|
| 10/2007
The best song in the world.
הממ.. אוקיי.
יש לי מן קטע כזה לנהל שיחות אינסופיות עם עצמי.. אבל החלטתי לשתף אותך הפעם.
אז ככה.
אתה כנראה לא הולך ליצור קשר בזמן הקרוב, מה שאומר שבסדר לך עם המצב. או שסתם לא משנה.
מה שאומר שמעכשיו גם לי יהיה בסדר עם זה.
אל תשלח לי הודעה בעוד חודשיים, כמו שעשית אז. אני לא אענה.
גם אל תתקשר, באמצע החיים.
אני לא אתקשר אליך גם, אל תדאג. אני לא יכולה שתפגע בי שוב, עם הקטע הזה שלך של לקום וללכת.
הספיק לי.
חבל לי אמנם שישבתי בשקט בכל פעם שעשית את זה,
במקום להוריד לך את הביצים, כמו שכל אחת שפויה הייתה עושה במקומי.
(לך תמצא עוד אחת כזאת,ד"א)
גם חבל לי שככה אתה רוצה שאני אזכור אותך.
למרות שכרגע כל מה שאני רוצה זה לשכוח, שאי פעם הרשיתי למישהו, לא משנה כמה אהבתי אותו, לפגוע ככה.
כאילו אני סתם. כאילו הייתי איזה מישהי במועדון שלקחת לשירותים ולא התקשרת למחרת.
כאילו הייתי מישהי שמשאירים לה כסף לפני שהולכים.
באיזו זכות, תגיד לי?
איך אפשר?!
אם רק רצית להתנתק ממני, ההסבר היחידי שיש לי למעברים המפחידים שלך מחום לקור..
היית פשוט צריך להגיד. הייתי מכבדת אותך ככה. היית נשאר בן אדם בעיני.
אבל בחרת לסיים את הקשר בינינו (מה שנשאר ממנו בכל אופן) בצורה הכי מכוערת שיש.
סיימתי להאשים את עצמי. זה עליך הפעם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
