כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.
הזמן חלף והעת הגיעה.
אז אנחנו עוברים ללונדון.
כלומר עברנו.
לפני שבוע.
החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים - סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).
ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.
שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.
ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.
לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג 
אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
