עדי בעולם

באחד מסופי השבוע הוזמנו האופנוען ואני למסיבת כריסמס בבית חברים שלו. מדובר בחבר צרפתי ואשתו, ידענו, והאופנוען ואני הכנו את עצמנו לארוחת ערב צרפתית בערב, משו משו. באותו יום יצא לנו לעבור בהמון חנויות שמוכרות אוכל מצוין, אבל הראינו כוח רצון: האופנוען העביר את היום על שתי פרוסות לחם ותה, ואילו אני חייתי על גבינה ומלפפון, העיקר לחסוך קלוריות לקראת הטירוף שנרשה לעצמנו בערב, חגיגה קולינרית בלי חשבון של אוכל צרפתי.

זה היה רק אחר הצהריים ששאלתי את האופנוען מה עושה אשתו של החבר מאז שהם עברו מצרפת, והוא אמר: מה זאת אומרת עברו מצרפת? הוא פגש אותה כאן, היא אנגליה. חלחלה קלה עברה בי. "רגע", אמרתי, "מי מבשל שם, הוא או היא?" התובנה היכתה באופנוען בצמרמורת קלה. "אני מאוד מקווה שהוא", לחש.

ובכן, היא.

ולומר מבשלת זה קצת ללכת רחוק מדי עם הפועל. מחממת, מחממת אוכל שקונים מוכן בסופר למסיבות. לא שיש לנו משהו נגד שרימפס בבצק עלים (כלומר, משה בתיבה גירסת השרימפס) וסלט תפוחי אדמה, אבל אנחנו, שהגענו מורעבים כזאבים, לא הפסקנו כל היום לפנטז על בויאבז, לרגוש מבריוש, לתאר את האקלר. אפשר לומר שהתאכזבנו.

על הצד החיובי של העניין הייתה מסיבה מאוד חביבה. כיאה לזוג חצי אנגלי חצי צרפתי, היו האורחים חצי חצי - קבוצה של אנגלים לצד של צרפתים. כולם הוצגו לכולם והצרפתים אמרו: "אשנטה", ואין ספק שזו המילה הכי יפה להכיר בן אדם. הרבה יותר יפה מ"נעים להכיר" או "נייס טו מיט יו". "אשנטה", אני מוקסם לפגוש אותך. ובכן, אני מוקסמת גם.

פרט לצרפתים/אנגלים היו במסיבה גם שלושה אמריקאים ואקוודורי אחד. המארחת שלנו, בחורה באמת חביבה, עשתה לי הכרה עם כולם ואמרה: "דיס איז עדי, שי'ז פרום איזראל, האו אקזוטיק". וזה כשבקבוצה ישב האקוודורי, עם פרצוף כל כך אינדיאני שכל מה שהיה חסר זה להוסיף לו שמיכה צבעונית וקאנו והופה, כולנו היינו שומעים קולות של יער גשם! אבל בסדר, אני אקזוטית.

העץ קושט בקישוטים אנגלים וגם צרפתים (שלטים כסופים של noel), והאלכוהול זרם כמים, וזה כידוע חוק מספר אחד למסיבה מוצלחת. אנחנו הבאנו יין, אבל האורחים הצרפתיים הביאו כולם שמפניה, אז רשמנו לעצמנו: בצרפת הסטייל הוא להביא שמפניה. בפעם הבאה.

עוד מוטיבים של כריסמס היו כדלהלן: בכל החדר פוזרו קרקרס, שזה נראה ככה -

והרעיון ששני אורחים אוחזים בקרקר אחד מכל קצה, ומושכים. זה משמיע מן "קנאק", ומכאן השם של זה, ואחד האורחים נותר רק עם הקצה בעוד השני עם החלק האמצעי. בחלק האמצעי יש מתנה קטנה, ומי שנשאר איתו קיבל אותה. האופנוען ואני הלכנו על בטוח משכנו שניים כאלה ביחד, מה שאומר שבכל מקרה המתנה נשארה אצלנובבית (אחח, הישראלים התחמנים האלה, בחיי), וזכינו במחזיק סלוטייפ קטן ובכדור פלסטיק קטן שהתברר כמתפרק לחלקים קטנים שצריך להרכיב. פירקנו, ולקח לנו שלושה ימים להרכיב בחזרה. הממ.

פרט לזה הקינוחים היו מזון כריסמס בריטי, כלומר minced pies, שזה מן פאיים קטנים ממולאים באיזו מחית מתוקה לא ברורה ולא הכי מרשימה, וכריסמס פודינג, שזה נראה כמו פונדנט שוקולד ולרגע פיתחנו תקווה שאולי המארח הצרפתי שינס את מותניו ואפה לנו קינוח לפיצוי, אבל לא, זה רק נראה כמו פונדנט, זה עשוי מצימוקים ושאר פירות יבשים ומלא בברנדי. זה כנראה יירשם כקינוח הראשון בהיסטוריה שהאופנוען לא רצה לסיים. (אני דווקא אהבתי, אבל אני באופן כללי אוהבת אוכל מוזר).

מינסד פאייז וכריסמס פודינג. התמונות בקטן כי ככה הן היו באתר שגנבתי אותן ממנו. 'צטערת.

אבל השמפניה הייתה משובחת (תמיד תנו לצרפתים לבחור לכם את השמפניה), אז אנחנו נהנינו.

ומייד נשבענו לארגן מסיבת פורים בחזרה, עם אוכל טעים. אדר היר ווי קאם.

וקצת ממראות הכריסמס:

הרחובות מקושטים מקסים, אך אני צילמתי רק איזה רחוב פח שאני אפילו לא זוכרת איזה רחוב הוא. אני חושבת שזה ליד לסטר סקוור.

ולא רק הרחובות, גם החנויות והפאבים. זה בהחלט נעים לטייל בקור המאוד לא נעים (מה זה פה, שבדיה?) ואז להיכנס לפאב ולהתיישב ליד האח הזו:

לא שהתיישבנו, כי דווקא בפאב הזה לא היה כיסא לתינוק, אבל קנינו כיסא מתקפל לתינוק ומעכשיו סיבות כמו אין כיסא לתינוק לא ירחיקו אותנו.

וגם: בכניסה לכל חנות כמעט יש מקבץ תרומות לחג. באוקספורד סטריט נתקלנו באריה הזה, שהחליט לשעשע את גומבוץ. כולנו שועשענו:

זהו. יש לי עוד המוני תמונות שאינן קשורות לחג והן יבואו בפוסט שאינו קשור לכריסמס, ויש גם את פוסט הספרים ואת פוסט הסרטים וכו. בפעם הבאה.