עדי בעולם

עשיתי בפייסבוק את החידון הזה, "מהי האזרחות האמיתית שלך", או "מהו הלאום האמיתי שלך", או איך שלא תתרגמו נשיונליטי, והתשובה יצאה - נו באמת - שבדית. הה הה, מצחיק מאוד.

ממאורעות סדר פסח:

האופנוען מחזיק באוטו את הסלט שאני הכנתי.

האופנוען: זה נורא מסריח

אחינו הקטן עוד שנייה מתעלף מצחוק: לא!! מה אמרתי לך שאומרים לבחורות במשפחה שלנו? תגיד שזה מריח נפלא!

האופנוען: אבל זה מריח נפלא נורא חזק!

השורה בהגדה: "....כי אני שליח ה'*...."

אבא מקריא: "...כי אני שטיח ה'...."

*לא זוכרת את הניסוח המדויק, משהו עם שליח.

קערת החצילים בעגבניות עומדת רחוק מאבא.

אבא פונה לאמא ומצביע על החצילים: תעבירי לי בבקשה איזה קישוא

אבא, הידוע גם בכינויו "הזמיר מעפולה", מנהל את הסדר ביד רמה, ואז גם שר את כל השירים, ועוד שר יפה. אחינו הקטן ואני מחרים אחריו.

אבא: אתם מזייפים!

אחינו הקטן ואני מנסים להקשיב שוב למנגינה הנכונה ולחזור אחרי אבא.

אבא: אתם עדיין מזייפים!

אחינו הקטן ואני משפילים מבט בענווה ומנסים בכל זאת.

אבא: מה זה הזיופים האלה?

אחינו הקטן ואני פורשים מקריירת הזימרה בסדרי פסח.

גם גפילטע וגם כבד קצוץ. יאמי.

קניידלעך. ושוב יאמי.

(חסר בתמונה: קערת הסלט שלי, א.ק.א הסלט המסריח )

האופנוען ואני נוסעים בשדרות רוטשילד, כשלפתע לפנינו פונה מונית, ואחריה רכב מסחרי עם מישהו שיוצא מהגג עם מצלמת טלוויזיה. במילים אחרות, אנחנו נוסעים - או מיי גאד - ליד מונית הכסף. אנחנו מזהים בבירור את עידו רוזנבלום, והאורות המנצנצים בתקרה לגמרי שם. אני מפתחת מייד חשק עז לרדת מהאוטו ולעלות על המונית שלו, כי היי, זו דרך מצוינת לעשות כסף. מצד שני זו גם דרך קלה מאוד להתפדח ברמות שטרם נראו מול החברים בעבודה.

אניווי, הקפדנו לנסוע לידו, כי היי, אולי הם יצטרכו עזרה באיזו שאלה ובדיוק אנחנו כאן. לידינו היו בערך שש מכוניות שהקפידו לנסוע לידו גם, כנראה כולם רוצים את תהילת העולם הקשורה בלהיות החבר הלא טלפוני של מונית הכסף. בסוף הגענו לפנייה שלנו, ופנינו, כי בכל זאת, יש גבול כמה נרדוף אחרי הזוהר.

אפרופו שדרות רוטשילד, ואפרופו ימי זוהר, אז אלו של מסעדת "מוזס" בהחלט חלפו. האופנוען ואני חשקנו בהמבורגר, והלכנו לשם, רק כדי להבין שגם אם פעם ההמבורגרים שלהם היו ממש שווים, עכשיו מדובר בקציצה רגילה לכל דבר, שהייחוד שלה הוא בכך שהיא עולה עוד יותר יקר משאר ההמבורגריות בעיר. זה היה מאוד מעצבן. ישבנו שם עם חבורת צעירים רעשניים מצד אחד, ועם משפחה עם ילדים רעשניים מצד שני, ויצאנו באיזה 200 שקל לארוחה שהייתה בסדר ותו לא. נמאס לנו מהמחירים של תל אביב

כאילו, באמת, בכל העולם מורידים מחירים בגלל המיתון, ואילו כאן הפיתרון הוא להקטין את המנות ולהשאיר את המחירים, היקרים מלכתחילה, אותו דבר. עם זאת, זה אולי משתנה. קראתי לפני יומיים על איזה טרנד של מסעדות ובתי קפה להוזיל משמעותית את המחירים, ברמת הארוחת בוקר בעשרה שקלים, ועכשיו אני רואה את זה גם כאן. ואני רוצה לחזק מכאן את הטרנד הזה!

(יש לציין לטובת מוזס, שבכתבה ציינו גם שהרשת פתחה סניף זול יותר, הממוקם בצפון צפון דיזינגוף, שבו יהיו המנות זולות יותר. לא תהיה לי ברירה אלא לבדוק).