עדי בעולם

כבר כמה ימים שאני אומרת לעצמי לשבת ולכתוב לפני שאני שוכחת (עם הגיל הפך מוחי למסננת אלצהיימר), אבל לא ממש יוצא. הג'ט לג מבלבל. בלילה הראשון בישראל התעוררתי בשש בבוקר, אחרי שעות ספורות של שינה, ובשום פנים ואופן לא הצלחתי להירדם שוב. נעצתי מבטים שנועדו להעיר באופנוען, כולל תזוזות עדינות ששיקשקו את כל המזרון, אבל כלום לא קרה, ובלית ברירה קמתי לבדי. בשבע בבוקר קראתי עיתון, בשבע וחצי הייתי במכולת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שרמי מהמכולת רואה אותי באור יום.

אז מה היה לנו? שישה ימים בלוס אנג'לס, זמן שנועד כולו לבונדינג עם אחי, אשתו והבן המהמם שלהם. שמונה ימים בדרכים, על אופנוע, מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו וטיפה צפונה, ובחזרה. עוד ארבעה ימים בל.א, פרידה קורעת לב מהאחיין (כלומר, אנחנו מתגעגעים גם לעוז ולקרן, אבל האחיין, זה היה קשה), ואז שלושה ימים בניו יורק להתנחמות.

אין צורך לקרוא לי זונה, בעבודה כבר הוטחו בי כל הקללות המפרגנות על הטיול.

אז נתחיל בלוס אנג'לס. כיוון ששנינו כבר היינו, ובינינו, זו לא עיר כמו ניו יורק, שבא פשוט לצעוד ולצעוד אותה, אלא יותר עיר ענק שפזורה על פני שטח עצום, בילינו יותר זמן בפעילות משפחתית מטיולים ממש. קרן המסכנה נרתמה לשעשע אותנו, והסיעה אותנו למקומות כמו מצפה הכוכבים מעל העיר, שמעבר לפלנטריום המגניב שבו יש לו גם נוף מצוין.

זה ציפור? זה כוכב? לא, זה השלט של הוליווד.

זה היה די מעניין, לנסוע ברחבי ל.א. מה שנראה מכיוון הים התיכון כשיא הזוהר מתגלה בעיר הכוכבים כמשהו הכי יומיומי.

הכוכב האמיתי בטיול הזה היה האחיין כמובן. "ע-די", הפכה למילה השגורה בפיו, ולקח לנו זמן להבין שהוא קורא ככה גם לי וגם לאופנוען. בכל זאת, קשה לילד קטן לומר ה-אופ-נו-ען. זה שם ארוך. אבל לראשונה הבנו איך הורים שורדים את זה: נכון שזה קשה שהוא קם באמצע הלילה ומעיר אותנו, אבל היי, אנחנו קמים ורואים אותו! איזה כיף!

מלבד תקרית אחת, שבה האחיין מצא את האופנוען ישן, ופתח - פיזית - את העין שלו לבדוק אם הוא עדיין ישן, כל ההתעוררויות ממנו היו פשוט תענוג.

ויש כמובן את המוזיקה של האחיין: באוטו הוא שומע דיסק עם שירים קלאסים מהילדות. וכך דבק בנו לכל הטיול השיר הבא:

"איזה שעון בן חיל

אשר איננו נח

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך

טיק טק טיק טק"

וכו.

והדרך היחידה לצאת מן השיר הזה הייתה לפצוח בשיר אחר, וכך הלכנו לנו ברחובות סן פרנסיסקו כשאנחנו מפזמים "אבא בא, סבא בא", וכו, אבל זה עוד יגיע בפוסט של טיול האופנוע.

בסוף השבוע, עת עוז התפנה לקצת זמן איכות, נסענו ללונג ביץ', ושם היינו גם בכנסיית זכוכית, כלומר כנסייה שעשויה כולה מזכוכית, ויש תמונות מהממות, רק שכולן על המחשב של האופנוען ואני קצת עצלנית כרגע, וגם באונייה "קווין מרי", שהיא אוניית תענוגות מסטייל הטיטאניק (מינוס המפגש עם הקרחון), כלומר אוניית ענק מתחילת המאה הקודמת, ששומרה בהצלחה ועוגנת היום קבוע בלוס אנג'לס, ואפשר לטייל עליה.

וביום השני של הסופ"ש היה את שיעור הגלישה המפורסם, שבו עוז לימד את האופנוען לגלוש, בעוד אני התחבאתי עם כובע ושרוולים ארוכים מתחת לשמשייה ("כולנו יודעים מי הערפדית כאן", סיכם את זה האופנוען), צפיתי באחיין בונה ארמונות בחול ודיברתי עם קרן.

ביום שאחרי יצאנו לטיול האופנוע הגדול, שעליו - בפוסט הבא, כולל השאלה הגדולה: איך שורדים שמונה ימים עם תיק גב אחד קטן - ולמה?

*יש לציין שמלבד שעון בן חיל, עוז הצליח להדביק אותנו גם בשיר הבא, שאם לא שרנו על ברבאבא שנולד בגינה, אלא עברנו ממש לשירים של גדולים, שרנו את זה: