|
| 2/2005
The edge of paradise.
חודש נוסף התחיל, מקווה שאיתו גם תבוא תקופה אחרת, הרגשה טובה יותר.
אחרי הנפילה של השבוע האחרון, פשוט הסתגרתי בבית ולא יצאתי ממנו.. היום הראיתי סימני חיים. זה התחיל בבוקר, לא קמתי על רגל שמאל לשם שינוי. זה המשיך בבית ספר, התעמקתי יותר באלו שאני קוראת להם חברים, העפתי לעזאזל את אלו שסתם מרחפים להם מסביב. אנשים שפעם תשומת לב מהם הייתה עושה לי את היום- יכולים לדחוף את זה. לא צריכה את זה יותר. מגיע לי יותר טוב.
ההרגשה הטובה הזאת שנפלה עליי מאיפשהו נעצרה זמנית ע"י מישהי שהתעקשה ללחוץ על כל הכפתורים הלא נכונים, ולעצבן אותי כמו שלא קרה כבר הרבה זמן. אני לא בן אדם עצבני...אדישה, למען האמת. אבל אנשים מהזן שלה יכולים להוציא אותי מהכלים.
וכמובן, היא הייתה חייבת לשבת לידי.
אבל לא, מנעתי מעצמי את העונג לתקוע לה מיני כלי כתיבה במיני איברי גוף, היא לא שווה את זה, היא לא שווה את השורות האלה שאני מבזבזת עליה. סתם יצור חסר תועלת מבזבז מים וחמצן. שתלך קיבינמאט.
אחרי הלימודים הרווחתי קצת כסף, תמיד דבר טוב.
בבית ישבתי לאכול בצורה נורמלית, יצא לי לדבר קצת עם אמא שלי- אחרי הרבה זמן, יותר מדי זמן, שלא עשיתי את זה. סיכמנו שנלך לסגור כמה דברים בבנק.
וזהו, זה היום שלי בעקרון. חוץ מכמה נפילות שאני לא אייחס להן יותר מדי משמעות, היה בסדר גמור.
אני נכנסת לתקופה קצת לחוצה מבחינת הלימודים, אבל בשנה וקצת שנשאר לי החלטתי לקחת את העניין קצת יותר ברצינות, לסיים 12 שנות לימוד בצורה שאני אהיה מרוצה ממנה.
עד כאן, להתראות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
