אחת המשימות של האופנוען בחודש שבו הוא חיכה לי בלונדון הייתה לקנות אוטו. הוא הלך לסוכן מכוניות משומשות וחזר עם הבשורה המשמחת שהמכוניות פה עולות הרבה הרבה הרבה פחות מבישראל. יצא ששידרגנו מהמשומשת הקטנה שהייתה לנו בארץ למשומשת יותר חדשה ויותר גדולה. סוכן המכוניות הוסיף גם ג'יפיאס ושאר אביזרים טקטיים ויצא שיש לנו אוטו ממש כמו חדש, הכי שווה שהיה לנו עד עכשיו.
כן, אוטו מהמם יש לנו. ורק דפקט אחד רציני יש לו: ההגה מותקן במקום הלא נכון.
האוטו. כמו חדש, אבל הפוך.
עת נחתתי בלונדון עם גומבוץ ציפה לנו האופנוען בשדה עם האוטו החדש. אחרי שהטענו את המזוודות ואת גומבוץ נפניתי אל הדלת של המושב ליד הנהג. "או", אמר האופנוען בחיוך רחב, "אני רואה שאת כבר רוצה לנהוג". הצצתי בחלון והסמקתי לגלות את ההגה מציץ עליי בחזרה. "לא", מלמלתי, "רק התבלבלתי בכיוונים". נסוגתי לאחור מהר אל הצד של הנהג, זה שבלי ההגה. גם הגה הפוך וגם כולם נוהגים בנתיב השמאלי, זה לא בשבילי.
חודש וחצי ישב האוטו חונה ומחכה לי. מדי יום הבטנו אחד בשנייה והמשכנו הלאה. אבל אחרי שחיכיתי שבוע שלם עם נעליים מפוזרות על כל הרצפה לאופנוען שיסיע אותי לאיקאה בסופ"ש לקנות מדף לנעליים, ואחרי שלקחתי מונית הלוך חזור לקניון שמחוץ לעיר ובזבזתי על זה את כל תקציב הקניות שלי (אין אוטובוס ישיר והטיוב בלתי אפשרית עם עגלה), הבנתי שאני חייבת לנהוג הלאה.
הבעיה היא, ובכן, שבחודש וחצי שחלפו דבר לא השתנה. הבריטים עדיין נוהגים הפוך ואני עדיין לא התרגלתי. בכל פעם שחציתי כביש הסתכלתי קודם כל לכיוון הלא נכון. בכל פעם שמישהו עצר לי במעבר חצייה שלחתי תודה אל חלון הנהג ונחרדתי לגלות שאף אחד לא יושב שם. רק אחרי זה נזכרתי שהנהג יושב בצד השני. בכל פעם שנסעתי עם האופנוען באוטו שלנו ניסיתי קודם להיכנס למושב שלו, עם ההגה. ואז שוב, חיוך רחב שלו, ואני עוברת סמוקה אל המושב השני.
צומת טיפוסי בלונדון. מה לא בסדר בתמונה?
אבל אין ברירה, אני מתה להגיע לקניון עם תקציב קניות שלם.
אז בליל שבת אחד, כשהכבישים ריקים יותר, הסיע אותי האופנוען לשכונה מרוחקת יחסית מהמרכז, שקטה ורחבת רחובות. הוא חנה ברחוב צדדי ופינה לי את מושב הנהג. הו מאדרה דה דיוס, לו רק היה מנהג יהודי להצטלב.
תמיד חששתי שאם ההגה הפוך אז הכל יהיה הפוך - כלומר גם הדוושות, שייצא שהשמאלית היא הגז והימנית היא הברקס. במזל גדול, מתברר שלא. אם זה היה ככה, סביר להניח שהייתי מתניעה ומסיעה אותנו ישירות אל המכונית שחונה שלפנינו, בלי שנייה למצמץ אפילו. אבל לפחות הדוושות באותו מקום. פוו, אנחת רווחה אחת.
על כל פנים, זה כאמור אוטו שלא נהגתי בו מעולם ואני לא מכירה אותו. התיישבתי ולחצתי על הכפתור שמתניע. האוטו כבה מייד. "לא", אמר האופנוען, "האוטו כבר דלק". אכן, התחלה מעולה.
אז בסוף יצאנו לדרך. האופנוען בחר רחוב מספיק רחב וחד סטרי, שזה מצוין כי לא הייתי צריכה להתלבט איזה נתיב באיזה צד הוא שלי. הבעיה התחילה בקצה אותו רחוב. "שמאלה", אמר האופנוען בטון של מורה נהיגה, "ותזכרי שאת צריכה לפנות מהפינה השמאלית של הרחוב אל הצד השמאלי של הרחוב הבא". מזל שהוא הזכיר לי, כי כבר תיכננתי לפנות למרכז הרחוב. "ידעתי את זה", רטנתי בכעס.
הפנייה עברה בשלום, והאופנוען, כולו מרוצה מעצמו, אמר, הפעם כבר בטון של טסטר, "בכיכר תקחי ימינה". הידעתם שכיכרות באנגליה עוקפים משמאל, לא מימין? ובכן, אני לא. אבל גיליתי את זה בזמן לפני שהרגתי את כולנו.
האופנוען, שעירערתי לו קצת את השאננות עם חציית הכיכר, נותר מחזיק בידו את הידית של הדלת שלו במשך הנסיעה הלאה. אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי, הצלחתי לעבור כחצי קילומטר בלי להתנגש בכלום, כל הכבוד לי, איך אני נוסעת יפה בלונדון... "תיזהרי, תיזהרי", זעק האופנוען. "את עוד שנייה מגלחת את המכוניות משמאל". פחדן עלוב, האם אני הוצאתי מילה כשהוא החליט לנסות את האופנוע ושכח שאני מאחוריו? בוודאי שהוצאתי, דפקתי נאום שלם בצרחות, אבל הוא לא שמע בגלל הקסדה והרוח ולכן זה לא נחשב.
אקיצר, מתברר שאין לי שום חוש לאיפה נגמר האוטו משמאל. כלומר, חשבתי שאני מרגישה את זה, אבל אובייסלי הרגשתי את זה לא בדיוק איפה שהאוטו באמת נגמר. אופס.
בשלב הזה כבר היינו ברחוב סואן ומלא מכוניות. לא כיף בכלל, ואף אחד מיושבי האוטו לא נהנה. חוץ מגומבוץ, שישן, וכך נחסכה ממנו טראומת ילדות.
רחוב סואן. האם אתם מרגישים נינוחים בכביש הזה?
גם האופנוען וגם אני כבר השתוקקנו לסיים את הנסיעה. כך שבשלב הזה הוא אמר "הביתה. את יודעת איפה זה?" ובכן, אני יודעת, ואם הוא היה נוהג הייתי יכולה לומר לו בדיוק איך לנסוע. אבל באותו רגע, שיא הסטרס, עת הייתי עסוקה בעיקר לא לנגח את המכוניות שמשמאלי ובה בעת להישאר בנתיב שלי, הדבר האחרון שיכולתי לעשות הוא גם לנווט. "קחי ימינה בצומת", נאנח האופנוען. הידעתם שבצמתים באנגליה אין רמזור ימינה (שזה כמו שמאלה בישראל), אלא צריך לעצור באמצע הצומת ולחכות שייגמרו המכוניות שבאות ממול? אז עצרתי. מתברר שחסמתי את הנתיב מאחוריי. אז התקדמתי. מתברר שהתקדמתי יותר מדי וכמעט פיספסתי את הפנייה. אז סובבתי קצת את ההגה. כמעט גרמתי התקף לב לנהג שבא מולי. האופנוען גנח בחולשה.
טוב, בסוף הגענו הביתה. "היה מצוין", זייף האופנוען חיוך תומך. "את חייבת לנסות שוב. ואת יודעת מה? הכי טוב שתהיי לבד".
אוטובוס. מה רע באוטובוס? עדיף לנסוע באוטובוס. ושימו לב, נתיב התחבורה הציבורית נמצא כמובן משמאל. כן, זה מה זה ברור.
בפוסט הבא, בין היתר: טיפים חביבים ללונדון, אם במקרה אתם בדיוק שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
