עדי בעולם

יומני היקר,

אתמול נסענו לטיול בירושלים. כבר שלשום בלילה שמעתי את אמא אומרת שהיא מקווה שיהיה לילה טוב, כדי שיהיה לה כוח לטיול. מייד החלטתי לעזור לה. היה ברור לי מה היא רוצה - מה יכול להיות טוב יותר מלילה שבו היא תראה אותי הרבה פעמים?

וכך, קודם כל התעוררתי לאכול שעה מוקדם יותר ממה שאני בדרך כלל מתעורר בלילה. אמא קצת הופתעה אבל האכילה אותי כמו שצריך. לאור ההצלחה שנרשמה החלטתי להתעורר שוב, הפעם בחמש בבוקר. לא בשביל לאכול, אלא סתם, כי בא לי לדבר. למרבה ההפתעה לא נראה שאמא שמחה בכלל. היא התייצבה ליד המיטה שלי בעיניים עצומות, דחפה לי מוצץ וסיננה: "לך לישון גומבוץ, לך לישון". כל חיוך שניסיתי נתקל במבט רושף, כל ציוץ בנהמה. איפה יצחק קדמן כשצריך אותו.

מאוד מוזר, אבל החלטתי לא לתת לזה לרפות את ידיי. בשש וחצי בבוקר התעוררתי שוב. הפעם אמא בעטה באבא במיטה ואמרה לו: "הבן שלך קורא לך". לא נורא, אני מוכן גם לבלות עם אבא. מאוד נהניתי. אבא שיחק איתי ואחרי שעתיים ומשהו התעייף משום מה, שם אותי במיטה והלך למיטה שלו בעצמו.

בשלב הזה גיליתי שאמא קמה, ולכן מייד התעוררתי גם. היא בטח התגעגעה אליי המסכנה. אמא נראתה מופתעת, אבל בכל זאת שיחקה איתי יפה מאוד. אחרי זה אבא קם ויצאנו לדרך לירושלים. בדרך אבא הסתכל במפה לראות איך לנסוע ואמר: "זה לא ייאמן, אפילו על המפה הולכים לאיבוד בירושלים".

בירושלים קודם כל עשינו סידורים, שזו בעצם הייתה מטרת הנסיעה מלכתחילה. וגם פגשנו מכר של אמא, שפעם עבד איתה במקום שנקרא שבדיה. האיש, שהכיר את ירושלים, שלח אותנו למקום ש"עושה את החומוס הכי טוב בעולם, חומוס לינא", וגם הסביר לאבא איך נוסעים.

אבא ואמא התכוונו לנסוע לשם מייד, אבל אז הודעתי להם שעם כל הכבוד לחומוס, אני רעב. אמא התיישבה להאכיל אותי במקום הכי קרוב ויפה בעיניהם: בית המשפט העליון. לא היה איכפת לי איפה זה, אילולא אמא התעקשה ללחוש לי באוזן תוך כדי האוכל: "זה המקום הכי חשוב לדמוקרטיה שלנו גומבוץ, בלה בלה בלה". אלוהים איזה שיעמום, טירחנה לי כל הארוחה.

אחרי זה יצאנו באוטו לעיר העתיקה. למרבה הפלא הגענו בלי בעיה.

ממראות העיר העתיקה:

אבא מצלם כוסיות. הה הה.

דבר ראשון הלכנו לכנסיית הקבר. מקום גדול ומאוד יפה.

אבא ואני בוחנים לוקיישן לתמונה אפשרית.

אבא צילם מלא תמונות, עד שהוא צילם איזה נזיר יווני שלא רצה שיצלם אותו, והנזיר התחיל לצרוח עליו ביוונית, או בשפת קסמים כלשהי. אבא אמר שהוא ממש מקווה שהוא לא הטיל עלינו איזו קללה מפחידה. אמאל'ה.

קצת משוקשקים מהחוויה הזו יצאנו לחפש את החומוס. השוטר שעמד בכנסייה אמר לנו "לינא? מה פתאום, החומוס הכי טוב בעולם זה אבו שוקרי, ובכלל, לינא סגור ביום ראשון". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את אבו שוקרי. בדרך שאלנו ילד שמכר כל מיני מאכלים איפה אבו שוקרי. הילד אמר: "אבו שוקרי? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה מוראד". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את מוראד. כששאלנו מוכר בשוק איפה זה מוראד, הוא ענה לנו: "מוראד? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה נאזים". בשלב הזה כבר די טעינו בסימטאות השוק, ובייחוד התעצבנו כששאלנו את הבן אדם הבא, שענה: "נאזים? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה לינא". בקיצור, חזרנו להתחלה. הוא גם טען שלינא פתוח, זה אבו שוקרי שסגור ביום ראשון. אבא ואמא חרקו שיניים והחליטו למצוא את המקומות בכוחות עצמם. התברר שגם לינא וגם אבו שוקרי פתוחים ביום ראשון, והגענו קודם ללינא.

 כאן אבא ואמא הזמינו חומוס. ניסיתי להזכיר לאמא שהיא לא אמורה לאכול חומוס, כי יש אמונה שזה עושים גזים לתינוקות יונקים. אמא רק הסתכלה עליי ואמרה: "איזה חמודי, גם אתה רוצה חומוס?" אוף, איזו קריזה זו שאתה עוד לא יכול להסביר את עצמך.

חומוס של לינא, בקרוב בחלב שלי. באסה.

אחרי לינא נהייתי שוב רעב, כי אני, כמובן, נאלצתי להתבונן בהורים שלי בזמן שהם אכלו ולא קיבלתי כלום לטעום. שוב, יצחק קדמן וכו. יצאנו למקום שבו אבא ואמא היו אמורים לאכול את הקינוח, וגם להנות מאווירה לגמרי אחרת מהשוק, ההוספיס האוסטרי. באמצע הוויה דולורוזה ממוקם בניין מבוצר ובו דלת ברזל גדולה. מצלצלים באינטרקום והדלת נפתחת. מטפסים במדרגות ומגיעים למקום שמתקשים להאמין שהוא תקוע באמצע השוק בעיר העתיקה ולא באירופה.

ויש גם גינה מהממת, הממוקמת מעל השוק. קולות השוק בקושי מגיעים, מסביבכם יושבים אנשים לשולחנות ומדברים בגרמנית/אנגלית חרישית, בריזה נעימה עוברת בעלים, נזירה עוברת עם מזלף ומשקה את הצמחים מסביב, והכל שלווה וכיף. כאן קיבלתי את הארוחה שלי.

 כדי שאבא ואמא חלילה לא ירעבו כשאני אוכל הם קנו שטרודל תפוחים, שהיה מעולה.

שטרודל תפוחים, בקרוב בחלב שלי. יאמי.                                                              (צילום: אבא, שזה האופנוען)

באמצע הזמן שהיינו שם התברר שיש צריח של מסגד צמוד לגינה. אמא קפצה קצת כשהמואזין התחיל פתאום לשיר ברמקול שהיה צמוד אלינו. היה די רועש, אבל מאוד אותנטי. נזכרנו שבעצם אנחנו לא באירופה.

הצריח שגילינו שמעלינו:

(צילום: האופנוען)

אחרי ההוספיס האוסטרי נרדמתי קצת, והדבר הבא שאני זוכר זה שעמדנו מול קיר גדול. אבא אמר שהוא הולך לשים בו פתק (יכול להיות שלא הבנתי את מה שהוא אמר, כי כאילו, פתק? בקיר?) ואמא גילגלה עיניים.

 אבא ואני בכותל.

והנה זה מהזווית של אבא:

(צילום: האופנוען)

בכותל עוד הסתובבנו קצת, ראינו כלה ופמלייתה, המון אנשים דתיים וגם קבוצת חיילים. "אלה פני המדינה שלך", לחשה לי אמא. Bored now!!

אחרי זה עוד עשינו הליכה בעיר העתיקה, וניסינו לצאת משער יפו, שהיה בדיוק חצי קילומטר מאיפה שאבא זכר אותו. לא נורא, אמא כבר התלוננה בשבילי.

נסענו הביתה מרוצים אך עייפים.