עדי בעולם

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן יושב רחוק ממני ומכווץ את עיניו בכיווני.

אני: מה?

אחינו הקטן: סיכה יפה יש לך בשיער

אני: הה הה

אחינו הקטן: מה?

אני: אין לי סיכה בשיער

אחינו הקטן: אבל יש לך, סיכה יפה, ירוקה כזו

אני: מה?

אחינו הקטן מתקרב אליי כשהוא נועץ עיניים בשיער שלי, ומתחיל לצחוק

אחינו הקטן: אה, נכון, אין לך סיכה. יש לך גמל שלמה בשיער

רגע של היסטריה (שלי) ליד השולחן, אחינו הקטן מנסה לעזור לי אבל צוחק מדי, עד שאבא, בנשיפת "איך יצאו לי כאלה ילדים אהבלים", מחלץ את החרגול מהשיער שלי.

(ולאנשי הבאפי שבינינו:

The Praying Mantis! Ahhhh!)

ביום שבת החלטנו האופנוען ואני שבא לנו ארוחת בוקר זולה וטעימה. אולי זו הייתה תגובת נגד לשבוע קודם, שבו נהנינו מארוחת בוקר איטית ומצוינת בבנדיקט, שלמרבה הצער עלתה לנו כ-140 שקל לזוג. סליחה, מיתון? וכך, ביום שבת השכים אותי האופנוען שוב, בגישה מרחמת אבל החלטית ("אוי, מסכנה שלי, את לא חייבת לקום" - ווווום, חטיפת שמיכה אכזרית) ונסענו שוב למקום שכבר היינו בו - דליית אל-כרמל.

מה שמחנו למצוא שהכל נשאר אותו דבר. המקום גדול וריק, כולו טבע. האישה מסבירת פנים וממלאת שולחן בממולאים וזיתים, וזה עוד לפני הפיתות שהיא אופה במקום, עם לבנה וזעתר שהיא עושה. יצאנו - שוב - בשלושים שקל לזוג. שווה.

רק אנחנו ועוד כמה עצים.

הייתה כמות כפולה של ממולאים ועלי גפן, פשוט נזכרתי לצלם רק אחרי שהתנפלנו על הצלחות.

אחרי ששבענו וטפחנו על בטנינו שתפחו, התפנינו להסתכל מסביב, והתברר שבשולחן לידינו ישבו אב ובנו, שהיה מקסימום בן 10. שניהם אופנוענים. וכשאני אומרת ששניהם אופנוענים, אני מתכוונת שלכל אחד מהם יש אופנוע משלו. כן, גם לילד בן ה-10, שהיה לבוש בחליפת מגן והכל. ואכן, כשהם סיימו לאכול, עלו האב ובנו על האופנועים ופשוט נעלמו במדרון, בין הסלעים.

(צילום: האופנוען)

אין לי מושג אם זה חוקי, הדבר הזה. נראה לי שלא, אבל אני לא מומחית. ועם כל העבירה על החוק, היה בזה משהו ממש מחמם לב, באחוות האופנועונים הזו שהייתה בין האב לבנו. הם רכבו בתיאום, ואכלו בתיאום, והיה ניכר שזה זמן איכות אמיתי.

ואם זו עבירה על החוק אני כמובן מגנה כל דבר שקשור לזה! אבל זה היה מקסים.

האופנוען ואני יושבים בבית. אני הורגת יתוש. דקה חולפת, ואני הורגת עוד יתוש.

האופנוען: אותך לעוז

(אחי הוא צמחוני המאמין בזכותם של כולם לחיות באושר. לא משנה, המשפחה שלי כבר תעריך את הבדיחה הזו)

משום מה נזכרתי בזה לאחרונה. הפעם הראשונה שבה ראיתי את בראד פיט: פרסומת לליווייס מ-1991. היא רצה אז באם-טי-וי (אני הייתי בי"א והייתי מכורה לערוץ, שם גם גיליתי את נירוונה עם הקליפ לסמלס לייק טין ספיריט ואת פרל ג'ם עם הקליפ של ההופעה חיה שחור לבן של אלייב), ובכל פעם התעלפתי מבראד.