עדי בעולם

כשהייתי בהריון פיתחתי קרייבינג לקאפקייקס. כן כן, יש בנות שמפתחות קרייבינג שפשוט לרצות, איזה מלפפון חמוץ פושטי, אבל אני חייבת להתחכם. זה היה די באשמת הסדרה "איך פגשתי את אמא", שראינו כמה פרקים שלה שבהם טד יוצא עם אופת קאפקייקס, וזהו, הלך עליי.

באותה תקופה לא היה בשום מקום בתל אביב מקום לקאפקייקס. אחרי נדנוד בלתי פוסק לאופנוען האומלל שבא לי קאפקייקס ("אני אביא לך מה שאת רוצה, אבל למה, למה את לא רוצה רוגעלך במקום זה?"), החלטתי לאפות לבד. עשיתי קאפקייקס מסקרפונה ותותים, אחרי המון עבודה יצא לי משהו די בינוני, וזה קצת הרגיע לי את הקרייבינג.

מתברר שפשוט חזיתי את הטרנד הבא. כמו פטריות אחרי הגשם, או במקרה שלי כמו שעות שינה חסרות אחרי לידה, צצו בעירנו מקומות קאפקייקס. למרבה הצער הם נפתחו קצת לפני שילדתי, בשלב שבו כבר הייתי אבטיח שסירב לזוז לשום מקום, ואחרי זה בשלב שבו כבר הייתי עסוקה עד האוזניים ולהסתובב בעיר נשמע כמו חלום רחוק.

והנה, הגיעה שבת והאופנוען ואני נשבענו לא להישאר בבית. ארזנו את גומבוץ בעגלה ויצאנו לדיזינגוף, שם שוכנת "ויולה'ס קאפקייס", שהאינטרנט הבטיח

שפתוח בשבת. ובכן, האינטרנט שיקר, וזה היה שברון לב קטן. בפנים חמוצות יצאנו לסיבוב מסביב לבלוק, כי אם כבר אנחנו בעיר. רגע לפני שנכנענו ואכלנו גלידה במעצמת הגלידה בבן יהודה (שלוש חנויות גלידה שוות אחת אחרי השנייה), גילינו ש"איי לאב קאפקייקס" (הלינק לשני המקומות), שבדרך כלל סגורה בשבת, פתוחה. יאי!!!

(צילומים: האופנוען)

מייד בחרנו כמה לקחת הביתה. זה לא זול, אגב (14 שקל לאחד אם קונים יותר מאחד), וכיוון שגם מבחינה קלורית זה לא זול, החלטנו שנעשה את זה מקסימום פעם בחודש.

אבל זו הייתה שחיתות ממש ממש טעימה.

הם אורזים את זה בצורה שקל לקחת הביתה ולא נמרח:

ולמבחן הטעימה:

(הה, עשיתי אינפו)

ואם כבר מדברים על חזרתנו לחיים, אז היינו גם בבנדיקט, וגילינו מה ההבדל בין זוג תל אביבי מגניב לזוג עם תינוק - מלקוחה מועדפת שתמיד מחייכים אליה (ככה זה כשמגיעים לאותו מקום מאה פעמים) המארחת קצת עיקמה את האף כשראתה את העגלה, סירבה לתת לנו את הבות' (שהיה המקום הקבוע שלי עד אז, רר), והציעה שולחן מעפן ליד הדלת במקום. רק כשהסכמנו להשאיר את העגלה בחוץ (את הילד כמובן הכנסנו) קיבלנו שולחן נורמלי. אוף.

(כן, אני יודעת שצרכנית נבונה הייתה מסתובבת ולא שבה למקום לעולם, אבל א. זה לא נאמר לי במפורש שהם לא אוהבים עגלות ותינוקות, פשוט חשתי את זה במן משהו בטון, אבל עדיין הם שמרו על אדיבות, אז אולי אני פרנואידית, וב. המחשבה על לחמניית הבריוש עם הנאטלה שממתינה לי שם בפנים הוציאה לי קצת את העקרוניות. חלשת אופי שכמוני, אוף).

בין שלל הדברים שאנחנו רואים בטלוויזיה בימים אלה נמצאת גם הסדרה החדשה "שקר לי", שנראית מבטיחה, וגם "טרה". אכן, אנשי תרבות.

איך זה קרה שפעם, אם שיחררו אותי בקניון לאיזה שעה, אז העברתי את זמני יפה יפה בקנת' קול, אוריג'ינלס, דיזל וכאלה, ואילו עכשיו, אם כבר יש לי רבע שעה פנויה בקניון, החנויות הכי מלהיבות בעיני הן סופר פארם ושילב? לאיפה נעלמה האישיות המקורית שלי?