הבהרה לקוראיי המסורים שנרשמו לבלוג כי הייתי מגניבה ועכשיו נתקעו עם בלוג הריון ולידה - אני לא מתכוונת להפוך את הבלוג לבלוג אימהות, אם כי סביר להניח שיהיו כאן גם פוסטים כאלה, אלא שקודם יהיו כאן כמה פוסטים לסיכום תשעת החודשים שחלפו עליי, ואז אשוב לעצמי. לעצמי מינוס שעות השינה שהתרגלתי אליהן בעבר, כלומר.
אם תחפשו באינטרנט דרכים להתחיל לידה, תגלו שלכל פורום שמכבד את עצמו יש מגוון עצות. בין היתר אפשר למנות שם:
1. סקס
2. הליכות ארוכות
3. שתיית חליטות פטל
4. שתיית חליטות שונות ומשונות
5. בליעת שמן קיק
ויש דבר אחד משותף לכל השיטות האלה - הן לא עובדות.
כמו שאמר לי הרופא כשהגעתי לביקורת בשבוע 40, טובת מזג כמו דרקון שהרגע גנבו לו את הנסיכה והורידו לו את הזנב בדרך: "שום דבר לא עוזר, הלידה מתחילה כשהגוף רוצה שהיא תתחיל".
את השוחד שהצעתי לו כדי שיתחיל את הלידה באורח מלאכותי הוא דחה בבוז והציע לי ימי מחלה למנוחה בבית במקום. "ימי מחלה בבית?" צווחתי עליו, "כדי שהזמן יעבור לי עוד יותר לאט? חוצפן". רגע לפני שהוא הזעיק את אנשי הביטחון של איכילוב יצאתי משם, ישירות לעבודה, למגינת ליבם של הקולגות שלי, שאת כל השבועות האחרונות העברתי בנהימות זועפות לעברם וכולם כבר איחלו לי לידה מהירה בכל ליבם, רצוי מהירה מדי בשביל אפידורל.
יש בנות שאוהבות לקרוא סיפורי לידה. אני לא. למעשה, את 35 שנותיי ביליתי בהדחקה יפה של תהליך הלידה, והצהרתי שאעשה ניתוח קיסרי. אי שם באמצע ההריון שיכנע אותי הרופא שלי שקיסרי זה רעיון רע אם לא חייבים. מצאתי את עצמי מתקרבת ללידה, אחרי שנים שלא רציתי. בחודש התשיעי, כשבמילא לא הצלחתי לישון בלילות, ביליתי את השעות הקטנות של הלילה בחיפושים באינטרנט אחרי סיפורי לידה. יש המון כאלה, הם בד"כ מסופרים בפורומים של הריוניות וכאלה. ברובם ייראה הסיפור ככה:
המספרת מרגישה בצירים ואיזו שמחה, "הנסיך/הפייה/הקטנטן/האפרוחית שלה בדרך החוצה"
הצירים כואבים מאוד, ו"החצי מעסה לה את כל האזורים הכי כואבים ומקפץ איתה על כדור היוגה"
הם מגיעים לבית חולים, שם נורא כואב אבל היא מעדיפה לוותר על אפידורל
הצירים קורעים, הכאבים איומים
הלידה ממשיכה עם שלל קרעים וחתכים
התינוק יוצא, היא חבולה ללא הכרה אבל "מאושרת עד הגג ומרגישה שלמות עם הוויתה הנשית"
כאן בדרך כלל כאן מסתיים הסיפור ומשתתפות הפורום משאירות תגובות נוסח "סיפור מהמם!! מזל טוב!!", בעוד אני תוהה אם רק אני חשבתי שזה סיפור נורא ומה מהמם כאן.
אפשר לומר שלא התחברתי לקונספט הלידה הטבעית.
אחד הדברים שכל הזמן שאלו אותי לכבוד זה שבחודש תשיעי הסתובבתי ברחובות בצעידות ארוכות וכאמור ביליתי ימים בעבודה, היא מה אעשה אם יירדו לי המים. כיוון שבדמיוני היה פירוש ירידת מים מן נזילה קטנה שמבשרת לי שהגיע הזמן לצאת לבית החולים, חשבתי שלא נורא אם יירדו לי המים במקום ציבורי. ברגע האמת, אגב, הופתעתי קצת לגלות שירידת מים פירושה שתרגישי שהרגע נשפך לך דלי מים שלם בין הרגליים. ואז, דקה אחרי, עוד דלי. ואחרי זה כל כמה דקות ג'ריקנים קטנים.
בקיצור, מזל שזה לא קרה בעבודה, אני כבר יכולה לדמיין איך הכיסא שלי היה נשלח לפח אחר כבוד, ואיך היו נאלצים להחליף את השטיח מקיר לקיר של המחלקה בשל השלולית האיומה שהייתה נוצרת שם.
אבל נתחיל מההתחלה. בכל סרטי ההכנה ללידה מתואר השלב הראשון ללידה בצורה מאוד פסטורלית: היולדת חשה בצירים חלשים, היא מבלה יממה בבית, בסידורים קטנים ובהירגעות עם בן זוגה. הם מדליקים נרות ארומטים, עושים יוגה, שוחים בבריכת הדולפינים הביתית ומטיילים בנחל שיש לכל אחד מאיתנו בחצר האחורית. כל זאת עד שהצירים מתחזקים קצת והופכים לכל חמש דקות, ואז הם נוסעים לבית החולים בנחת ובשלווה, תוך חיוכים אחד אל השני.
ובכל הסרטים האלה יש תמיד שקופית/הערה קטנה בסופם: אלא אם כן יורדים לך המים ואז את צריכה להגיע לבית החולים תוך שעה.
אז זה היה סופו של שבוע 40, יום שבת, ואני לא נרדמתי אלא ביליתי בחיפוש אחרי סיפורי לידה באינטרנט. נכנסתי למיטה בארבע וחצי בבוקר.
ובחמש התעוררתי מהרגשה מוזרה. ולקח שנייה ואז הבנתי שירדו לי המים. הלכתי לשירותים, ושם, אם עוד לא הייתי בטוחה, יצא ממני כדלי מים שלם.
הלכתי להעיר את האופנוען והלכתי להתלבש. הרי לכן טיפ: גם אם אתן חושבות שירדו לכן כבר כל המים אתן טועות, עוד יירדו עוד, אז עדיף שלא תנעלו את נעלי הזמש שלכן מקאמפר שעלו 1,000 שקל!!!
שתי דקות אחר כך האופנוען כבר היה לבוש, תיק הלידה* חיכה ליד הדלת והכל היה מוכן לתזוזה.
*תיק לידה: תיק ענק ובו דברים שאת אמורה להזדקק להם בלידה ואחריה. טיפ למגגלות שהגיעו לכאן: את לא צריכה חצי מהדברים שכתוב לך ברשימה שקיבלת בקורס ההכנה ללידה/פורום ההריון. מה את כן צריכה ללידה שיהיה בתיק: הרבה מים מינרלים, חטיפים לבן הזוג (את עצמך לא תהיי רעבה בשיט), וזהו בערך.
מה שכן, לאשפוז שאחרי את כן צריכה את מה שכתוב ברשימות האלה.
נחזור לענייננו:
וכך, בחמש התעוררתי מירידת המים וב-5:35 כבר היינו באיכילוב.
עם ירידת מים מלאה אבל בלי צירים בכלל.
האחיות במיון ניבאו לי יממה שלמה של פיתוח צירים ואשפוז במחלקה המעפנה הקרויה טרום-לידה.
הה הה, תמימות.
בשעה שלקח המעבר ממיון לאשפוז כבר היו לי צירים כל כמה דקות.
כשהאחות במחלקה התפנתה לקלוט אותי, כבר היה לי צירים כל דקה, ואני זעקתי בצער בזרועות האופנוען שאני מתחרטת, שאני רוצה קיסרי, או סתם שירדימו אותי לנצח.
העבירו אותי ישר לחדר לידה.
בשעה וחצי שלקח מרגע הקליטה בחדר הלידה ועד שהגיע הרופא שמזריק את האפידורל ביקשתי את נפשי למות, והאופנוען, אחוז צער על מה שקורה לי, ייבב לידי, ליטף אותי והתנצל עמוקות שהוא לא יכול לעזור.
בגלל שהצירים עלו מאפס למקסימום במהירות שיא, התברר שהאפידורל בכלל לא משפיע עליי.
שלוש פעמים הגיע הרופא המרדים לתקן.
אחרי מנה משולשת של אפידורל, שהייתה מפילה סוסה, התחלתי להרגיש טוב. הפסקתי אומנם להרגיש את הרגליים אבל באותו שלב במילא לא נזקקתי להן.
את הלידה עצמה לא ממש הרגשתי, כי כאמור קיבלתי אפידורל בכמות שהייתה מספיקה לעדר אנטילופות, אבל לא נראה לי שהפסדתי משהו שרציתי להרגיש. אני, כאמור, בכלל רציתי קיסרי. כעיקרון, זה כמו מה שרואים בכל הטלוויזיות והסרטים: שורה של מיילדות (לי היו שלוש) מעודדות אותך ללחוץ ולדחוף ומבטיחות שזה כבר ייגמר, ואת מתכננת את התביעה נגדן כי הן משקרות וכבר שעה הן מבטיחות שזה ייגמר ונמאס לך. האופנוען, שאסרתי עליו להדרים מהמותניים שלי, עמד לצידי וריחם עליי כמו שצריך. מדי פעם הוא גם אחז ברגל שלי ומשך אותה, לפי הוראות המיילדת.
ואז, ברבע לארבע אחרי הצהריים, הוא יצא.
וייקרא שמו בישראבלוג: גומבוץ*.
*גומבוץ: מעדן הונגרי, מן כדור בצק ממולא בגבינה או בשזיפים. יאמי.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
