|
| 6/2005
אהוי.
ריק. הכל ריק וחסר משמעות. {כמה דרמטי מצדי. תחיו עם זה}
אני יושבת כבר חצי שעה על כרית, לצד המיטה. מכיוון שאין עדים שיכולים להוכיח אחרת, אני יכולה להגיד לכם שזהו שיא היום בשבילי. הדובדבן שבקצפת דלת השומן. אני מכבה את הטלויזיה המחורבנת, מנסה לקרוא ספר. מנסה. מנסה לקרוא את השורה הראשונה. מגיעה לשורה השנייה. לא מצליחה לחבר בין שתיהן. לא מצליחה לפענח. עוזבת את הספר, מוותרת. ננסה מחר. מחר יהיה הרבה זמן פנוי.
מדליקה את המחשב ומתיישבת. חושבת שאולי יהיה משהו שונה הפעם, למרות שזה תמיד אותו הדבר.
אותם השירים, אותם האתרים, אותם הבלוגים המטומטים – מצטערת אבל אני לא צריכה הזמנות, לא עיצות, לא ביקורות. עוזבת את המחשב המסכן לנפשו. {וכנראה חוזרת אליו לאחר הארה מפתיעה ומעוררת.)
מגיעה להארה מפתיעה ומעוררת. אני צריכה להתחיל לדבר בגוף ראשון. מילא, התגברתי איכשהו על המנהג שלי לדבר בלשון זכר [?], אבל עכשיו זה. אי אפשר לנצח אה?
'אולי תתחילי מההתחלה. תדברי. אחרי זה תחשבי באיזה גוף זה היה.'
זאת הייתה אני, מתווכחת עם עצמי ואנוכי. חלילה תחשבו שזה היה ציטוט של מישהו [שהוא לא אני, כבר אמרתי?] שדואג לחיי החברה שלי ומנסה לכוון אותי לדרך שאני מיועדת לצעוד בה. לא. אני לא זוכרת דברים כאלה.
אז.. הביקורת התמידית הזאת. הילדה צריכה להישאר ביישנית, סגורה, לעיתים קצת סנובית.. או ש-
הילדה צריכה לדחוף את המכונה בעצמה כי האסימון לא מראה סימני רצון ליפול. כן... הדילמה...
לא יודעת. אולי טוב לי ככה. באמת. למה צריך לדבר עם אחרים, כשחושבים על זה? אני, לפחות. הרי גם ככה אני מדברת שטויות... רוב הזמן. בשאר הזמן פשוט לא שומעים אותי. [כן נו, תגבירי ת'ווליום כפרה]
מוציאה את עצמי בתור איזו קדושה מעונה, אבל למי אכפת. "זה הבלוג שלי..." יאדה יאדה יאדה.
טוב די, צריך להפסיק עם כל ההתבכיינות הזאת. בקצב הזה הרקע יוחלף פה לשחור, רוב הפוסטים יכללו ליריקה עמוקה ודכאונית של לינקין פארק .. אהה וגם יהיה הרבה דם.
כן.. צריך להפסיק.
אז.. ברשותכם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
