתמטים", היום אני פשוט מקנאה בהם. כי מה לעשות, יש דברים שלא כולם מתאימים אליהם. בשבילי זה בזבוז זמן. זה לא שאני נמצאת במקום שבו אני מרגישה תורמת ויודעת שאני עוזרת ומגנה על המדינה הבאמת אהובה שלי ועל האזרחים, אני לא. אז למה לי סתם להתבזבז? אם בהתחלה הייתי מקבלת תפקיד שהיה עושה לי טוב, תפקיד שתורם לביטחון המדינה, אולי לא הייתי ככה עכשיו. אבל עכשיו? לא משנה מה יציעו לי, לא משנה שום תפקיד בעולם, אין לי כבר מוטיבציה ואני את העניין שלי בצה"ל איבדתי מזמן. לי יש חיים ויש לי כל כך הרבה דלתות שפתוחות בפניי עכשיו, כל כך הרבה הזדמנויות שלא יהיו פה עוד שנתיים, הן לא יהיו רלוונטיות בכלל. זה נשמע מצחיק, אני עוד לא בת תשע-עשרה, אבל הזמן שלי כל כך יקר.
עכשיו קראתי שוב חלק מהדברים שכתבתי וזה פתאום נראה לי חושפני מדי, הרבה זמן לא כתבתי ככה, אבל אני פשוט לא יכולה לשמור את זה בפנים יותר.
ואני רוצה להבהיר פה משהו, מה שכתבתי כאן זה מה שאני מרגישה, מה שעובר עליי כרגע. אין במה שנכתב כאן שום כוונה לשכנע אנשים להשתמט. אני נגד השתמטות, ומה שאני מרגישה כרגע מאוד כואב לי ואני מרגישה שאני בוגדת בעקרונות שלי. אני מאוכזבת מעצמי שהגעתי למצב שאני לא מוכנה לשמוע יותר על עצמי בתור חיילת, אין לכם מושג עד כמה. אני יודעת שזה מבלבל, שפעם אני אומרת ככה ופעם ככה, אבל כן, אני חושבת שצבא זה חשוב, אבל לא כולם מתאימים לזה. ואם צה"ל לא יודע איך לנצל את הנתונים של חלק מהחיילים שלו, שם אותם בתפקיד חרא רק כי את התפקידים הטובים לקחו אנשים עם פרוטקציות (והנתונים שלי גבוהים, אוהו, תאמינו לי), אז זה רק הפסד שלו. אני לא אפסיד שום דבר.
עלק שקלתי ברצינות לקבל את ההצעה שהציעו לי, לצאת לקצונה... לחתום קבע... ממש. מה חשבתי לעצמי?
עכשיו קראתי את זה שוב... דברים די קשים. אני יודעת שיהיו הרבה חילוקי דעות בתגובות ואנשים שלא יסכימו איתי ויקראו לי אפילו אנוכית, שחצנית ואחת שרק חושבת על עצמה. אבל מאז שאני מכירה את עצמי, אני חושבת על עצמי, דואגת לתחת שלי, כמו שצריך. ואם אני נותנת משהו בשביל מישהו אחר, תמיד זה משתלם לי, אפילו בהרגשה שעזרתי. וכמו שכתבתי, אני לא מרגישה שאני תורמת, ואין דבר יותר מחרפן מכל יום לבוא למקום כל היום, לחזור הביתה בערב ולדעת שלא תרמתי לאף אחד ושזה היה שם בזבוז. זה משגע אותי. רק עצם המחשבה על זה עושה לי צמרמורת של גועל, של סתם, של כלום. שכל מה שאני עושה שם הוא כלום אחד גדול.
אני יודעת שהרוב לא יבינו את זה, כי גם אני לא הייתי מבינה את זה אם לא הייתי במצב הזה עכשיו. אז כן... תנסו טיפה לחשוב איך זה להיות במקומי. זה הכל.
ושוב, באמת שמה שכתבתי לא בא לגרום לאף אחד לחשוב על השתמטות או על זה שהוא מתבזבז בצבא. ממש לא. לכל אחד יש את התפקיד שלו ולכל אחד יש גם את מידת ההתאמה שלו. אני פשוט לא מתאימה לשם. ובאמת, כמו שכתבתי, המחשבה הזאת כואבת לי. כי פעם... לא יכולתי לחשוב על זה שאני לא אעשה צבא. זה לא היה נקלט במוח בכלל. ועכשיו... הכל השתנה. מאז שהתגייסתי המוטיבציה שאיכשהו הייתה ירדה לי, אני כבר לא יכולה לשמוע על זה יותר. לא רוצה יותר.