עדי בעולם

"אהבתי את הפוסט האחרון, בייחוד את הדמות הפיקטיבית שאת קוראת לה 'האופנוען'"

(האופנוען טוען שהפוסט על כריסמס לא מדויק).

ביום שבת תיכננו האופנוען ואני טיול לצפון. "תזכרי", התרה בי, "בשמונה וחצי אני מעיר אותך, בתשע כבר יצאנו לדרך". ואכן, בתשע הוא העיר אותי בזהירות, בתשע וחצי כבר יצאנו מהבית. כל הכבוד לנו.

תחנה ראשונה עשינו בדליית אל-כרמל. על גג המנזר שיש שם ממש ליד (תהייה - האם המנזר הוא המוחרקה, או שפיספסנו את המוחרקה?) מצאנו תצפית מצוינת, כולל מפתח כיוונים.

האופנוען צילם שם תמונות מהממות, אני בהיתי באופק, מהרהרת במיטתי החמה.

בדרך לדליית כבר פיתחתי תיאבון, ולכן בכל פעם שחלפנו על פני דוכן דרכים שאמר "פיתה דרוזית חמה עם לבנה" משכתי בכנף מעילו של האופנוען. למרבה הצער הוא לא הבין בכלל את הרמז. רק על גג המנזר שאלתי איך זה שהוא לא רעב, והוא ענה שדווקא כן, אבל חשב שכל דוכני הדרכים האלה לא מספיק מפונפנים בשבילי ולכן לא עצר. סליחה?? נעלבתי. בתגובה הדגים לי האופנוען מה דימיין שאשאל לו נעצור לאכול בדוכן דרוזי:

יש פיתה מקמח מלא?

הלבנה זה מחלב עיזים אולי? יש דל לקטוז?

הזיתים זה אורגני?

יש תה ירוק?

וכו.

מייד טענתי שנכון שזה שאלות שניתן למצוא אותי שואלת בכל מקום בתל אביב, אבל פה אני ברוח של אותנטיות. ולכן, בטניי שנינו מקרקרות, ירדנו מההר אל דוכן האוכל הראשון שמצאנו.

וזה היה מקסים.

יושבת לה אישה אחת ליד מן תנור מאולתר ועושה בו אוכל. לידה משמש בנה כמלצר.

(צילום: האופנוען)

תפסנו שולחן שבאמת יושב באמצע שום מקום, בין פרות משוטטות לטבע, נרגענו, הזמנו שתי פיתות עם לבנה, ולשולחן התחילו לזרום דברים: זיתים ירוקים, זיתים שחורים, צלחת ממולאים (עלי גפן, קישוא ופלפל) וקערית טבולה. וגם תה לקינוח.

זו הייתה ארוחת הבוקר הכי רגועה ומקסימה שהייתי בה זה הרבה זמן. היה באמת כיף.

אם כי בשלב מסוים התחלנו האופנוען ואני לדאוג: בכל זאת, לא הזמנו את כל הדברים שהגיעו לשולחן, והאם ייתכן שראו אותנו, שני תל אביבים מתלהבים, והחליטו לשים לנו הכל על השולחן ואז לחייב אותנו? "יש לי רק מאה שקל עליי", ציין האופנוען.

תל אביב ללא ספק קילקלה אותנו. מחיר ארוחת הבוקר הזו, שהייתה ללא ספק יותר טובה וכיפית מהרבה ארוחות שאכלתי בתל אביב, היה שלושים שקל.  שלושים שקל לשנינו ביחד, כן?

אחרי שמתרגלים לשלם פלוס מינוס חמישים שקל לאדם לארוחת שלוש ביצים, סלט, גבינות וסלסלת לחם פלוס נוף של בן יהודה, היה קשה להאמין שכל האוכל המצוין הזה עלה 15 שקל לסועד. הרגשנו כאילו עבדנו עליהם בלי שהתכוונו.

כשבאנו לנסוע מהמקום, עצר שם רכב עם בעלה של הדרוזית, ובו גור כלבים מהמם.

תכירו את טאקי:

(צילום: האופנוען)

טאקי היה מקסים וחברותי, ובעליו סיפר לאופנוען שבאמת הוא כל כך מקסים, שכבר ניסו לגנוב לו אותו. "איזה אנשים", ציקצק האופנוען, בעוד אני, מוקסמת מהכלב, מנסה לחשוב איך אני מוציאה את טאקי מהאוטו בלי שהבעלים שם לב ואיך נסיע אותו על האופנוע עד לתל אביב. אחרי כמה דקות שבתי לצלילותי.

מדליית אל-כרמל נסענו אל בית דודיי שבגליל. בית הדודה והדוד שוכן ביישוב קטן וכפרי, וכולו מרגיש אירופה. גם הטמפרטורה שם מרגישה אירופה. מייד נכנסנו לבית לכוס תה חם. אני מאוד אוהבת את הדודה והדוד שלי. וגם, בטיימינג מופלא, בכל טיולנו בצפון ירד גשם למשך חמש דקות, וזה היה בדיוק חמש הדקות שבהן ישבנו בבית הדודים. אלוהים רמז לנו שתיכננו נכון את הטיול.

מבית הדודים יצאנו אל מושב בצת, שזה כבר ממש בקצה העולם פונים ימינה. למושב בצת נסענו כי עופר ידידנו המליץ לנו על בית קפה הונגרי שם, ואוכל הונגרי זה משהו שקרוב למוצא שלנו. בדרך עברנו ליד מצפה הילה, וקצת התפלאתי שאין בכניסה שום שלט לשחרר את גלעד. הייתם חושבים שביישוב של גלעד יהיה המון שלטים כאלה.

~הבלוג מנצל את הבמה לקרוא שוב לשחרור גלעד שליט, ויפה שעה אחת קודם~

בסוף הגענו לבצת, למקום שנקרא "מקום מתוק". כמובטח, הוא מגיש שלל מאכלים הונגרים. האופנוען, שיותר מתמצא ממני, הזמין גומבוץ גבינה, שזה מן כופתאות חמות של גבינה מתוקה. אני, שקשריי להונגריה מתמצים בכרוב הממולא שסבתא עושה וכמה ביטויים בהונגרית שאבא שלי לפעמים אומר, הזמנתי עוגה שנקראת צ'ולסטטוט פלצ'ינטה (די בטוח שעיוותתי את השם), וזה בעצם ערימה של בלינצ'ס עם רטבים ביניהם. אם אתם מגיעים לשם, לכו על הגומבוץ.

משם, מלאים ועייפים, יצאנו בדרך חזרה הביתה. רצוף. כל השרירים שלי תפוסים היום.

הפרסום בבלוג משתלם: אחרי שכתבתי על זה בפוסט הקודם, הביאה לי גילה את העונה הראשונה והשנייה של הטיודורס בדיוידי. יאי!

אני לא רואה האח הגדול. זה לא שלא ניסיתי, אבל חמש דקות של זה גרמו לי להרגיש מוות מוחי קל, אז הפסקתי.

מה שכן, אני כן רואה דקה פה דקה שם. מספיק בשביל להבין קצת בדמויות. אני ממש ממש רוצה לחשוב שבגמר שביום שלישי לא ינצח אף אחד מהבובלילים. בעיני זה מאבק על פרצופה של המדינה. אני רוצה לחשוב שיש פה יותר אנשים תרבותיים והגיוניים מבהמות כמו הבובלילים. מצפייה בעינב נזכרתי בבהמה אחרת שהיכרתי פעם, שיצא לי לחלוק איתה משרד לכמה חודשים, ונהיה לי רע ממש מהר. אוף, כל כך בא לי לחשוב ששפרה תנצח.