|
| 4/2005
question remains.
מה עושים כשהמקום היחיד, הכי בטוח והכי אוהב בשבילך, המקום שאתה אמור להרגיש בו הכי מוגן .. זה המקום האחרון שאתה רוצה להיות בו? (אני חייבת להפסיק לכתוב בלשון זכר.)
אתמול החלטתי לעשות לעצמי יום חופש מהלימודים, העברתי את הזמן באיזה קיבוץ עם חברים. רקדתי, עשיתי שטויות, צחקתי המון.... היה נחמד להתנהג שוב כרגיל.
עכשיו השאלה שלי היא כזו... באיזה שלב בדיוק התחלתי לשנוא את המקום הזה שכתבתי עליו כמה שורות לפני, הבית? למה אני מעדיפה להעביד את עצמי שעות נוספות, לעשות עבודה שחורה, במקום לחזור הבייתה, למקום המבטחים, אם תרצו. סימן שאלה.
אני לא יודעת. אולי כשזה הפסיק להיות רק אני ואמא שלי בבית, אולי. כמו שאמרתי, אני לא יודעת. ולדבר איתה זאת לא ממש אפשרות... לפעמים אמא שלי נראית לי כמו שכבה אחת אחידה ומהלכת של מייק-אפ ואיפור שנקנה במבצע של 2+1... לפעמים היא נראית לי כל כך שטחית, כאילו היצור שאני רואה מולי, ככה הוא בעצם. שום דבר מעבר.
אולי זה חלק מגיל ההתבגרות, לראות את ההורה שלך ככה ולא להרגיש שום טיפת כבוד כלפיו.. או שהיא באמת שטחית ורדודה. צריך לחכות ולראות. אבל עד אז?
להסתובב בחוץ כל היום, לחפש מה לעשות, רק בגלל שאני לא רוצה להיות בבית?
לברוח?
עוד שאלה שאין לי תשובה עליה, ואין לי מי לפנות אליו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
