עדי בעולם

כן כן, אני יודעת, כרטיס האשראי שלי עוד לא התאושש מאמריקה, מנהל הבנק שלי מייבב מדי יום מול טלפוני הדורש קוד סינון לשיחות לחו"ל, והעזתי לטוס שוב.

אני פשוט מעדיפה לאכול פחות (מה שיקרה בחודשים הקרובים כי נגמר לי הכסף) אבל לצאת מכאן באוגוסט.

ובדיוק בשבוע שעבר היה בהונגריה את סיגט.

שזה, כמו שבטח ניחשתם, פסטיבל רוק שמתקיים שם כל שנה על אי באמצע הדונה, שנקרא, כמובן, סיגט.

האופנוען נוסע לפסטיבל הזה כל שנה. שבוע של הופעות של הלהקות הכי גדולות ושוות, ומסביב פסטיבל שלם של תרמילאים והמון דוכנים. והאמת, לישראלים צמאי הופעות של להקות שוות, זו נסיעה ממש משתלמת. הטיסה להונגריה היא בין הזולות שיש, השהות בדרך כלל זולה יותר משאר אירופה, והכניסה להופעות זולה בהרבה מהופעות דומות בארץ.

עד שהגעתי הספיק האופנוען, שקנה כרטיס לימי כל הפסטיבל, לראות את לילי אלן, פרודיג'י ועוד כמה. הכרטיס שלי, לערב אחד, עלה 200 שקל, ובאתי בערב הכי מוצלח בעיני: המאניק סטריט פריצ'רז, שאני מתה עליה מאז הניינטיז, ופלסיבו.

אבל עזבו, עוד לפני ההופעות, האווירה מדהימה. נסענו אל האי כמה שעות לפני תחילת ההופעה. יש שם עשרות אלפי אנשים, שמגיעים מכל אירופה, וחלקם הגדול גם ישן שם בקמפינג. לא חם מדי ולא קר מדי, כי אם משהו כמו 25 מעלות מושלמות.

על הכניסה נתקלתי בחבורת שבדים, והיה קצת משמח להיתקל בשפה מוכרת אחרי כמה ימים בשפה שאני לא מבינה בה כלום. נכנסנו פנימה, ומדובר בהחלט בתערובת שפות מטורפת. אבל כאמור, האווירה...

(צילומים: האופנוען)

הסתובבנו שם כמה שעות, תוך שאני ממש מעריכה את המבחר של האוכל והשתייה, ואת המחירים הממש ידידותיים לישראלים. זה קטע מאוד משמח בהונגריה. ולצורך השוואה: בירה גדולה עלתה 9 שקלים. והראו לי פסטיבל אחד בארץ שבו כוס פלסטיק מצ'וקמקת עם בירה עולה פחות מ-16 שקל, וזה במקרה הטוב.

ואז, התחילה ההופעה על הבמה המרכזית. זה עוד יתרון של אירופה: יש לו"ז מסודר ולא סוטים ממנו בדקה. נקבע מראש שההופעה של מאניק סטריט פריצ'רז תתחיל ברבע לשמונה, וזו של פלסיבו בעשר. וכך, בלי מניירות, ובלי להשאיר את הקהל מחכה שעתיים בקיסריה (אני מדברת אליך שלמה) עלתה ברבע לשמונה בערב בדיוק המאניק סטריט פריצ'רז לבמה.

הם כבר לא ילדים, מטיפי הרחוב המשוגעים, למעשה הזמר, ג'יימס דין ברדפילד, חגג לפני כמה חודשים ארבעים. מהצעיר הנאה שחצי התאהבתי בו בניינטיז נותר וולשי שמנמן ומקריח, אבל עם קול מצוין. הם נתנו הופעה מעולה, עם כל הלהיטים. הם פתחו בלהיט הראשון שלהם, שלדעתי פרץ באייטיז אבל אל תתפסו אותי במילה או בגוגל, Motorcycle Emptiness והמשיכו משם עם כל הלהיטים המוכרים. You stole the sun from my heart, A design for life וכו.

(צילום: האופנוען)

ג'יימס דין הוולשי על המסך במהלך ההופעה.

אחרי שעה ושלושת רבעי של הופעה שווה הם נתנו הדרן שכל מאזיני גלגלצ מכירים, If you tolerate this then your children will be next, ופינו את הבמה.

הדרן:

חצי שעה לאחר מכן, בעשר אפס אפס, עלו פלסיבו על הבמה.

גם אם נדמה לכם שאתם לא מכירים אותם, אתם כנראה מכירים לפחות שיר אחד שלהם, פשוט כי הוא היה בפרסומת של פוקס עם יעל בר זוהר.

מדובר בלהקה מאוד מאוד מוצלחת, והאופנוען מאוד מחבב אותה.

הייתה הופעה מעולה. טיפה צפופה יותר משל המאניק סטריט פריצ'רז. בהתחלה עמדתי למרבה הצער בדיוק מאחורי חבורת ג'ירפות מנורבגיה. אני לא צוחקת, כל אחד מהם היה בכיף מטר תשעים, ולא ראיתי כלום. ואם זה לא מספיק, הם היו ממש נחושים לראות את ההופעה. עד כדי כך, שבאמצע אחד השירים התפוצץ לאחר מהם סטיקלייט, ישירות לתוך העין, ובמקום לברוח בצעקות ולהטביע את העין במים, הוא שטף אותה קצת עם מים מינרלים ונשאר לראות את המשך ההופעה, כולל למלמל שמספיק שהוא רואה בעין אחת. ועל זה היו השבדים אומרים: נו, נורבגים.

קצת אחרי זה משך אותי האופנוען לצידו השני, ושם גיליתי שאני ממוקמת ישר אחרי חבורת גמדים איטלקים, ואני לא צוחקת, הגבוה שבהם היה נמוך ממני בשני סנטימטר. תענוג. בבת אחת ראיתי הרבה יותר מההופעה.

(צילום: האופנוען)

אחרי ההופעות התפזר הקהל, ואילו אנחנו פנינו לאכול. בעוד ביום חמים ונעים, בלילה ממש קר. קצת כמו ירושלים רק בלי הסיכון לחטוף בראש חיתול מלא בצואה. בקיצור, היה קריר, ואנחנו התפנינו לאוכל הונגרי מחמם.

בצלחת שלי: באב גויאש, שזה גולאש שעועית עם נקניקיות, ופפריקה קרומפלי, שזה פשוט תפוחי אדמה מעוכים עם פפריקה. וחמוצים. הכל יאמי. בצלחות של האופנוען: אותו דבר רק יותר, פלוס נקניקיה. עלות: כעשרים שקל לסועד. כאמור, לא יקר שם.

זה היה מחמם וטעים, ואחרי זה נפנינו הביתה.

ולמחרת שוב היה הופעה, והפעם, של פיית' נו מור.

אלא שאני, תסלח לי אלוהים, לא הלכתי לזה, אלא לאופרה.

כלומר, האופנוען הלך להופעה של פיית' נו מור, שגם היא להקה שאני אוהבת מהניינטיז, אבל אני הלכתי במקום זה לאופרה עם אמא של האופנוען. ואחרי שהצלחתי להרגיע בתוכי את זעקות ה"אבל פיית' נו מור!!!" דווקא נהניתי מאוד.

היה קצת שינוי אווירה לעומת יום קודם. הרי יום קודם היו שם עשרות אלפי אנשים חצי לבושים ושותים בירה. ובאופרה היה, איך נאמר את זה, אופרה אחרת.

וכך, אם בסיגט לבשתי את המדים הרגילים של הפסטיבלים האלה: מכנסיים קצרים, מגפיים כבדים נגד הבוץ שבדרך כלל יש שם וסווטשירט, לאופרה כבר הבאתי אותה בשמלה יוקרתית פלוס נעליים אלגנטיות. היה, כאמור, שונה.

האופרה עצמה הייתה "הספר מסביליה", שזה באמת קלאסיקה, והיה ממש תענוג. יפהפה.

כמה שעות אחרי זה פגשתי את האופנוען השב מפיית' נו מור, כולו מדיף אדי אלכוהול ומרוצה. ממ.

ועוד כמה פתיתי בודפשט:

בירה באחד מגני הבירה האלה שיש במלא חצרות פנימיות בבודפשט הישנה. המחיר: 6 שקלים לבירה. כן כן.

וקצת נוף אירופה הקלאסית:

ובפעם הבאה: חזרה לטיול האופנוע בארה"ב. סן פרנסיסקו היר ווי קאם.