עדי בעולם

ארבעה חודשים ללא אופנוע עברו עלינו. קל לומר עלינו, אבל האמת שזה בעיקר על האופנוען המסכן, לי לפחות היה מותר לנהוג. היה קשה, בייחוד כשהתחיל מזג האוויר הנאה הזה, והאופנוען המסכן עדיין טחן את האופניים שלו בדרך לעבודה, שלא לדבר על ימים קשים במיוחד שבהם הוא טחן את החופשי חודשי שלו ואת הספסלים בתחנות של דן. כן, ניתן לומר שהוא ראה לייאוש את הלבן בעיניים.

כמה משמח אם כן שבשעה טובה פתחנו שוב את עונת האופנוע. בגלל שאנחנו לא בכושר ומספיקה שעה נסיעה בשביל לגרום לשנינו שרירים תפוסים, הלכנו על יעד קרוב יחסית בשביל הטיול הראשון שלנו. הר תבור. בתור צאצאית למייסדי ההתיישבות בעמק אני מכירה מצוין את האזור, או לפחות זה מה שאני אומרת לאנשים, אבל האמת היא שהייתי בעיקר בעפולה פלוס עוד כמה קיבוצים בעמק שבהם יש לנו קרובים פלוס שני ביקורים בסחנה. אף פעם לא טיפסתי על התבור.

וכך, בבוקר שבת השכים אותי האופנוען בנחישות ובזהירות בתשע ועשרה. בתשע וחמישים כבר היינו על האופנוע. ב-11:25 כבר היינו על פסגת התבור, מול המנזר המרשים. זה היה ממש מזל, כי בימי שבת הם סוגרים ב-11:30. כלומר הגענו בדקה ה-90 ממש. איט דאסט ברצלונה. (אני יודעת, אני יודעת, ברצלונה הבקיעה בדקה ה-92, יותר לוקח).

סיבוב בכנסייה שעל ההר הראה לנו שוב שיש כנסיות ממש יפות בארץ. לא חייבים לנסוע לאירופה. רק תוסיפו H&M, נימוסים ויכולת עמידה בתור כמו שצריך, ואני אפסיק לקפוץ על מטוס כל יומיים. צילמנו כאוות נפשנו, ראינו נזיר (איך שהם יודעים להתלבש ממש כמו בבאפי, כל הכבוד להם), והחלטנו להמשיך.

(צילומים: האופנוען)

בגלל שהיינו בלי האופנוע כל כך הרבה זמן, יצא שצילמנו אותו כאילו היה ילד.

(חשיפה ראשונה בבלוג: האופנוע. נכון שהוא חמוד?)

השעה כבר הייתה 12 בצהריים, ואילו האופנוען ואני לא אכלנו פיסת מזון מאז קמנו. הבטן שלנו עשתה יותר רעש מהאופנוע. החלטנו לרדת מההר לכיוון המסעדה שתיכננו ללכת אליה.

בדרך עצרנו לצלם כל מיני דברים יפים.

בדרך למטה מצאנו גם פינת מצפה ממש יפה, ועל אף הרעב המכרסם עצרנו.

(צילום: האופנוען)

(כן, הבחורה הקשוחה עם המעיל האותנטי זו אני. יש לי ז'קט לאופנוע. יאי).

כדי לעלות להר נכנסים אל הכפר דבוריה, ושלטים מכוונים אותך ישירות לעלייה לפיסגה. היה קל ויעיל. לעומת זאת, מתברר שאין שלטים בדרך חזרה. חוק מרפי יקבע שכשאתם רעבים, אתם תתברברו כמו שמעולם לא התברברתם. אז אוקיי, זה היה פחות מההתברברות בת השעתיים שהבאנו במילאנו, אבל כשרעבים כל דקה נחשבת יותר, ולכן כל סימטה בכפר הזה שנכנסנו אליה בטעות רק תיסכלה יותר.

רבע שעה של התברברות בכזה כפר קטן זה די והותר, ומזל שמצאנו בחור חביב שהתנדב לנסוע לפנינו ולהראות לנו איפה היציאה. היא הייתה כמובן בצד השני של הכפר. הממ.

לא נורא, רעבים כזאבים יצאנו אל המסעדה. זו הייתה המלצה של גילה: מסעדה ערבית, הממוקמת בין כפר תבור לכפר קמא. רצינו סלטים ובשר, וזה בדיוק מה שקיבלנו.

היה מאוד טעים. היא לא מאוד זולה, אגב. שתי מנות בשר (שלושה שיפודים כל מנה), סלטים לזוג, פעמיים שתייה ותה בסוף הביא אותנו ל-165 שקל. זה מחיר די תל אביבי, נראה לי.

בדרך חזרה, כמו כל טיול בצפון במשפחה שלי, החתמנו דרכון בעפולה. סבתא הכינה תה ושלפה עוגיות, סבא סיפר קצת על המייג'ור הבריטי ששיחק איתו כדורגל, ולקינוח עשה לנו התקף לב קל כשהסתכל בחלון לרחוב ואמר: "האופנוע נעלם". האופנוען כמעט נחנק מהעוגיה שלו, ומיהרנו לחלון. בסוף האופנוע כן היה שם. "אה, שמתם אותו שמה", אמר סבא בקלילות. לקח קצת זמן עד שהסדרנו את קצב הלב בחזרה.

מעפולה שעטנו, במהירות המותרת בחוק כי את הלקח שלנו למדנו במשך ארבעה חודשים, חזרה לתל אביב. היו לנו עוד תוכניות לערב. וכך הסתיים לו הטיול הראשון לעונה, בתקווה שהוא הסנונית המסמנת את בוא עונת הטיולים.