רשת המסעדות הכי ידידותית עד כה להורים עם ילדים: וואגאמאמה. תמיד יש מקום, תמיד יש כיסא תינוקות, תמיד נעים.
מרק דאמפלינג. יודעים לסדר בצלחת, אין מה לומר.
יום אחרי כריסמס, ארוחת צהריים בפאב
תמיד חשבתי שלונדון בחורף זה כמה ימי שלג והשאר עשר מעלות נוחות. נחתתי לכמה שבועות של טמפרטורה מסביב לאפס וסופות שלג תדירות. מה נהיה?
נאלצתי להחזיר לגדולתן את נעלי השלג שלי משבדיה.
התהלכתי בהן בנוחות, הודעתי לכולם שחם לי ברגליים ולקינוח הסברתי ש"ככה זה אצל השבדים, עושים נעליים לחורף כמו שצריך". שמע אלוהי הג'ינקס ומייד קרע נעל אחת חצי דרך בין הנעל לסוליה. מהמם.
מקווה שלא תהיה עוד סופת שלג בקרוב.
סוף סוף תמונה פרונטלית של גומבוץ בעגלה:
אין מה לדאוג - הוא ישן באיגלו שלו בכיף. התעורר רק כשנכנסנו לחנות מחוממת.
חברים עשירים של האופנוען נתנו לנו במתנה שמפניה מואט אנד שנדון מסדרת וינטייג' של החברה. זה הבקבוק הכי יקר שאי פעם היה לנו בבית ואם זה היה תלוי בנו, זוג פולנים (כלומר הונגרים) שכמונו, לא היינו פותחים אותו לעולם, כי צריך לשמור בקבוקים כאלה לאירועים שיצדיקו אותם. כלומר בחתונתו של גומבוץ נשלוף את הבקבוק ונהרהר אם זה מספיק ראוי לפתוח אותו ואם לא כדאי לחכות עוד קצת.
החברים כנראה מכירים אותנו טוב כי כשקיבלנו את המתנה הם הבהירו שזה מיועד לערב השנה האזרחית, ולא הותירו מקום לספק לגבי מתי לשתות את זה. אז בידיים רועדות פתחנו אותו אתמול. שנה טובה!
(יגאל, אלו הן הפטריות הממולאות לפי המתכון שלך)
וקטע וידיאו אחד:
אחרי כל הפעמים ששמעתי שירי כריסמס בכל חנות אפשרית, נבחר השיר הכי חביב עליי: רודולף אדום האף. סיפורו של האייל רודולף, הסובל מבידוד חברתי, לעג ונתק, רק בגלל שאפו זוהר קלות, בעיה שהייתה נפתרת עם טיפול פנים ראוי. יום אחד מגיע זקן מפורסם, ומציע לרודולף הבודד, המשווע לחברה, קבלת לגיטמציה דווקא בגלל הפגם הפיזי שלו: הוא מציע לו להוביל את המזחלת שלו בזכות האור של אפו. רודולף מסכים, והפלא ופלא, "חבריו" האיילים מקבלים אותו לפתע ואף הופכים אותו לגיבור תרבות, רק בגלל שהוא קשור לסלבריטי. עוד דוגמה מכעיסה לתרבות הידוענים, השטחיות של הנוער והערצת הפרסום. מפחיד מה שקורה לדור הצעיר.
(נוט טו סלף: לא לכתוב פוסט אחרי שאני שותה הרבה אלכוהול)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
