עדי בעולם

מכירים את זה שאתם מגיעים לטיסה ומגלים שבין הנוסעים יש גם משפחה עם תינוק ואז אתם מתחננים לדיילת הקרקע שתושיב אתכם רחוק מהם כדי שהרעש של התינוק לא יפריע לכם בהפסקות בין השירים באייפוד? אז עד לפני כמה חודשים זו הייתה אני. אבל עכשיו אני המשפחה עם התינוק.

באמצע הלילה התייצבנו האופנוען, גומבוץ ואני בשדה התעופה. אחרי בדיקת הביטחון הראשונה של גומבוץ (עבר בהצלחה) והצ'ק אין עברנו לביקורת הדרכונים. וכאן גילינו האופנוען ואני את החיסרון הראשון של טיסה עם תינוק: עד כה נהגנו לשלוח מבט מרחם אל ההמונים שעומדים בתור (עלק תור, קבוצות שלמות מתגודדות על הקווים שם, לכו תדעו מי אחרון) ולדלג אל המכונות שקוראות את כף היד. גם הפעם נפנינו אל המכונות האלה, אלא שאז נזכרנו שגומבוץ חייב לעמוד בתור הרגיל. מזועזעים קלטנו שגם אנחנו צריכים עכשיו לעמוד בכאוס הזה של התור.

היה, בדיוק כמו שציפינו, זוועה. אחרי שכבר נעמדנו בתור ושמרנו שמירה אזורית ואישית על מקומנו, הגענו לקו - רק כדי לצפות בשוטרת שבתא מודיעה שהיא יוצאת להפסקה ונעלמת. זה שהיה שם תור שלם שחיכה לא עניין אותה. לא מאמינים שזה קרה לנו, עברנו לתור אחר. ושם, הגענו לקו, וגם השוטרת הזו, שכה יהיה לי טוב, קמה ויצאה להפסקה מול הפרצוף שלנו. חישבנו לקבל התקף לב מעצבים אבל החלטנו שלא שווה כי עוד שנייה אנחנו טסים לחו"ל. הפעם, ליתר ביטחון, נעמדנו האופנוען ואני בשני תורים מקבילים, מתוך חישוב שלפחות לאחד מאיתנו לא יבריזו בפרצוף. זה אכן עבד, השוטרת בתור שלי אכן קמה כשהגיע תורי (!!##$$%@!!!) אבל אז החליפה אותה מישהי אחרת וככה בשעה טובה הצלחנו לעבור גם את זה. באמת תודה.

טוב, הגענו לגייט. ושם, כמו שהדיילת מעבירה את הבורדינג פס במכונה, היא אומרת לי: "את והתינוק שודרגתם לביזנס".

קודם כל ביזאר - האופנוען נוסע מתמיד של אל על ואף אוחז בכרטיס סילבר, ואילו אני אפילו לא חברה במועדון. אז למה משדרגים דווקא אותי ולא אותו? ואם כבר מדברים - מה פתאום משדרגים רק חלק ממשפחה? אחד בביזנס אחד בתיירים? מה אנחנו, ג'רי ואיליין?

אז דילמה. מצד אחד יש את חוק הזהב - כשנותנים ביזנס לוקחים ביזנס. מצד שני, זו טיסה ראשונה שלנו עם תינוק וכל הפואנטה הייתה שנתמודד איתו ביחד. מצד שלישי, כאילו, ביזנס.

"נו, לכי על זה", אמר האופנוען בקול מפרגן אך בפרצוף של אני-כבר-אהנה-בקבר.

טוב, ברגע שהחלטנו כבר התחלתי לפנטז על חיי הנעימים בביזנס, כולל ההתלבטות אם זה נורא לשתות שמפניה כשמניקים.

פחח, נאיבית שכמותי.

כי כנראה שלא היה אף נוסע ששילם לביזנס, ולכן לקחו פשוטי עם כמונו ופיזרו אותם במחלקה. לא רק שלא הייתה שמפניה, ולא רק שהאוכל היה כמו של שאר המטוס, גם השירותים היו משותפים, והתור של השירותים עמד לי ליד הכיסא והנעים את זמני - נוט.

האופנוען לעומת זאת, שכזכור הלך למחלקת התיירים בפרצוף של קדוש מעונה, גילה שא. קיבלנו שורה עם המון מרווח לרגליים כי ביקשנו מראש מקום עם עריסה לתינוק. ב. אף אחד לא יושב במקומי ולכן יש לידו כיסא ריק. ג. אם גומבוץ איתי הרי שהוא פנוי להנות מהטיסה כמו בימים שהוא היה צעיר.

וכך, בכל פעם שבאתי לבקר את האופנוען מרוטת עצבים משיעשועו הבלתי פוסק של גומבוץ, מצאתי אותו ישן עמוק פלוס אוזניות אייפוד באוזניים פלוס מגזין ביד. מפרגנת

מזל שזו לא טיסה ארוכה לבודפשט. אבל בשלוש השעות שחלפו בטיסה הזו הספקתי להאכיל בבקבוק (המראה), לשחק עם התינוק, להרדים את התינוק, לנחם את התינוק כשהוא התעורר עשר דקות אחר כך, להחליף לתינוק חיתול על הקרש הרעוע בשירותים שהם קוראים לו שולחן החלפה (נאמבר טו הגדול בתולדותיו כמובן, נאלצתי לקרוא לאופנוען לתגבורת), להמשיך לשחק עם התינוק, להרדים שוב את התינוק, להעיר את התינוק עשר דקות אחר כך כשהדיילים ביקשו ממני להרים אותו כי מקפלים את העריסה לנחיתה (חוק מרפי וכו), ולהניק אותו (נחיתה). אכן, פינוק בביזנס. נוט.

לידי ישב גבר בסביבות גיל 50, שאובייסלי מעולם לא טיפל בתינוק. הוא הביט בי בהשתאות עת שימשתי מופע בידור ומפעל הזנה במשך כל הטיסה. וכשגומבוץ הואיל בטובו להירדם בערסל הוא אמר: "שבי, תנוחי רגע, היו לך שלוש שעות מתישות".

ואני פרצתי בצחוק ואמרתי "לא. היו לי שלושה חודשים מתישים. אלה היו שלוש שעות רגילות ואפילו קלות יחסית".

ואז כמובן הגיע הדייל להודיע לי שהם צריכים לפרק את העריסה כי נוחתים. אפילו לא הפתיע אותי, היה ברור שזה יקרה בשנייה שגומבוץ יעצום עיניים.

אחרי הנחיתה הגיע האופנוען לאסוף אותי עם פרצוף של "כמה סבלתי במחלקת תיירים". רר. ירדנו יחד בכיף לחופשה.

בפעם הבאה: גומבוץ מגלה את ממלכת הפפריקה.