עדי בעולם

מכירים את הרגע הזה, שבו עפעפיכם העליונים עומדים לפגוש לראשונה זה יממה את עמיתיהם התחתונים ואז התינוק שלכם מתעורר? לא? לא משנה.

אבל רגע, בואו נסיים כבר את שבוע הלידה.

בפעם הקודמת סיימתי ברגע יציאת הגומבוץ לעולם. אף פעם לא חשבתי שתינוקות שרק נולדו יפים, ואני מצטערת לומר שזה שהפעם זה היה הצאצא שלי לא גרם לי לשנות את דעתי. תינוקות שרק נולדו הם אדומים, נפוחים במקומות משונים וקצת מעוותים. האופנוען ואני העפנו מבט אחד בגומבוץ האדום המעווה את פניו, ומייד פצחנו בהאשמות הדדיות: "הוא דומה לך!" "לא, הוא דומה לך!". וכו. מזל שהם משתנים כמה ימים אחרי.

בנוהל של איכילוב, יולדת שסיימה את ענייניה בחדר לידה תועבר לאשפוז במחלקת יולדות. נשים שבוחרות בכך יכולות לעבור למלונית הצמודה, שתנאיה משופרים לעין ערוך לעומת אלה של המחלקה. אני מודה שלא הבנתי למה צריך מלונית. בעיני הלא מבינות, מעבירים יומיים בבית חולים ויאללה הביתה, למה צריך את הפינוקים האלה, שעולים הון. אבל כל חברותי, וגם אסף מהעבודה, שהיו במלונית, העידו שמדובר במשהו שלא מתחרטים עליו.

אז הזמנו מלונית, וזו הייתה הצלת חיים.

כי אחרי הלידה הועברתי למחלקה בבית החולים, וגיליתי ששותפתי לחדר היא אישה שכבר יש לה חמישה ילדים, וכולם יושבים בחדר הקטן שלנו. אני עוד הייתי מרותקת למיטה, כך שנאלצתי להיתקע איתם בחדר.

אבל זה עוד כלום. כי באיזשהו שלב האופנוען יצא מהחדר. ובזמן שהוא לא היה, קם בעלה של השותפה לחדר שלי, ונכנס לחדר השירותים הצמוד. וצריך להבהיר: מדובר בשירותים שמיועדים רק ליולדות המאושפזות באותו חדר. בכל זאת, נשים אחרי לידה, תפרים ועניינים, עדיף לשמור על היגיינה מקסימלית במקום שבו הן יושבות ללא בגדים.

אבל בעלה של השותפה לחדר שלי התעלם מהשלט "למאושפזות בלבד" שהיה על דלת השירותים, ונכנס לשם. ויצא רק אחרי רבע שעה, עם ריח שלא הותיר מקום לספק מה הוא עשה שם. ואני, שהבנתי שאני אמורה להשתמש בשירותים שהרגע גבר זר הביא בהם נאמבר טו של החיים, רציתי למות. ויש את העניין הזה עם ההורמונים: עדי של לפני הלידה הייתה מורידה לאיש הזה את הראש בנשיכה אחת. עדי של אחרי הלידה, מרותקת למיטה ועדיין משוקשקת מכל חווית הלידה, העיפה מבט במה שקרה - ופרצה בבכי עז.

כך שכשהאופנוען שב משיטוטיו הוא מצא אותי שטופת דמעות ומשתנקת. סיפרתי לו מה קרה, והוא חטף קריזה. הוא נכנס לשטח של השותפה לחדר ונזף בבעלה, שמצידו לא טרח להתנצל אלא משך בכתפיו סטייל "מה אתה מתרגש".

מיותר לציין שכבר לא הייתי מסוגלת לעשות משהו בחדר השירותים של החדר בבית החולים.

בשמונה וחצי נגמרה שעת ביקור האורחים במחלקה וכולם עזבו. בתשע הגיעו דודים של השותפה שלי לחדר, פלוס ארבעת ילדיהם. היא הצליחה להכניס אותם בזכות טיעון ה"נו, תעשו טובה, הם הגיעו מטבריה", ישירות לחדר שלנו. ללא האופנוען, עדיין מרותקת למיטה, פרצתי שוב בבכי. עד שהתעשתתי קצת וקראתי לאחות, שמצידה ביקשה בנימוס שהם ייצאו מהחדר.

השארתי את גומבוץ בתינוקיה בלילה הראשון. השותפה שלי לחדר לקחה את התינוקת שלה לחדר שלנו. היא לא התעוררה מהבכי שלה. אני כן. רר.

בקיצור, בלילה של אחרי הלידה ישנתי אולי שעתיים, לא העזתי להיכנס לשירותים וחלמתי על מקלחת. בבוקר של אותו יום גיליתי שבית החולים באמת עושה הכל כדי להמאיס את החיים על המאושפזות ולגרום להן לעבור למלונית - אפילו הכיסאות בלובי המחלקה היו ספסלי עץ ללא ריפוד. איזה יולדת יכולה לשבת על ספסלים כאלה?

למחרת בצהריים שוחררתי מבית החולים למלונית. אחרי היממה שעברתי במחלקה, זה היה כמו להיכנס לחלום. חגית הגיעה לבקר אותי, השארתי אותה לשמור על גומבוץ ונכנסתי למקלחת. 24 שעות אחרי הלידה, זכיתי סוף סוף למקלחת נקייה. כמעט פרצתי שוב בבכי, עד שנזפתי בעצמי על הרכיכה שנהייתי.

יצאתי מהמקלחת מאוששת, מוכנה לימי המלונית.

והם באמת היו הצלה. כיאה להורים הטריים והקלולסים שאנחנו, השתתפנו האופנוען ואני פעמיים בשיעור עשיית אמבטיה לתינוק, ואני הייתי בעוד כמה שיעורים בנושאים אחרים. לישון דווקא לא ישנתי, אבל גיליתי משהו מפתיע: האדרנלין של אחרי הלידה יכול להחזיק אותך ערה גם יממות עם שעת שינה. למעשה, ככה אני מניחה שאימהות טריות שורדות.

המלונית באמת הייתה תיקון אחרי בית החולים. חדר נעים, ארוחות מסודרות, סדר וניקיון. אני לא מנסה לעשות להם פרסומת, כי צריך להבהיר: מדובר בתענוג יקר מאוד, שכואב בכיס לכל מי שאינה עשירה במיוחד, אבל אנחנו החלטנו בכל זאת לשלם על זה. ולא התחרטנו. בנסיבות הלילה באיכילוב, זה באמת היה שווה מבחינתי כל שקל.

שלושה ימים לאחר מכן יצאנו האופנוען ואני מהמלונית עם גומבוץ הקטן בזרועותינו. החיים האמיתיים התחילו. אמאל'ה.

המשך יבוא...