עדי בעולם

עניינים ביורוקרטיים דרשו מהאופנוען וממני להגיע לירושלים. שקלנו לעשות את זה בדרך הקלה - להשאיר את גומבוץ אצל אמא שלי ולדהור לירושלים על האופנוע, בדרך ליום כיף שיכלול מסעדה שבה נאכל שנינו באותו זמן! בלי לבלוע בחתיכות גדולות הכל תוך חמש דקות לפני שהוא מתחיל לבכות! אבל אז הזכרנו לעצמנו שלפני שהוא נולד נשבענו שנהיה מההורים המגניבים האלה שלא נותנים לחיים שלהם להיעלם ומטיילים עם הילדים. כמובן שהחלטנו את זה לפני שידענו איזה מבצע אדיר זה לצאת מהבית עם תינוק, אבל כבר החלטנו.

אז על הבוקר החלנו להתכונן למבצע הכניסה לירושלים. אני הינקתי בזמן שהאופנוען דחף עוד ועוד דברים לתיק ההחתלה פלוס שני סוגי המנשאים שיש לנו פלוס צעצוע לעגלה פלוס אקסטרה חיתולים וכו. היה ברור שלאור התיכנון הארוך משהו ישתבש, ואכן, גומבוץ לא שבע מההנקה, ואז החלטנו להוסיף בקבוק, ואז הוא לא רצה את הבקבוק, ואז היה צריך להחליף לו חיתול, ואז הוא שוב היה רעב, וכו וכו וכו. כבר היינו באיחור של חצי שעה בלו"ז, עדיין בבית ומרוטי עצבים. זה השפיע עלינו בצורה שונה: האופנוען החל במשפטים שוברי מורל כמו "לא נספיק בחיים להגיע לפני שהם סוגרים", ו"נראה לי שהוא לא מרגיש טוב, בואי ניקח אותו לטיפת חלב במקום". אבל אני, שכבר הכנתי עצמי לנסיעה וסירבתי לוותר צווחתי שאם לא נוסעים עכשיו לירושלים אני שוכחת את ימיני, ויצאנו.

טוב, זו לא הייתה האווירה שבה תיכננו לצאת ליום הכיף שלנו בירושלים, וכדי להוסיף על הכיף אז בעשר בבוקר הכבישים פתוחים, אבל הצלחנו להיתקע בפקק היחיד שהיה באותו זמן, אי שם בשדרות רוקח. לקח לנו חצי שעה לצאת מתל אביב. בנינו על זה שגומבוץ יישן את שעת הנסיעה לירושלים, והוא אכן נרדם בשנייה שיצאנו עם האוטו, אבל חצי שעה של שינה שלו התבזבזה לנו על שדרות רוקח, ויכולנו רק לדמיין איך הוא יצווח בערך ממודיעין. בקיצור, האופנוען בהה בחלון בייאוש בעוד אני משננת בכעס בשכנוע עצמי "זה יום כיף!! כיף לנו!! כיף!!"

טוב, במפתיע הגענו לירושלים בזמן פלוס מצאנו חניון פנוי פלוס גומבוץ ישן עד ירושלים. יש אלוהים, והוא מברך אנשים שעולים לרגל לעירו. האופנוען כבר מילמל משהו שניסע לכותל להגיד תודה וגם ככה ניקח את גומבוץ לאתר יהודי חשוב, אבל קודם עשינו את הסידורים הביורקרטיים ואז נפנינו לטיול.

למרבה הצער אנחנו תיכננו שגומבוץ יתעורר כשנגיע לירושלים ויבהה בשקט בסידורים ובטיולים שלנו, כדי שכשנגיע לארוחת הצהריים במסעדה הוא יירדם שוב ונוכל לאכול, אבל כאמור, כשיש לכם ילד תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וגומבוץ דפק שלאף שטונדה של החיים, שהחל בתל אביב ונמשך במשך שעה וחצי של טיול בירושלים. הוא התעורר כמובן בשנייה שרצינו לאכול, אבל עוד נגיע לזה.

אז אחרי הסידורים הביורקרטיים נפנינו לטיול. שקלנו לשנייה לנסוע לכותל אבל נזכרנו בחלחלה בפיאסקו מציאת החניה שעברנו שם בדיוק לפני שנה, ואז עוד ישבנו בניחותא בעוד אחינו הקטן מזיע על ההגה, והחלטנו לוותר. במקום זה צעדנו לנקודה לא פחות חשובה מבחינתנו לעם היושב בציון - בית המשפט העליון. גומבוץ הפגין יראת כבוד שנויה במחלוקת וחרפ כל הטיול.

משם תהינו לאן ללכת. המאבטח בכניסה לבית המשפט המליץ לנו על שוק מחנה יהודה. אני מודה שאני לא אשת שוק גדולה, והכרמל למשל בעיקר מפחיד אותי, אבל אף פעם לא הייתי במחנה יהודה ורציתי לראות.

הדרך אל השוק עוברת בשכונה בשם נחלאות, שהתקשינו להחליט אם היא שכונה של עושר או שכונה של עוני או שיש שם ילדים כמוך וכמוני. מצד אחד רוב הבניינים היו ממש ג'יפה, אלנבי סטייל, מצד שני ראינו מלא מכוניות יוקרה חונות בחניות הבניינים וצפיתי גם באישה אחת יוצאת מבית עם עגלת סטוקה, שהיא העגלה הכי יקרה שיש בערך (די מצחיק שפתאום יש לי דרך חדשה לשפוט מצב כלכלי). כך או כך, זו שכונה מלאת פינות קסם ומאוד נהנינו לטייל שם.

(צילום: האופנוען)

משם הגענו לשוק. אני לא יודעת למה, אבל הוא מצא חן בעיני הרבה יותר מהכרמל. יותר נחמד שם.

(צילומים: אני והאופנוען)

ואז הגענו לדוכן חלבה ובקלאווה.

.

 (צילום: האופנוען)

עכשיו, אני בכלל לא אוהבת בקלאווה, זה בערך המתוק היחיד שאני מוצאת מתוק מדי עד כדי כואב בשיניים, אבל מתברר שהאופנוען ממש אוהב, וכך יצא שקנינו איזה חצי קילו מהן. ובאמת אכלנו קצת מזה כבר בשוק, ואז נשאר לנו קצת פחות מחצי קילו. והיום האופנוען חזר לעבודה ומי נשארה בבית עם קופסת בקלאווה זמינה על השיש שאפשר לאכול אותה ביד אחת (וזו הדרישה הראשונה שלי מדברי מזון בימים אלה)? נכון, אני. באמת תודה על הקלוריות האלה, ואני אפילו לא אוהבת בקלאווה.

אניווי, בשלב הזה גומבוץ חש שההורים שלו אוכלים ומייד התעורר לדרוש גם, ולפני שהוא יפצח בצווחות שיביאו עלינו את יצחק קדמן יצאנו מהשוק ומצאנו פינת חמד עם ספסלים ושם, באמצע רחוב, הינקתי. עם סינר הנקה כמובן אבל עדיין, אם מישהו היה אומר לי פעם וכו.

45 דקות אחרי גומבוץ הואיל בטובו לשבוע והתפנינו למצוא מקום שיאכיל גם אותנו. ברוח השוק היינו בעניין של מקומות אותנטים, אז חזרנו אליו. קודם כל נכנסנו למקום בשם רחמו, אלא שזה היה כל כך מלא שהבנו שבחיים לא נצליח למצוא שם שולחן באופן רגוע שיתאים לתינוק. מעבר לפינה מצאנו מקום בשם מורדוך, ושם דווקא היה שולחן פינתי שבול התאים לנו.

מורדוך זה בדיוק מה שרצינו - אוכל פתיליות, מרק קובה וכאלה.

בתמונה: גומבוץ והאופנוען מעל חמוצים אותנטים.

אניווי, אחרי מרק קובה שהיה ממש משביע, היינו שנינו מרוצים ומוכנים לסכם בהצלחה את הטיול בירושלים. עם הרבה מאמץ אפשר גם עם תינוק. יאי.