עדי בעולם

מזמן לא כתבתי כאן על ספרים שקראתי, אז הנה, בקצרה, על כמה מהם.

דמדומים ו-New Moon - הספר הראשון והשני של סדרת הערפדים לבני הנוער. הגיעו אליי מעדי מהעבודה, שהיא גם היחידה בעבודה שלי שמעריכה את באפי כראוי (שכחתי שבשמת ראתה עד עונה חמישית כולל, אופס). ניסיתי להדביק את שני, לא נרשמה הצלחה, אבל עוד אנסה שנית. משהו אחד טוב יש בספר - אפילו עם כל הקלישאתיות והרפטטיביות שהספר חוטא בה, לפחות בספר הראשון מצאתי את עצמי מאוד מתעניינת בסיפור האהבה הזה, בין בלה בת האנוש לאדוארד הערפד, ודי מתרגשת בשבילה.

הבעיה עם דמדומים, מעבר לזה שמדובר בספרים לבני נוער שבאמת לא מיועדים לקהל טיפה יותר מתוחכם, היא שהסופרת חיברה קצת חוקי ערפדים משלה, ולא שאסור, אבל אני הולכת לפי חוקי באפי, וכבר ב"דם אמיתי" קשה לי עם השינויים בחוקי הערפדים (זה שב"דם אמיתי" הם לא מפחדים מצלבים זה שערורייה), אז ב"דמדומים" זה ממש בלתי נסבל שערפדים לא מתים מחשיפה לשמש או שהם לא צריכים להיות מוזמנים להיכנס לבית כלשהו בשביל לדרוך בתוכו. חוצפה.

ג'זבל - הוא ספרה של אירן נמירובסקי. יש אצלי משהו שנקרא "זכות הספר הראשון", שמשמעותו סופר או סופרת שהספר הראשון שלהם שקראתי כל כך מצא חן בעיני, שנשבעתי שאקרא גם את ספרם הבא, לא משנה מה יאמרו עליו. כבר התאכזבתי בעקבות החוק הזה (הנפילה הכי גדולה הייתה אמיר גוטפרוינד, כמובן, שבזכות "שואה שלנו" קניתי גם את "העולם, קצת אחר כך", והתאכזבתי מרות, ואכזבות ישנות יותר היו אלונה קמחי ורות ל. אוזקי), אבל עדיין, יש סופרים שאני פשוט מחכה לספרם הבא.

אז אירן נמירובסקי, שכתבה את "סוויטה צרפתית", הייתה כזו, ולכן קניתי וקראתי מייד את "ג'זבל". ואני לא אומר שהוא אכזבה עצומה, אבל הוא כן די מאכזב. הוא בעיקר ספר של סופרת מתחילה, קצת לא בשל. או שאולי לא אהבתי אותו כי הדמות הראשית מתחילה כדמות שמגלים אליה אמפתיה אולם לקראת סוף הספר כבר לא סובלים אותה? אני לא מתה על ספרים ששונאים את הדמות הראשית שלהם.

הטיגריס הלבן - הוא ספר טיסה מעניין, שעשוי אף להתחרות בקטגוריית ספר שאינו רק לטיסה. אבל קחו בחשבון שמדובר בעוד ספר מהודו, ובעצם רוכב קצת על הרעיון של "נער החידות ממובאיי" - החיים הבלתי נתפסים לאדם המערבי, של אלו שנולדו בשכבות העוני של הודו. האקזוטיקה הופכת לנוסחתית, ההשתאות למיאוס. בסדר, השתכנעתי, אין לי שום כוונה לנסוע להודו. ומאוד מקווה שהגורל לא יצחק עליי ובגלגול הבא ישלח אותי לשם.

עד שאמצא אותך - הוא הספר הראשון של ג'ון אירווינג שאני קוראת, ובהחלט לא האחרון. ספר מעניין, מלא רבדים, סאגה בת 700 עמודים ומשהו, וכולו סיפור. זה סופר שיודע לכתוב, ויודע לבנות סיפור. ג'ק ברנס, כוכב קולנוע, גדל ללא אביו, וכשיהיה בוגר יגלה שכל חייו היו מסכת שקרים. בספר יש גם מסע לסקנדינביה (כל ארבע הבירות הסקנדינביות זוכות לביקור, תוך תיאור רחובות ומקומות), מה שעניין אותי אישית, ושמחתי לקרוא על אתרים מוכרים.

אעפ"י שמדובר סה"כ בתרגום טוב של הספר, הצטערתי קצת שלא קראתי אותו בשפת המקור, פשוט כי יש שם כמה ביטויים שאני מאוד סקרנית לדעת איך נאמרו במקור. ועל כן את ספרו הבא של אירווינג שאקרא, שבדיוק אני מתחילה היום, "היד הרביעית", כבר אקרא באנגלית.

עד כאן המבזק הספרותי. בקרוב פוסט רגיל.