עדי בעולם

הפסקה מטיולנו בארה"ב, בשביל קצת טיול בארץ. או, מה קורה כששולחים אותי למצוא מקום בצפון שהוא לא עפולה (אבל לעפולה אני יודעת להגיע בעיניים עצומות מכל כיוון!).

שנה וקצת אחרי החתונה של בת דודי מור, שכזכור עשתה את זה בקצה של המדינה, אי שם במקום שנקרא שדה נחמיה, התחתן גם אח שלה, גור. והוא, מצד אחד חסך לנו שעתיים נסיעה לעומת אחותו ועשה את זה טיפה יותר קרוב, ומצד שני לא התחשב מספיק בשביל להתחתן במקום מיושב כמו קיסריה ודרומה. הו לא, בן דודי גור היה חייב להתחתן במקום יפה ומהמם, שכולו נהר זורם ומפלי מים שאפשר לשחות בהם. הוא התחתן בסחנה.

דווקא הייתי בסחנה. אלא שהייתי בת 10 ולא זכרתי איך הגעתי. אבא, איש עפולה שכמוהו, שלח לי מייל מפורט, כולל הסברים כמו "זה ליד קיבוץ ניר דוד אז תעברי את בית אלפא". ועל זה נאמר - מה, בית אלפא זה לא רק שם של מקום בשיר??

(סתם סתם, כצאצאית למייסדי העמק וכו ברור שאני יודעת שיש בית אלפא, רק לא היה לי מושג איפה זה בדיוק בעמק)

כשכבר היינו בדרך התקשר אחינו הקטן ואמר את המשפט הבא:

"אבא אומר שהכביש של מרחביה חסום אז סעי דרך התענכים"

אני: ?? מה חסום? לנסוע דרך המה? איפה זה יוצא באיילון?

אחינו הקטן (צוחק): אני רק מסרתי את ההודעה. בהצלחה.

באורח מפתיע בסוף כן הצלחנו להגיע. יש להודות שהמקום יפהפה.

החתונה עצמה, שהייתה בעצם טקס אלטרנטיבי, הייתה מקסימה. כיוון שכדורסל קרוב ללב המשפחה הוכרז שהחתן יעניק לכלה טבעת, והוא אכן העניק לה טבעת, של כדורסל, ואני מתכוונת לטבעת כמו זו שאם לא נוגעים בה אז אומרים "רק רשת". שורה של חברים וקרובים הקריאו שירים קצרים שכתבו למאורע, ואז אירע הקטע הכי מקורי.

החתן הצהיר שהוא כבר שבר כוס לזכר חורבן ירושלים (טקס ברבנות נערך כבר לפני חצי שנה), ובאופן כללי החופה הזו לא עוסקת בחורבן, אבל הוא כן רוצה לסיים את הטקס במשהו סימבולי, ולכן הוא ישבור משהו אחר. "כמו שאתם יודעים", אמר החתן לקהל, "מעבר לקשר שלי עם הכלה אני מנהל מערכת יחסים רצינית כבר שנים עם גורם שלישי, והחלטתי מעכשיו לגמור את מערכת היחסים ההיא".

ואז, הוא שלף פלייסטיישן, ולקולות נדהמים של הקהל הניח אותו על הרצפה והניף את הרגל. כמה גברים בקהל זעקו "לא!!!!!!!", וביניהם היה האופנוען, שעוד שנייה התכוון לזנק על החופה ולהציל את הפלייסטיישן, אבל גור פשוט ריסק את המכשיר בהנפת רגל אחת. הקהל ציחקק ומחא כפיים, האופנוען אחז בליבו (כמו עוד כמה גברים בקהל), והמוזיקה פרצה.

את שאר החתונה העברנו בטריפת מזון בעוד אחינו הקטן קצת מלהג (אני: איזה מספר וודקה זה? אחינו הקטן: החמישית. למה?). בקינוחים היו קרמבואים עשויים על ידי קונדיטור, ובהם קרמבו לבן שהיה מעלף. כן כן, היה מצוין.

ולפינת כל הכבוד: בהתחלה התפלאתי מה עושים כל כך הרבה אנשים עם תסמונת דאון או פיגור בחתונה, אבל התברר שאמא של החתן מתנדבת באקי"ם, והיא פשוט הזמינה לחתונה הרבה מהאנשים שהיא עובדת איתם. הם היו לבושים יפה ורקדו בלי הפסקה, חיבקו אותה ונראו מאושרים, וכל זה היה פשוט מקסים.

במוסף לשבת/חג של "ידיעות אחרונות", מצטט מאיר שלו בטורו שיר שכתב אביו, יצחק שלו, שנקרא "צעירים טייסים ימותו". הוא כמובן עושה זאת בהקשר העצוב של אסף רמון. אני לא חובבת שירה, ואחת הסיבות לציון העלוב שלי בבגרות בספרות קשורה לעובדה הזו, אבל השיר הזה תופס את הלב בעברית היפה שלו, ובמשמעות העצובה. אני לא אצטט את כולו, כי אני לא סגורה על ענייני זכויות יוצרים, אבל את שתי השורות הראשונות כן:

טייסים צעירים ימותו, יפים וכנוּפים

מהירים במעוף חייהם ומהירים במותם.

מכל מה שקראתי על הפרשה הטראגית הזו השבוע, השיר הזה הוא כנראה הטקסט הכי יפה ונוגע שיש.

ובמעבר חד:

את ערב ראש השנה חגגנו בהרכב מורחב במיוחד (בני דודים משני הצדדים, פלוס בני דודים של בני הדודים) אצל ההורים שלי. אמא שלי ערכה שולחן סדר ראש השנה יוקרתי במיוחד, הוסיפה יין בוטיק וכל בני הדודים חגגו ושמחו. ואין כמו להיות בת 34 ולשבת בשולחן הילדים. איזה תענוג.

דקה לפני הארוחה עמדתי ושוחחתי עם בן הדוד מהגליל במטבח, כשתוך כדי שהוא מקשיב לי הוא שלח יד להישען על השולחן. מה חבל שהיד שלו נחתה לא על השולחן כי אם בצלחת שעמדו בה מאפינס הקישואים שאפיתי, והצליחה למעוך שניים עד לכדי פירה. לא היה מופתע ממנו לגלות שהוא נשען על משהו חם ורך. זה כמובן היה חייב להיות שני המאפינס היחידים בערך שהצלחתי לחלץ מהתבנית שלמים. (בן הדוד מהגליל למראה העיסה הירקרקה, בקול לא משכנע: לא נורא, זה מאוד מעורר תיאבון גם ככה. אהה).

את היום הראשון של ראש השנה, כלומר היום, פתחנו האופנוען ואני בארוחת בוקר בפינה הדרוזית החביבה עלינו בדליית אל-כרמל. פיתות עם לבנה, קישואים, פלפלים ועלי גפן ממולאים, זיתים ותה. 40 שקל לשנינו ביחד. עם המחיר הזה קשה לחזור לבנדיקטס אחר כך.

בשוק של דליית קנינו חבושים, ועל כן היום אני אשנס את מותניי ואעשה ריבת חבושים מהמתכון שבספר של אורנה ואלה. יאי!

ביציאה מדליית תפס אותנו גשם מטורף, ברצינות, ותוך חמש דקות היינו ספוגי מים (על אופנוע וכו). עד כאן לתוכנית שלנו לנסוע מחר לגולן לבקר את שני.

אבל בכל זאת, ספטמבר בישראל: עשר דקות אחרי כבר היינו בחוף בית ינאי, השמש זרחה והכל היה חם ונעים.

עד כאן מעללי החג שלנו. שנה טובה לכולם,  ובפעם הבאה אנחנו שבים לקליפורניה כי הגיע הזמן שאסיים את סיפור הטיול מיולי-אוגוסט.